ב ,

ביקורת: מיסטר גלאס

למי שגר בבית מזכוכית לא כדאי לזרוק יומרנות

הביקורת כוללת ספוילרים לבלתי שביר וספליט.


שמו של מ. נייט שאמלאן מזוהה עם זה שכל סרט שלו נגמר בטוויסט. איכות הטוויסט משתנה ולא נראה שהיא באמת חשובה לו, העיקר שיהיה לפחות אחד. גם אם תבינו מה הטוויסט כבר בסצנה השלישית, תהיו בטוחים שהוא יוצג בצורה שנראית כאילו שאמלאן חושב שהוא משך לכם את השטיח מתחת לרגליים וזה הדבר הכי גאוני שאי פעם נכתב. אני כמעט בטוח שבכל פעם שיוצא סרט חדש שלו הוא מתגנב להקרנות רק כדי לצפות בפנים של הצופים כשהטוויסט נחשף ואז נותן לעצמו כיף, גם אם כולם נשארו אדישים. במקרה של ספליט, סרטו הקודם, הטוויסט הגיע בסצינת הקרדיטים – מסתבר שהסרט מתרחש באותו העולם של בלתי שביר, הסרט הטוב האחרון ששאמלאן עשה וכנראה גם יעשה. לו היה זה הסרט שעשה מיד אחרי בלתי-שביר, אולי הטוויסט הזה באמת היה מפתיע או מלהיב מישהו, אי אז בתחילת שנות האלפיים. אבל בימינו, כשמכריזים על יקומים קולנועיים חדשים בכל שני וחמישי, התגובה המתבקשת יותר לטוויסט כזה היא משהו כמו “אה, עוד אחד?”

אירועי הפרקים הקודמים, למי שלא צפה או לא זוכר את בלתי-שביר ואת ספליט: הראשון עסק בדיוויד דאן (ברוס וויליס), מאבטח שנשאר הניצול היחידי לאחר תאונת רכבת קטלנית. הוא פוגש את אלייז’ה פרייס (סמואל ל. ג’קסון), סוחר של חוברות קומיקס הסובל ממחלה נדירה שהופכת את עצמותיו לשבירות מאוד. אלייז’ה מאמין שדיוויד שרד מכיוון שניחן ביכולות על-אנושיות, וששניהם נמצאים בצדדים נגדיים של סקאלת השבירות. הטוויסט כאן היה שאלייז’ה התגלה בתור האחראי לתאונת הרכבת – ופיגועי טרור נוספים – בניסיון למצוא מישהו כמו דיוויד. הוא נותן לעצמו את הכינוי “מיסטר גלאס” ונשלח למוסד פסיכיאטרי.
ספליט הציג לנו את קווין (ג’יימס מקאבוי), אדם הסובל מהפרעת זהות דיסוציאטיבית ומאכלס בתוכו 23 זהויות שונות. הוא חוטף כמה נערות אך אחת מהן, קייסי (אנה טיילור-ג’וי), שורדת. בסוף הסרט נחשפת זהות חדשה של קווין – “החיה” – הניחנת ביכולות על-טבעיות. בכלל לא התלהבתי מספליט, אך אנשים רבים ראו בו חזרה למוטב של שאמלאן. בשני הסרטים הנ”ל שאמלאן הציב את הדמויות על לוח המשחק, וכעת – בפיגור של שנתיים אחרי שזה היה פופולארי בז’אנר – מציב אותן אחת מול השניה.

תשע עשרה שנים לאחר האירועים של בלתי שביר, דיוויד מפעיל חברת אבטחה יחד עם בנו ומחלטר בתור גיבור על עם התחפושת הכי גרועה בעולם – מעיל גשם. לא רק שזה לא פרקטי, זה גם נראה קצת מפחיד. רק חסר לו קרס והוא יראה כמו הרוצח מאני יודע מה עשית בקיץ האחרון. הוא מגלה שקווין חטף קורבנות חדשות ומנסה לעצור אותו, כשבסוף שניהם נתפסים ונשלחים למוסד פסיכיאטרי. שם הם פוגשים את אלי סטייפל (שרה פולסון), רופאה שכנראה נמאס לה כבר מכל הטרנד הזה של גיבור על ומנסה לשכנע את השניים שאין להם באמת כוחות על-אנושיים, שאת כל הדברים שהם עושים אפשר להסביר בדרך מדעית, ובגדול הם פשוט, איך אומרים, קצת חשים את עצמם. אה כן, לגמרי במקרה זה אותו המוסד שבו נמצא עוד מישהו, נסו לנחש מי. אבל אל תסתכלו בשם של הסרט, זאת רמאות!

