גל גדות יפיפייה ויש לה המון קסם אישי. בזה היא לא שונה מרוב הכוכבות בהוליווד. שרליז ת'רון עוצרת נשימה, וג'ניפר לורנס ידועה בכריזמה ובחן שלה. גל גדות היא גם ישראלית, אבל אף על פי שהיא השחקנית הישראלית הכי מצליחה בעולם כרגע, היא ממש לא היחידה. איילת זורר מצליחה מאד ואפילו אלונה טל מצאה לעצמה פינה בהוליווד. אז למה דווקא בגל גדות התאהבתי יותר ויותר בכל יום שעבר ממסע הקידום שלה לסרט וונדר וומן? למה אני צופה בכל ריאיון עם גל (אני מרשה לעצמי לקרוא לה גל, בסך הכל היא מראש העין, גרתי שם קצת) וזה עדיין לא מספיק לי?
יש הרבה סיבות לאהוב דווקא אותה: היחס שלה לילדות שמעריצות את וונדר וומן ומקבלות ממנה השראה, זה שהיא מוצאת את הדרכים שלה להביע מחאה כנגד תרבות ההטרדות והפגיעות המיניות בהוליווד ולעמוד לצידן של הנפגעות. אבל הדבר שהכי מושך אותי אליה הוא, באופן אירוני, הדרך שבה היא מדברת אנגלית. האנגלית של גל גדות היא, בואו נאמר, לא מושלמת. יש לה מבטא מאד מורגש. שמים לב למבטא שלה במיוחד בתנועות, היא אף פעם לא לגמרי למדה לחקות את התנועות שייחודיות לאנגלית ומחליפה אותן בתנועה דומה שהיא רגילה אליה, אבל גם כשהיא לא תמיד קולעת לצליל של ה-R, אימתו של כל ישראלי שלא מבין איך העיצור הזה קיים ומה עושים איתו. לפעמים היא לא מוצאת את המילה שאליה היא מתכוונת, ובדרך כלל אפשר לשמוע שהיא חושבת בעברית ומתרגמת בראש – לדוגמה כשהיא אומרת "many expectations," צירוף מילים שלא נשמע טבעי בכלל באנגלית, אבל אפשר לזהות שהוא תרגום ישיר של "הרבה ציפיות." לפעמים הקושי שלה פשוט בא ממחסור בהקשר התרבותי. למרות שאנחנו סופגים הרבה מהתרבות האמריקאית בישראלים, אנחנו עדיין לא מכירים את כל הדקויות שלה. זה לא שגל גדות גרועה באנגלית, ממש לא, אבל האנגלית שלה לא מושלמת. ואני כל כך מזדהה עם זה. אני יודעת שהאנגלית שלי טובה, אני שומעת וקוראת וכותבת באנגלית כל היום, אבל כשאני מנסה לדבר אנגלית זה לא נשמע נהדר, ולכן לרוב כשאני צריכה לעשות את זה אני קופאת. אני מפחדת לדבר באנגלית. אני נמנעת בכוונה מסיטואציות שידרשו את זה ממני, ואם כבר עשיתי את זה אני מרגישה ממש רע כמה שעות אחר כך ולא מצליחה לנער את התחושה הזו. אני חסרת ביטחון בנוגע למבטא ולהגייה ולאוצר המילים שלי. אני יודעת שאני לא נשמעת טוב, שאני נשמעת לא-טבעי, ומשום מה תמיד חשבתי שזו בעיה. אבל כשאני רואה את גל גדות מתראיינת בכל מקום בלי להתבייש ולא מתייחסת לטעויות שלה, אלא ממשיכה לדבר בנוחות, אני מבינה שאפשר פשוט לגשת לזה אחרת. לשמוע אותה ככה מעודדת אותי לא לצפות מעצמי לשלמות. כי אני וגל – לא נולדנו בארה"ב או בבריטניה. נולדנו כאן – גדלנו כשכולם סביבנו מדברים עברית, נשמנו את השפה הזו ולא הייתה לנו שפה שנייה. אין שום סיבה לצפות שתהיה לנו אנגלית של פרופסור באוקספורד. ועכשיו, במקום לנסות להתאים את עצמי לסטנדרטים מופרכים, אני מתאימה את הסטנדרטים אליי. הרף שמתאים לגל גדות בהחלט מספיק טוב בשבילי.
אם גל גדות יכולה לכבוש את הוליווד עם האנגלית הלא-רעה-אבל-לא-מאה-אחוז שלה, למה אני לא? אם היא מתראיינת מול מיליוני צופים ומכירה בטעויות שלה, וצוחקת עליהן יחד עם כריס פיין, אני יכולה לדבר עם לקוח באנגלית, או להסביר לתייר איזה אוטובוס לקחת. יכול להיות שחוסר שלמות הוא לא ביטוי שהרבה אנשים היו מקשרים עם מיס ישראל 2004, אבל זה מה שהיא מסמלת בשבילי. ממנה אני לומדת להציב לעצמי ציפיות ריאליסטיות, לא לפחד מטעויות, ולהמשיך לנסות.
תגובות