ב ,

ביקורת: ספיידרמן: רחוק מהבית

רחוק מהבית, רחוק מהלב

לא קל להיות תסריטאי בפרנצ’ייז פופולרי ב-2019. אני לא מרחמת על אף אחד שכתב שובר קופות, וכנראה הייתי מתחלפת איתם בשמחה, אבל המשימה שעומדת בפניהם היא כמעט בלתי אפשרית. כשהאינטרנט מנסה לפענח כל סרט עוד בשלב הליהוק, וכשכל תיאוריית מעריצים נקראת על ידי מיליוני אנשים, התסריטאים צריכים להחליט: האם ליישם את הטוויסט המתבקש שהצופים כבר מצפים לו, או ללכת בהפוך על הפוך ולהסתכן בכך שהסיפור ירגיש תלוש? אין באמת תשובה נכונה לדילמה הזו. מה שבטוח הוא שספיידרמן: רחוק מהבית בחר לא נכון.

ספיידרמן: רחוק מהבית הוא המשך לשיתוף הפעולה הקודם של סוני ומארוול – ספיידרמן: השיבה הביתה. אבל לא פחות מכך, הוא המשך להנוקמים: סוף המשחק. סוף המשחק היה השיא של השלב השלישי ביקום הקולנועי של מארוול, ורחוק מהבית הוא הסרט שסוגר את השלב הזה סופית. בהתאם לכך, הסרט נפתח בהסברים לכמה מההשלכות מעוררות התמיהה של הסרט הקודם. זה הסימן הראשון לכך שהסרט נכתב מתוך מודעות לשיח הקולנועי ברשת. הפתיחה של הסרט מתייחסת לכל הנושאים שאנשים תהו עליהם שוב ושוב בעקבות סוף המשחק, אבל היא לא באמת עושה אותם פחות משונים או מרתיעים. אחרי החלק הזה – שלמרות הכל היה משעשע – אנחנו מגיעים לסיפור המרכזי שלנו. פיטר פארקר (טום הולנד) איבד זה עתה את דמות האב שלו, טוני סטארק. עיני העולם נשואות אליו בציפייה שייקח את מקומו של איירון מן כמנהיג הנוקמים, אבל הוא רק מחכה לטיול שלו באירופה עם כיתת המדעים, בתקווה שיזדמן לו להתוודות על רגשותיו לאם ג’יי (זנדאיה), בת כיתתו, באחד היעדים הרומנטיים שאליהם יגיעו. התוכניות של פיטר משתנות כשניק פיורי (סמואל ל. ג’קסון) מתעקש שיצטרף לקרב מול האלמנטלים, ישויות מסתוריות המייצגות את ארבעת היסודות (אש, מים, רוח ואדמה) ומאיימות להרוס ערים שונות סביב העולם ובהמשך את העולם כולו. לבקשתו של ניק פיורי, פיטר פוגש את קוונטין בק (ג’ייק ג’ילנהול) שמספר שהגיע מכדור הארץ ביקום מקביל שהוחרב על ידי האלמנטלים. קוונטין מקבל את הכינוי מיסטריו והשניים מאחדים כוחות כדי להגן על הערים הבאות שמיועדות להשמדה.

אחד היתרונות הגדולים של השיבה הביתה היה שהוא היה סרט תיכון לא פחות משהוא היה סרט גיבורי על. אני מעדיפה את מארוול כשהם משלבים את הז’אנר המארוולי עם ז’אנר קולנועי אחר. למרות שלא תמיד התוצאה מוצלחת, יש לה יותר פוטנציאל להיות מעניינת. גם רחוק מהבית מנסה לשמש כסרט תיכון, אבל הוא לא מצליח לשחזר את החן של השיבה הביתה. קו העלילה של נד (ג’ייקוב בטלון) ובטי (אנגורי רייס) לא מעניין במיוחד ולא מוסיף הרבה לסרט ופלאש תומפסון (טוני רוולורי) מצחיק בהתחלה אבל אותה הבדיחה בכיכובו חוזרת על עצמה עד שהיא נמאסת. קו העלילה המרכזי שלא קשור בתפקידו של פיטר כספיידרמן הוא משולש האהבה הקלישאתי והמטופש שבתוכו הוא מוצא את עצמו. במקום שהסרט יציג גישה מרעננת לבעיות רגילות של תיכון אנחנו מקבלים סיפור מאוס שבו שני גברים מתחרים על ליבה של בחורה אחת כאילו היא טיפשה מכדי לבחור ביניהם. ההבלחות של אם ג’יי בסרט הקודם היו משעשעות, אבל כדמות מרכזית משהו בה לא עובד. לא הצלחתי להבין באמת מי היא ולא הרגשתי שיש לאופי שלה איזשהו קו אחיד. הקטעים שבהם פיטר והחברים שלו סתם מטיילים מצחיקים לרוב, אבל לא באמת מציגים משהו חדש או מעניין ששווה ללכת בשבילו לקולנוע.

