מתן בכר
"כדאי שתנצל יותר זמן לנסות לעשות מעצמך משהו ופחות זמן לנסות להרשים אנשים." –מועדון ארוחת הבוקר
מכירים את זה שאתם משלימים סרט ישן ואחרי הצפייה לא מבינים איך זה אפשרי שלא ראיתם אותו עד היום? זה בדיוק מה שקרה לי עם הת'רס (שבארץ נקרא מלכות הכיתה), קומדיית הקאלט השחורה מסוף שנות ה-80. אפשר בבירור לראות כיצד הסרט נתן השראה לסרטים כמו קלולס וילדות רעות, אבל הוא הרבה יותר מורבידי והסאטירה בו יותר חדה. צפיתי בו בתחילת השנה וזו הייתה אהבה ממבט ראשון, שאחריה עשיתי מספר צפיות חוזרות. היום אני רוצה לתת בו מבט מעמיק. זה יצריך גלישה אל ספוילרים, אז אם טרם יצא לכם לצפות בסרט, אני מציע לעשות זאת בהקדם (גם בלי קשר לפוסט הזה) ולחזור אחר כך. בנוסף, הפוסט – כמו הסרט – יעסוק בהתאבדות ואלימות מינית.
שנות ה-80 היו תור זהב של סרטי תיכון. הבולטים מביניהם היו אלו של ג'ון יוז – בת שש-עשרה הייתי, מועדון ארוחת הבוקר ושמתי ברז למורה. כולם היו יחסית שמחים, עם מסרים חיוביים כמו "נצלו את הרגע!" או שאנשים בתיכון יכולים להפוך לחברים בלי קשר למעמד החברתי שלהם. זה נראה רק הגיוני שאחרי כל אלה יגיע סרט כמו הת'רס, עם מסר קצת יותר קודר. הסרט לא דוגל בשינוי של הסולם החברתי בתיכון, אלא יותר הולך בכיוון של לפוצץ את הסולם, תרתי משמע. הוא בכוונה מאמץ אליו את הסטראוטיפים המוכרים של סרטי תיכון, אבל משתמש בהם כדי להציג כיצד אנשים נתפסים לפני ואחרי מותם.
קודם כל תקציר העלילה, למי שלא זוכרים או לא צפו וקוראים בכל מקרה: ורוניקה סוייר היא תלמידת תיכון באוהיו וחברה בקליקה הכי פופולרית, בה חברות ה"הת'רס", שלוש נערות בעלות אותו השם – הת'ר צ'נדלר, הת'ר דיוק והת'ר מקנמרה. ורוניקה מתאהבת בג'ייסון דין (ג'יי. די.), נער מרדן עם השקפת עולם ניהיליסטית למדי. לאחר ריב בין ורוניקה והת'ר צ'נדלר, מנהיגת החבורה, היא מגיעה עם ג'יי. די. לביתה של הת'ר בניסיון להתפייס. ג'יי. די. נותן להת'ר ספל שלטענתו מכיל "תרופה להנגאובר" אבל למעשה מכיל נוזל ניקוי, והיא מתה מהרעלה. כדי לחמוק מעונש, ורוניקה מזייפת מכתב התאבדות בכתב ידה של הת'ר.
התיכון אבל על מותה של הת'ר, ורואה אותה באור חדש של קדושה מעונה ומיוסרת. בינתיים, הת'ר דיוק שהייתה ה"סגנית" תופסת פיקוד על החבורה. קורט וראם, שני שחקני פוטבול בתיכון, מפיצים שמועות על מעשים מיניים שביצעו עם ורוניקה. ג'יי. די. מציע לוורוניקה לנקום בהם ולירות בהם עם כדורי סרק, אבל עושה זאת עם קליעים אמיתיים. גם הם זוכים "לכתוב" מכתב התאבדות מזויף, בו הם מודים על אהבתם זה לזה בעולם שלא היה מסכים לקבל זאת. ורוניקה מבינה שהחבר החדש שלה הוא פסיכופת ונפרדת ממנו.
בידיעה שהיא הקורבן הבא, ורוניקה מזייפת את ההתאבדות שלה, וג'יי. די. מוצא אותה תלויה בחדר השינה שלה. הוא מתוודה על התוכנית שלו לפוצץ את כל התיכון (אביו עובד בהריסת בניינים) אחרי שהחתים את כל התלמידים על מכתב התאבדות במסווה של עצומה. ורוניקה מתעמתת איתו בתיכון ומסכלת את תוכניתו, כשלבסוף הוא מחליט לפוצץ רק את עצמו. אתם יודעים, סוף טוב קלאסי. ועכשיו, בואו נבחן את הסרט קצת יותר לעומק.
