אינני אשם: מגדירים מחדש את הגילטי פלז'ר

אני לא מאמינה בקונספט של גילטי פלז'ר. אני מבינה מאיפה הוא מגיע – במשך מאות ואלפי שנים האנושות חילקה יצירות תרבות ובידור למעמדות – אבל אני מסרבת לשתף איתו פעולה. אני מאמינה שאם אני אוהבת משהו שלא נחשב סוגה עילית, אין שום סיבה שארגיש אשמה בקשר לזה, ואני מצהירה על האהבה שלי למוזיקת פופ מיינסטרימית ולקומדיות רומנטיות גנריות בלי להתבייש. זו תפיסה שהתפתחה אצלי בשלב די מאוחר בחיים – בגיל הנעורים עוד האמנתי שלשמוע פינק פלויד וג'ף באקלי עושה אותי מתוחכמת יותר, וזלזלתי במופגן ביוצרים אחרים, בעיקר כאלה מז'אנר הפופ. אני עדיין נתקלת לפעמים בהערות מזלזלות שפיזרתי כלפי טיילור סוויפט, שהייתה לה נוכחות בחיי בעקבות החיבה של אחותי אליה. אבל כיום אחותי מקשיבה בעיקר למוזיקה ישראלית, ואילו טיילור סוויפט היא אחת מהמוזיקאיות האהובות עליי, בלי סייגים. אני עדיין מאזינה גם לפינק פלויד כמובן, אבל אני לא מבחינה ביניהם. אין סוג אחד של הנאה מעורבת באשמה מטראש, וסוג שני של הנאה רצינית מדברים נחשבים יותר. אני אוהבת יצירות שונות מסיבות שונות ובדרכים שונות, אבל אף פעם לא מתוך תחושה שלאהוב אותן בכנות זה מתחת לרמתי. כשאני אוהבת משהו, אני פשוט אוהבת אותו. ואני חושבת שזה שינוי מחשבתי שיכול להיטיב עם כולם, במיוחד לאור העובדה שהמונח "גילטי פלז'ר" משמש לפעמים לחיזוק תפיסות מזלזלות כלפי נשים ומיעוטים, כשהוא מוצמד ביתר קלות ליצירות שנוצרות על ידי הקבוצות האלה ו/או עבורן.

אבל לא הייתי ממהרת כל כך להוציא את צמד המילים הזה מהלקסיקון. הייתי שמחה לקחת את הביטוי הקיים ולהשתמש בו בצורה חדשה – לתאר יצירות שאנחנו אוהבים למרות המסרים הבעייתיים שבהן. האשמה לא אמורה להיות על צריכת טראש, אלא על צריכה מודעת של יצירות שמנוגדות לתפיסת העולם שלנו. וגם מזה לא חסר לי. אני אוהבת את מופע שנות השבעים למרות היחס החולני בה לנשים (ולמרות מעשיו של אחד מהשחקנים). וכן, לפעמים אני מרגישה אשמה בנוגע לזה, כי אין לי שום עניין להציב לעצמי סטנדרט גבוה לכאורה במה שקשור לאיכות וקלאסה, אבל כן חשוב לי סטנדרט מוסרי מסוים. אני לא מרגישה שאני פוגעת במישהו או עושה משהו רע כשאני צורכת יצירות מהזן ה"נחות", אבל אני כן מרגישה ככה כשאני צורכת יצירות שיש להן טונים מיזוגיניים, להט"בופוביים או גזעניים – וזה משהו שמוצדק להרגיש אשמה לגביו.

