ב ,

נפרדים מהמגנים

כותבי האתר מספרים על הדברים שהכי אהבו בסדרות מארוול של נטפליקס


שני אוירבך

יש הרבה דברים שאני אוהבת בסדרות מארוול של נטפליקס. כוריאוגרפיית הקרבות בכל הסדרות מעולה – במיוחד כשנמצאים במסדרון, הנבלים בסדרות האלו טובים ומנומקים יותר מכל אלה שראינו בקולנוע בשנים האחרונות, העיסוק של ג’סיקה ג’ונס בטראומה והתעללות מבריק, הסיום של הפרק הראשון שלה הוא מהסצנות האהובות עליי בטלוויזיה אי פעם, ג’ון ברנת’ל הוא המעניש המושלם, הסצנה של Bulletproof Love בלוק קייג’ מדהימה ואיירון פיסט… גם קיים. למרות שהסדרות האלו הידרדרו עם הזמן (אם כי עונה 3 של דרדוויל נהדרת), אני עדיין אוהבת אותן יותר מאת כל מה שמארוול שמו על מסכי הקולנוע. הסיבה היא שהן לא מפחדות להיות רציניות. בעוד סרטי מארוול נהיים יותר ויותר קומיים עם הזמן, הסדרות של נטפליקס מעולם לא התרחקו מכובד הראש שאפיין אותן מהרגע הראשון. ולמרות שאני אוהבת קומדיות, אני כמעט תמיד אעדיף יצירה רצינית שחודרת עמוק (אם אי אפשר את שניהם ביחד). מבין סדרות מארוול של נטפליקס דרדוויל עושה את זה בצורה הטובה יותר, ומרגש אותי במיוחד היחס שלה לשני נושאים שבדרך כלל לא נלקחים ברצינות: הראשון הוא חברויות בין גברים, נושא שלימור כבר כתבה עליו מושלם, והשני הוא היחס לדת. ברוב סדרות הטלוויזיה והסרטים שראיתי בשנים האחרונות, אין בכלל דמויות דתיות. כשיש כאלו, היחס שלהן לדת בדרך כלל יהיה די קליל – הליכה לכנסיה בימי ראשון, דגש קל על המרכיב הדתי בחגים השונים, וזהו. דרדוויל היא מהסדרות הבודדות שמאפשרות לדת להיות חלק מהותי מהדמות שלהן, ואף בונות את הדמות כולה על בסיס האמונה. מאט מרדוק הוא לא נוצרי בדרך אגב, והוא לא נוצרי של יום ראשון. הדת שלו היא החלק המרכזי ביותר בתפיסת העולם שלו ואי אפשר לתאר אותו בלי להשתמש במילה קתולי. כל כך מרענן בעיניי לראות ביצירה שנוצרה בשנות האלפיים מישהו פונה אל איש דת כדי לחפש תמיכה, והשיחה שנוצרת ביניהם עוסקת בפילוסופיה, תיאולוגיה ומוסר ולא בהטפות שטחיות מהסוג של “בלי סקס לפני החתונה”. האב לנטום משקף למאט את הקשיים שלו ועוזר לו להגיע לתובנות חדשות, וזה לא דבר מובן מאליו.

מאט מרדוק הוא גבר לבן מיוסר, לא ממש מצרך נדיר בעולם גיבורי העל, אבל האמונה הדתית החזקה שלו מסבירה את הדמות שלו והופכת אותה למוצדקת יותר מרוב גיבורי העל. כשבאטמן מסרב להרוג אנשים אבל אין לו בעיה עם לגרום להם נכות חמורה או להכניס אותם לתרדמת, זה נראה לנו שרירותי והזוי. אצל מאט, ההתעקשות הזו ברורה והגיונית יותר. בתור אדם דתי, ברור שיש מבחינתו הבדל מהותי בין חיים למוות, גם אם החיים האלה הם בקושי חיים. הוא מאמין בשכר ועונש והוא רואה את עצמו כשטן שתפקידו להעניש את הרעים על חטאיהם, אבל לא כאלוהים שיקבע מי יחיה ומי ימות. מאט לא מייסר את עצמו על ההחלטות שקיבל סתם ככה. הוא מייסר את עצמו כי הוא מפחד לעשות דברים שסותרים את האמונה שלו, שהיא מרכזית לתפיסת העצמי שלו. הוא מייסר את עצמו כי הוא מאמין שזו הדרך הנכונה לחיות ולכפר על הדברים הרעים שהוא עשה, ושאי אפשר להיות בן אדם טוב בלי לסבול. נכון, קתוליות היא תופעה קצת מוזרה שאני מתקשה להבין לפעמים, אבל עבור מיליוני בני אדם היא חשובה, ולכן חייבים להתייחס אליה ברצינות. דרדוויל הצליחה להראות איך האמונה בדת מעצבת את האישיות לא פחות מדברים אחרים שההשפעה שלהם יותר ברורה לנו, כמו טראומה או פריבילגיות.

אין לי בעיה עם ביקורת על דת במדיה. באמת, לא חסר מה לבקר בכל הדתות, וחשוב לעשות את זה לפעמים. אבל קשה לי עם הזלזול. גם בן אדם שאינו דתי בעצמו צריך להבין שדת היא דבר אמיתי וחשוב עבור מאמינים, כמו שאדם שלא מתעניין במוזיקה צריך להבין שיש לה מקום חשוב בעולם ובליבם של אנשים (שלא תלוי בכשלים ובחטאים של תעשיית המוזיקה). אני אוהבת את זה שדרדוויל לא מפחדת להתייחס ברצינות לנושא שאנשים רבים כל כך מתנשאים עליו, והיא רק מרוויחה מזה. יחד עם המשחק המבריק של צ’רלי קוקס, זה מה שהופך את דרדוויל לדמות כל כך אמינה, מעניינת וייחודית בעיניי.


