ביקורת: רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית

הרוצח חזר לזירת הפשע! כשאני אומרת הרוצח אני מתכוונת לריאן ג'ונסון, שעד כמה שאני יודעת הוא אזרח שומר חוק לחלוטין, וכשאני אומרת זירת הפשע אני מתכוונת למעיין היצירתיות בראש שלו שממנו הוא מפיק יצירות מופת קולנועיות אחת אחרי השנייה.

הגזמתי קצת? טוב, אחזור אחורה ואספר את הסיפור מהתחלה. ריאן ג'ונסון, במאי ותסריטאי שמעולם לא הוציא סרט פחות ממצוין, זכה להצלחה פנומנלית באמת עם רצח כתוב היטב שיצא ב-2019 לקול תשואות המבקרים, הקהל ואפילו פרסי האוסקר. כל העולם היה מרותק לתסריט המורכב בקפידה שלו ולבלש האקסצנטרי בנואה בלאנק, זוכה פרס נובל למבטאים מופרכים. אם היו שואלים אותי הייתי אומרת (ובעצם אמרתי) שלמרות שהסרט הזה הימם אותי, אני מעדיפה לראות את ג'ונסון עובר להשתעשע בז'אנר הבא במקום להישאר עם תעלומות הרצח. אבל נטפליקס לא שאלו אותי – להפך, הם הסתכלו על ריאן ג'ונסון וראו דולרים מהבהבים, ומייד החתימו אותו ואת המפיק שלו רם ברגמן על חוזה לשני סרטים נוספים באותה סדרה. ואני לא כועסת. כל סרט חדש של הצמד הוא סיבה למסיבה (בתקווה שלא כזו מהסוג שמישהו נרצח בה), וזה אפילו לא הפריע לריאן ג'ונסון למצוא קצת זמן פנוי ליצור סדרה שאני מתרגשת לקראתה. ובכל זאת, סרט המשך ליצירה מקורית שהרעיון אליה נבנה במשך שנים הוא סיבה לדאגה. האם הבמאי יצליח לשחזר את ההצלחה וליצור סיפור מרתק באותה רמה, אבל גם לחדש ולהפתיע לחלוטין, כשכולם כבר מחפשים את הטוויסט?

התשובה היא כן. רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית, הסרט השני בסדרה, הוא סרט קרוב למושלם, והוא מחובר רעיונית לקודמו, אבל גם מרענן לגמרי (למשל בכך שהוא קיצי במיוחד, מה שאומנם מציג דיסוננס מסוים עם תאריך היציאה שלו אבל גם יוצר הבדל של שמיים וארץ מול הסרט המקורי הסגרירי). אבל אולי לפני שאני מגיעה לשורה התחתונה כדאי שאסדר את הכלים על הלוח. אחת מנקודות החיבור בין שני סרטי רצח כתוב היטב היא שהם עוסקים, ולא סתם, באנשים עשירים מאוד. בעוד בסרט הקודם פגשנו את האחוז האחד הידוע לשמצה, תעלומה יוונית עוסק באלפיון העליון, אפשר לומר אפילו המיליוניון. הסרט נפתח בארבעה אנשים שמקבלים הזמנה מסוגננת וחידתית במיוחד: פוליטיקאית שאפתנית שהקמפיין שלה עוסק באיכות הסביבה (קת'רין האן); דוגמנית עם השילוב הקטלני של פה גדול וחשבון טוויטר (קייט הדסון); מדען זהיר אך אופטימי בחברת טכנולוגיה מובילה (לסלי אודם ג'וניור); ומשפיען חובב אקדחים ושונא נשים (דייב בטיסטה). ארבעת החברים הבלתי סבירים האלו הוזמנו כבכל שנה לאי הפרטי של החלק החמישי בחבורה העליזה (שהוא גם הכספומט שלה), מיליארדר מפורסם עם רעיונות גדולים (אדוארד נורטון). בתוכנית: אווירה, פינוקים, בר פתוח, ארוחת ערב מפוארת, והאטרקציה המרכזית – משחק בלשי שעוסק ברצח של המארח עצמו. בקצרה, עונת המעושרים של בואו לאכול איתי. כשהמוזמנים מגיעים ליוון הם מגלים שמצטרפים אליהם אורחים נוספים ומפתיעים: החוקר הפרטי הידוע לנו ולהם בנואה בלאנק (דניאל קרייג) ועוד מישהי שכולם מזהים, אבל אף אחד לא שמח לראות (ג'אנל מונה).

מה קורה אחר כך עדיף לכם לא לדעת בשלב הזה. למעשה, ייתכן שכבר אמרתי יותר מדי. זה אחד מהסרטים האלה שבהם כמה שנכנסים אליהם עם פחות ידע מוקדם נהנים יותר. רק אבטיח לכם שיהיה רצח, שיהיו שלל מניעים וכלים והזדמנויות, ששום דבר לא יהיה כפי שהוא נראה ושמרכיב מרכזי בעלילה יהיה מבוסס [דרוש מקור] על שערורייה פוליטית מישראל של שנות השמונים. כל אלה הם חלק מחוויה סוחפת בכל פן ומובן אפשרי. תוספת התקציב מנוצלת עד הדרכמה האחרונה לטובת סט מרהיב ועמוס בכל טוב שמגמד כל אחוזה כפרית שאי פעם ראיתם מישהו נרצח בה (לחובבי האמנות אני ממליצה לאתגר את עצמם לזהות כמה שיותר מהאמנים שמעטרים את המתחם). יש לי רק דברים טובים להגיד על הקאסט המוזכר לעיל, שאומנם יש בו כמה טיפוסים שאני פחות מחבבת, אבל זה עובד, כי הדמויות שלהם מעצבנות אותי באותן דרכים בדיוק. ובכל זאת, התחום שבו הסרט רושם נצחונות תקדימיים באמת הוא הופעות האורח. מלבד שחקן מוכר שהגיחה הקצרה שלו קצת מתמיהה, שאר האנשים שמופיעים בסרט למשך פחות מדקה גרמו לי ליפול מהכיסא, ושווה לראות את הסרט ולו בשביל כל אחד ואחת מהם.