למרות שהתוכניות של פיטר לקיץ לא כללו לוחמה בפשע, הקטעים האלו היו קצת יותר מעניינים. הסיבה העיקרית לכך היא מיסטריו. הדינמיקה בינו לבין פיטר נהדרת והשיחות שלהם היו החלקים הכי טובים בסרט כולו. ג’ייק ג’ילנהול הוא שחקן נהדר ונראה שהוא באמת ובתמים נהנה להיות על הסט ולעשות את התפקיד שלו. גם כשהמשחק שלו מוגזם הוא מוגזם באופן חיובי, לא מוגזם כמו באוקג’ה. ג’ילנהול היה ללא ספק החלק הכי טוב בסרט, וזה קצת מביך עבור השחקן הראשי. זה לא שטום הולנד הפסיק להיות חמוד, אלא שהדמות של פיטר פארקר לא מיוצגת היטב בסרט הזה. כשדילגו על הסיפור של הדוד בן ו”עם כוח גדול באה אחריות גדולה” בהשיבה הביתה התגובה הייתה של הקלה, כי הרבה אנשים הרגישו שהנושא הזה מוצה בעיבודים הקולנועיים הקודמים של ספיידרמן. אבל זה שלא מדברים על זה לא אומר שזה לא קיים. הכוח המניע מאחורי ההחלטות של פיטר פארקר שונה ברחוק מהבית, וזה מתסכל אותי. יש הבדל בין לא להראות את הדוד בן נהרג לבין לתת לאיירון מן להיות זה שמעצב את מסלול חייו של פיטר. כשספיידרמן מוקף בפועל בגיבורי על רבים וחזקים ממנו (ולא, אני לא קונה את הטענה שכולם בדיוק עסוקים) אין שום סיבה שהוא ירגיש אחריות אישית לגורל השכונה או העולם, ולכן צריך שאנשים אחרים יטילו עליו את האחריות – לא בגלל הכוח שלו, אלא בגלל שהם החליטו.

המלכודת שמחכה לתסריטאים מכשילה במידה מסוימת גם מבקרים שמעדיפים לדבר על הסרט בלי ספוילרים. קשה להגיד באמת מה לא אהבתי בדמותו של הנבל בסרט בלי לחשוף את הטבע האמיתי שלו, וזה לא משהו שהסרט התכוון שנדע מראש. אני לא חושבת שהמטרה העליונה של הסרט צריכה להיות להפתיע את הצופים, אבל הבעיה שלי עם הנבל היא לא רק שציפיתי לכמה התפתחויות סותרות אלא שהוא מגלם בתוכו את כל הטרנדים הבעייתיים שקיימים אצל נבלים קולנועיים בשנים האחרונות. האידיאולוגיה שלו לא פגומה מיסודה, והדבר היחיד שמונע מהצופים להזדהות איתו היא המוכנות שלו להרוג עבורה. הניגוד בין הנבל לגיבור גם דוחף נרטיב מאוד מטריד של אינדיבידואליזם קיצוני ופולחן אישיות, שלפיו התקוות שלנו צריכות להיות תלויות באנשים בודדים ולא במאמצים משותפים של חלקים גדולים מהאנושות. הרעיון הזה קיים אצל מארוול כבר מזמן – גם כשהגיבורים משתפים פעולה כל אחד מהם מביא איתו כוחות שלא יכולים להיות קיימים אצל אף אחד ולכן הופכים את אותו גיבור לבלתי ניתן להחלפה – והוא בולט במיוחד בדמותו של טוני סטארק, שמגיע להישגים טכנולוגיים עצומים לבדו במרתף. רחוק מהבית עוסק בעיקר ברעיונות שקשורים באיירון מן ולכן למרות שטוני סטארק עצמו לא מופיע בסרט, הוא עדיין מרגיש כמו סרט איירון מן ולא כמו סרט ספיידרמן.

אבל למרות שהיו לי בעיות עם ההחלטות התסריטאיות והמסרים שספיידרמן: רחוק מהבית מעביר, הוא היה מבדר למדי. אומנם יש לו בעיית קצב קלה – הסצנה הכי מרשימה וסוחפת מגיעה בתחילת המערכה השלישית ולא בסופה – אבל זו סצנה מדהימה שמנסה להתחרות בספיידרמן: ממד העכביש ברמות העושר הויזואלי ההזוי שלה. כמובן שרחוק מהבית לא משתווה לממד העכביש באף צורה, אבל ההעזה שלו משתלמת והוא מצליח ליצור סצנות אקשן זכירות – הישג שנהיה מסובך יותר ויותר עם כל סרט מארוול חדש ועמוס מכות שיוצא. העיצוב בסרט יוצא מן הכלל – אחת התלבושות במיוחד תגרום הנאה לכל מי שמתעניין בקולנוע, וסצנת אמצע הכתוביות היא מהדברים הכי מספקים ומשמחים שראיתי לאחרונה, וכל הקהל הריע לה בצדק. בזמן שלסוני יכולים להיות כישלונות איומים כמו ונום, החיבור עם מארוול מבטיח שהסרט יהיה לכל הפחות מהנה לצפייה. ואכן, רחוק מהבית הוא מבדר, גם אם עמוס בהחלטות שגויות שאני מתנגדת אליהן עקרונית.

ספיידרמן: רחוק מהבית לא משתווה לשני הסרטים שאת העלילה שלהם הוא ממשיך. הוא לא מרגיש נאמן לדמותו של ספיידרמן ולא מכבד את המיתולוגיה סביב הדמות. הוא מתמודד בצורה מאכזבת עם האתגר של נתינת מענה לציפיות של הקהל, ולא משאיר לי הרבה תקווה לסרטים הבאים. אבל הוא צבעוני, אנרגטי וכיפי. אם כמו פיטר פארקר אתם רק רוצים קצת כיף הקיץ, הסרט הזה יספק לכם את מה שחיפשתם. אבל אם אתם רוצים יותר, תצטרכו למצוא את זה במקום אחר.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: יסטרדיי

דו-שיח: מראה שחורה – עונה 5