מתן בכר

בניגוד לסדרה סוכני ש.י.ל.ד, הסדרות של מארוול בנטפליקס מתייחסות ליקום הקולנועי בו הן קיימות לעתים מאוד נדירות. וגם כשזה קורה זה די מוזר – דמויות כמו האלק או קפטן אמריקה כמעט אף פעם לא מקבלות התייחסות בשם או בכינוי הרשמי שלהן, אלא בשמות כמו “המגודל הירוק” או “מניף הדגל”. ההתייחסות הכי פופולרית היא כנראה למתקפה על ניו-יורק שהתרחשה בנוקמים הראשון, שביקום הטלוויזיוני קיבלה את הכינוי “התקרית”. אך לא היה נראה שיש לכך השפעה כלשהי על המגנים, עד לפרק הרביעי בעונה הראשונה של ג’סיקה ג’ונס, הקרוי AKA 99 Friends

מעבר לקו העלילה העוסק בנבל הראשי, קילגרייב, לפרק יש גם סיפור פנימי שעומד בפני עצמו. ג’סיקה נשכרת על-ידי לקוחה שמעוניינת שהיא תתפוס את בעלה בוגד בה על חם ותצלם אותו. לקראת סוף הפרק נחשף שהיא ובעלה טמנו לג’סיקה מלכודת כדי להרוג אותה. למה? כי אמהּ של הלקוחה מתה במהלך “התקרית”, מה שעורר אצלה זעם כלפי כל האנשים עם כוחות-על. זה היה טוויסט מפתיע ואפקטיבי לא רק כי זאת הייתה ההתייחסות הכי גדולה לסרטים עד כה, אלא כי גם בהם המאורע לא הוצג מעולם מנקודת המבט של האזרח הממוצע. כמה חודשים אחרי העונה הראשונה קיבלנו נבל עם מניעים דומים גם במלחמת האזרחים, אבל הפרק הזה בחן לראשונה צד חדש ושונה של ההשלכות של מעשי הגיבורים. אם הסרטים תמיד הראו בסוף את הצד שמריע ומחבק אותם, ג’סיקה ג’ונס חקרה – גם אם לא מאוד לעומק – את הצד השני, זה שאיבד דברים, זה שנוטר טינה.

הפרק אומר גם משהו יותר גדול. תמה בולטת בעונה זו של הסדרה הייתה פרנויה, ובפרק הזה במיוחד. שלבו את זה עם מתקפה על ניו-יורק, אנשים כועסים עם גישה לכלי נשק ובעלי דעות קדומות מסוכנות והיי, האם אני רואה פה ביקורת חברתית? ג’סיקה ג’ונס לא רק חקרה נושאים אפלים ומורכבים, אלא גם נתנה לנו זוויות ראיה שונות על ההשפעה של אנשים עם כוחות-על והחיים ביניהם. 


אור ענבר

אנחנו יודעים שהיקום של מארוול הוא קשת ענקית של סיפורים שמתחברים אחד לשני, וזה נכון במיוחד בקולנוע, אבל בטלוויזיה המצב מסובך יותר. החטיבה הנטפליקסית של ענקית הקומיקס עשתה בחוכמה לפחות דבר אחד, והוא להתייחס רק באופן מעורפל לסרטי הנוקמים ומשם ואילך להתנהל כגוף עצמאי. אבל הם כן מכירים את המעריצים שלהם ואת הקסם שיש בקומיקס שבו כל הסיפורים מתחברים, והרבה לפני שהיה דיבור על סדרת המגנים שמאחדת את כל הדמויות שלהם, הם שילבו את קלייר טמפל בכל הסדרות כחוט מקשר עדין. היא התחילה את דרכה בתור אחות לילית בבית החולים מטרו-ג’נרל, ובזכות המקצוע שלה פגשה את מאט מרדוק ועזרה לו לטפל בפצעים הלא קונבנציונליים שלו. גם כשהיה נדמה שהיא מיועדת להיות מושא האהבה של מאט בעונה הראשונה של דרדוויל היא עשתה מעבר לזה, טיפלה בפצעים שלו, הציעה הצעות ולא הלכה כעיוורת אחרי הגיבור. אומנם היא מופיעה רק בפרק אחד של ג’סיקה ג’ונס, אבל קלייר מצאה את עצמה בחיים של כל אחד ואחד מהגיבורים של היקום הזה. היא חשובה לא פחות מהם להתפתחות העלילה, והכל נעשה באמצעות המשחק המוצלח של רוזריו דוסון.

קלייר היא לא הדמות החזקה ביותר או המצחיקה ביותר ביקום הזה. היא גם ממש לא החשובה מבין כולם בסדר הגודל של הצלת העולם, אבל היא חשובה ואקטיבית, ושמרה על האמונה והדעות שלה לאורך כל הסדרות. האהבה שלי לקלייר טמפל היא כמו האהבה שלי לסוכן קולסון בשלב הראשון של סרטי מארוול. הם לא בולטים במיוחד אם לא תחפשו אותם, אבל הדמויות האלה הן חלק מהדם שעושה את הסיפור לשלם ומלא.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: גברים בשחור: אינטרנשיונל

שנה של קולנוע אחר