הדברים הטובים לא נגמרים כאן כי הסרט לא ייתן לכם מנוחה גם מהומור חד, מגוון, מעודכן ובעיקר שופך מצחוק; תלבושות שרק סרט שעוסק במיליונרים על אי יכול להרשות לעצמו להשוויץ בהן; ופסקול מצוין מאת ניית'ן ג'ונסון, בן דוד של, שבאמת התעלה על עצמו ביצירה הזו. וכמובן שהכוכב הוא שוב התסריט – כמו שאפשר לצפות, גם הפעם הסיפור לא נצמד למבנה שגרתי, ותמיד כשנדמה שברור לאן הדברים הולכים, העלילה פונה בחדות ומשנה את זווית הראייה שלנו במאה שמונים מעלות בלי לתלוש אותנו מהסיפור. המורכבות הזו משתלבת בשלמות עם העושר המטאפורי של הסרט שמתמקד בעיקר בדברים יוקרתיים אבל שקופים ושבירים – כל מה שעשוי מזכוכית או מזכיר אותה. הדבר היחיד שחסר לי מבחינת התסריט הוא נקודת עגינה רגשית חזקה יותר. הסרט הוא חוויה קתרטית במידה שקשה להכיל (בטח כשנמצאים במקום ציבורי), והוא שלהב אותי עד כדי כך שכמעט לא שמתי לב שאין לי באמת משהו להזדהות איתו. הקאסט עמוס הכוכבים מנוצל טוב יותר מברצח כתוב היטב, אבל זה בא על חשבון הדמות הראשית שממנה אמור להיות לנו אכפת.

ובכל זאת, ממש לא מדובר בסיפור חסר משמעות עבור הצופים, לפחות עבור אלו מהם ששמים לב מה קורה בעולם סביבם. אולי הדבר המפליא ביותר בסרט הוא התזמון המופתי באופן בלתי ניתן לתכנון שלו (אלוהים הוא, כרגיל, התסריטאי הטוב ביותר). ז'אנר תעלומות הרצח התקבע בתחילת המאה הקודמת בתקופתה של אגאתה כריסטי, וגם סרטי הגל הנוכחי שלו, מרצח על האוריינט אקספרס ועד תראו אותם רצים, בדרך כלל נשארים להם בנוחות בעבר. לא הסרטים של ריאן ג'ונסון. תעלומה יוונית הוא סרט עכשווי מכל בחינה, החל בדמויות שעוסקות במקצועות שחלקם לא התקיימו לפני שני עשורים ועד לרעיונות המרכזיים שלהם הסרט מוקדש, שמן הסתם התפתחו לפני כשנתיים עם כתיבת התסריט, אבל הם רק עוד יותר רלוונטיים ברגע הזה ממש. עוד דבר שהופך את הסרט לכל כך שנות העשרים של המאה העשרים ואחת, מלבד צירוף המקרים הקוסמי של האירועים האקטואליים שהסרט מהדהד, הוא הבחירה האמיצה של ג'ונסון לשלב את מגפת הקורונה בסיפור. נכון, העולם של הסרט קרוב ככל האפשר לעולם שלנו – כל רפרנס תרבותי שיוצא מפה של דמות מתייחס למשהו או מישהו שקיים באמת – אבל חלק ממה שנראה על המסך כל כך הרבה יותר גדול ומוגזם ממה שאנחנו מכירים שהוא כמעט מאבד מגע עם המציאות. זה לא שתעלומות רצח אי פעם היו ז'אנר ריאליסטי במיוחד, אבל פה הגבולות נמתחים עד קצה גבול היכולת. המסכות והפרות הבידוד עוזרות לקרקע את הסרט במובן מסוים ולהשאיר אותו קרוב אלינו, אבל לרגעים אני גם תוהה אם היה אפשר וכדאי לו להתחייב יותר לקורונה. עם זאת, הסאטירה שבלב הסרט אמנם רלוונטית למגפה אבל לא קשורה אליה בהכרח והיא משהו שהעולם צריך ומוכן לשמוע בדיוק עכשיו. ריאן ג'ונסון הוא בוודאי לא הראשון להביע את הסנטימנט הספציפי הזה, אבל אני לא חושבת שמישהו אי פעם צעק שהמלך הוא עירום בכל כך הרבה סטייל.

עכשיו כשכל הפרטים במקום נשאר לי רק לקשור כמה קצוות אחרונים. הסרט אומנם שייך לנטפליקס ויהיה זמין שם לצפייה החל מה-23 לדצמבר, אבל למשך שבוע מרגע פרסום הביקורת הוא מוקרן בבתי הקולנוע בארץ ומדובר בסרט כל כך גדול מהחיים שיהיה מגוחך לוותר על ההזדמנות הזו. רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית הוא חוויה מהסוג שלא פוגשים כל יום, והוא סרט מצחיק ומהנה כמעט כמו שהוא עוקצני במסרים שלו. הדבר היחיד שנותר לנו לחשוש ממנו הוא האם יש לריאן ג'ונסון עוד לאן לעלות מכאן בשביל החלק השלישי בטרילוגיה. אבל כמו שאני מכירה אותו, הוא עוד יגיד את המילה האחרונה.