ההתחלה של מיסטר גלאס לא רעה בכלל. אגזים ואומר שהיא אפילו מבטיחה, אם מצליחים להתעלם מכך ששאמלאן לא מתאפק ודוחף את הופעת האורח המסורתית של עצמו כבר בסביבות הסצנה השלישית, לפני חלק מהדמויות הראשיות. אבל ברגע שהסרט עובר למוסד הפסיכיאטרי – בו הוא מתרחש ברובו המוחלט – המומנטום שלו נעצר במקום ומתחילה פטפטת בלתי נגמרת במשך כל המערכה השנייה. חלק ממנה מורכב משורות אקספוזיציה מאולצות מאוד וחלק משיחות שדי חוזרות על עצמן. זה נמשך משהו כמו שעה, מרגיש כמו נצח והיה אפשר לתמצת את הפואנטה של זה בחמישית מהזמן. אבל שאמלאן חושב שהקונספט שלו כה מהפכני והנקודות שהוא מעלה כה מקוריות שצריך להאכיל אותן בכפית לקהל בזו אחר זו. אני נשבע שחשבתי שחלק מהסצנות ייגמרו בכך שהדמות תביט היישר למצלמה ותגיד “הבנתם, קהל?”

למרבה הצער, גם תצוגות המשחק לא מרשימות, בלשון המעטה. ברוס וויליס נראה זקן מדי בשביל החרא הזה, אבל בהתחשב בזבלונים שהוא מחלטר בהם כיום קשה לי לחשוב שהיה קשה לשכנע אותו להשתתף. ג’יימס מקאבוי קופץ בין אישיויות שונות ללא הפסקה ונראה כמו סטנדאפיסט שעושה חיקויים על סטרואידים. זה לא הרשים אותי גם בספליט, אבל לפחות נראה שהוא עושה כיף חיים, בתור היחיד שמנסה להכניס אנרגיה לסרט. סמואל ל. ג’קסון בעיקר כאן כדי להתגלגל בכסא גלגלים ולהסביר לדמויות אחרות (ולקהל) דברים בסיסיים בנרטיבים של קומיקס, כאילו זה מידע חדשני שרק מעט אנשים בעולם יודעים. שאמלאן בטוח שהוא מגלה לנו את הגלגל וכנראה שכח שאנחנו נמצאים כבר אחרי עשור של סרטי מארוול. אפרופו, אם תשאלו אותי הטוויסט האמיתי של בלתי-שביר זה ששאמלאן ניבא את הליהוק של ג’קסון בתור ניק פיורי שנים מראש. חלק מהשורות שלו מקבלות משמעויות משעשעות ואירוניות למדי כשחושבים על תפקיד הקומיקס האחר שלו (כמו “לא הגיע הזמן שמישהו יקום דמנו?”).

בליבה שלו, לסרט יש רעיונות מעניינים ורצון לחתור מתחת למוסכמות של סרטי קומיקס מודרניים. אבל זה נקבר מתחת להררים של יומרנות מתלהבת ואפס סבטקסט. ממש יכולתי לדמיין את שאמלאן כותב את חלק מהסצנות במחשבה שהן ידהימו אנשים, כשבפועל הן גרמו לי לגלגל עיניים ולהיאנח. חשבו על סרט גיבורי העל המלהיב ביותר שראיתם בשנים האחרונות, ועכשיו נסו לדמיין גרסה הפוכה שלו – משעממת, דברנית ולא מבדרת בשום צורה. אפשר לקרוא לסרט כזה בכל מיני שמות. אחד מהם הוא מיסטר גלאס.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: המועדפת

ביקורת: שלושה זרים זהים