אחת מסדרות הטלוויזיה שהייתי הכי אובססיבית אליהן בשנים האחרונות מתאימה לשני השימושים לביטוי גילטי פלז'ר. הסדרה הארטלנד (Heartland) היא מעין טלנובלה קנדית שעוסקת בחיים בחוות סוסים משפחתית. היא חסרת יומרות כמו כל הטלנובלות: הדמויות מרוכזות בעצמן והדרמה מועצמת; הגיבורה מושלמת מדי, והקטע של will they won't they בינה לבין הגיבור נמשך הרבה יותר מדי זמן, כשברור שהסדרה מייעדת אותם זה לזו; חיי האהבה של הדמויות תמיד חשובים מדי ומסובכים מדי; ודמויות נעלמות, מופיעות או חוזרות בדרכים בלתי מוסברות. מלבד זה שהסדרה טראשית, היא גם עומדת בניגוד להרבה דברים שאני מאמינה בהם. כטבעונית, אני מתנגדת לכל שימוש בבעלי חיים ככלים בידי בני אדם, וגיבורי הסדרה – שהם בסופו של דבר בוקרים – עוסקים בזה למחייתם. אפילו אם נתייחס לרכיבה עצמה כתחום אפור, אנחנו נתקלים בסדרה בשלל מקרים מטרידים כמו רוכבי מרוצים שמעבידים את הסוס עד שהגוף שלו לא עומד בזה, או אנשים שעוסקים במרוצי מרכבות וכל תחרות שלהם היא סכנת חיים לסוס. קשה שלא לתהות איך הגיבורה, שמפגינה חמלה עצומה כלפי כל סוס ורוצה בטובתו, לא מסוגלת להחיל את אותה חמלה כלפי העגל שהיא לוכדת בלאסו בתחרות רודיאו (ואני אפילו לא מדברת על הצלי שהיא מגישה לארוחת ערב).

אבל יש גם המון דברים בסדרה שאני אוהבת בכנות. חוץ מהדמויות הראשיות המושלמות מדי יש כמה דמויות משנה ממש נהדרות: קטנוניות, מעצבנות ומרתקות. לפעמים הדרמה נובעת מאסונות חיצוניים כמו שריפה או תאונה, אבל לרוב היא קשורה לבעיות ריאליסטיות מהחיים של כולנו. כסף אף פעם לא מובן מאליו, ותמיד מהווה אתגר כשהגיבורים נאבקים להחזיק את העסק שלהם עם הראש מעל המים. יש פרק שלם שהקונפליקט המרכזי בו הוא איך להרגיל תינוקת לישון לילה שלם ברצף. זה מעניין ומעורר הזדהות הרבה יותר מסדרות שבהן באופן בלתי מוסבר נוחתים על הגיבורים אסונות דרמטיים בשרשרת, או שכל הלבטים של הדמויות מנותקים מצרות העולם האמיתי. הקאסט המשני של דמויות שמופיעות פעם בשניים-שלושה פרקים או פעם-פעמיים בעונה גורם לעולם של הסדרה להרגיש רחב, בניגוד לסדרות שבהן מספר חד ספרתי של גיבורים לא פוגשים אף בן אדם מחוץ למעגל המצומצם שלהם (ובאופן תמוה מגיעים למסיבות שלהם שלל חברים שהם מעולם לא פגשו או הזכירו). ובנוסף לכל, הסדרה מלאה במראות של סוסים דוהרים, מרחבים ירוקים, או ביקוע עצים לאח על רקע השלג, שתמיד נראים מצוין.

אני לא מתביישת לספר לכם שאני משוגעת על הטלנובלה הזו. אני אומנם עושה הפסקות ארוכות בצפייה (ולכן עדיין תקועה בעונה תשע), אבל בתקופות קשות מבחינה אישית אני מסוגלת לראות עשרה פרקים ביום. והעובדה שהתכנים בה קצת פחות מתוחכמים מבכמה מהסדרות האחרות שאני מעריכה לא גורמת לי לאהוב אותה בצורה שונה או להימנע מלספר בפומבי על האהבה שלי אליה. מה שכן מצער אותי ומקשה עליי הוא שהסדרה שאני כל כך אוהבת מציגה מגוון סוגים של התעללות בבעלי חיים באופן קבוע ובצורה חיובית שאינה משתמעת לשני פנים. פה נכנסת האשמה שלי ומכריחה אותי לסייג את האהבה שלי לסדרה. נראה שאי אפשר להימנע לחלוטין מתחושת הגילטי פלז'ר – אנחנו לא לחלוטין שולטים במה הדברים שמהם אנחנו נהנים, ואין לנו את האפשרות להנדס יצירות כך שיתאימו לסטנדרטים שלנו בכל מובן. אבל כל עוד תחושת האשמה הזו מהווה חלק מהחיים שלי, אני מעדיפה שהיא תהיה תוצר של העקרונות המוסריים שלי מאשר של תחושת עילאיות מיותרת וחסרת משמעות.