אדום עולה (או: צבעים וכוח)
לא צריך הבנה עמוקה בקולנוע כדי לקלוט שהדמויות בסרט מקודדות לפי צבעים. אבל מה זה אומר עליהן, ואילו עוד שימושים יש לצבעים?
הת'ר צ'נדלר – אדום. הצבע האדום הוא צבע בולט ודומיננטי, ובהת'רס הוא סמל לפופולריות וכוח. האובייקט שמסמל את הכוח של הת'ר הוא גומיית השיער האדומה שלה, שהיא הדבר הראשון שאנחנו רואים בסרט. גם שאר האביזרים ופרטי הלבוש של הת'ר אדומים, וכך גם הרהיטים בביתה והחפצים בחדרה. פריט לבוש אחר בצבע אדום הוא הז'קט של שחקני הפוטבול, שהם הייצוגים הקלאסיים לפופולריות בסרטי תיכון וגם ניחנים בכוח פיזי.
הת'ר דיוק – ירוק. מעולם לא התחברתי ממש לפרטי לבוש ירוקים, אבל יש סיבה לכך שזה הצבע ששולט במלתחה של הת'ר דיוק: ירוק הוא צבע שמקושר לקנאה. דיוק מקנאת במעמד של הת'ר צ'נדלר ורוצה לתפוס את מקומה, בין היתר בגלל שצ'נדלר מתעללת בה פיזית ורגשית. בתחילת הסרט נחשף שהת'ר סובלת מבולמיה, כנראה בניסיון לשמור על גזרה שתרשה לה להישאר בקליקה. לאחר שהת'ר צ'נדלר מתה, דיוק מתחילה להשתנות. היא חוזרת לאכול בלי חשבון, לוקחת לעצמה את גומיית השיער האדומה ולאט לאט עוברת ללבוש בגדים אדומים.
הת'ר מקנמרה – צהוב. הצבע של ההת'ר השלישית הוא זה של חום וידידותיות. הת'ר מקנמרה היא אחת מהדמויות הבודדות החיוביות בסרט, כמו קרן שמש בשמיים מעוננים. חוץ מזה ששיערה בלונדיני בהתאם לצבע התמטי שלה, לדעתי יש לכך עוד סיבה: להראות שהת'ר מקנמרה היא דמות הפוכה מבחינת אישיות להת'ר צ'נדלר, שגם היא בלונדינית. אם רוצים למתוח את זה קצת, צהוב מקושר גם לפחדנות (Yellow-belly = פחדן). הת'ר מפחדת לעמוד על שלה במהלך הסרט ומושפעת בקלות על ידי אחרים (כשוורוניקה שואלת אותה באחת הסצינות "אם כולם היו קופצים מגשר, היית קופצת גם?" התשובה שלה היא "כנראה").
ורוניקה – כחול. בתחילת הסרט הבגדים של ורוניקה מאוד כהים, כמעט שחורים. ככל שהיא הולכת ומשתחררת מהשפעתן של ההת'רס, הכחול בבגדיה הולך ונעשה יותר בולט, בתור מעין ניגוד לאדום של הת'ר צ'נדלר. בחלק מהסצינות שלה עם ג'יי. די. היא חוזרת שוב לבגדים כהים, כנראה בתור סמל להשפעה הרעה שלו עליה.
ג'יי. די. – שחור. לא ממש מפתיע שהנבל של הסרט מקבל צבע קלאסי של נבלים, המקושר לרוע ואפלה. אם זה היה סרט רומנטי טיפוסי על בחורה שמתאהבת ב"באד בוי" המרדן, יכול להיות שהוא היה מתגלה פשוט כבחור "לא מובן" והבגדים שלו היו מקבלים גוונים יותר "נחמדים" עם הזמן. אבל הדמות שלו היא יותר פרודיה על הטרופ הזה, ומטרתה להראות שלפעמים הבחורים שנראים כמו פסיכופתים מרושעים שלא מומלץ להיכנס אתם למערכות יחסים הם באמת כאלה.
מעבר לבגדים, מעניין לראות גם את השימושים האחרים הנעשים בצבעים המשויכים לדמויות: כשהת'ר צ'נדלר לוקחת את ורוניקה למסיבת קולג', האחרונה מוצאת את עצמה בחדר עם תאורה אדומה חזקה בעוד הת'ר נמצאת בחדר שירותים עם תאים כחולים. נוזל הניקוי שהיא שותה וגורם למותה כחול אף הוא. חדר הדוודים של התיכון, בו ורוניקה וג'יי. די. מתעמתים בסוף הסרט, מואר באור כחול. ויש עוד כמה מקרים בהם הצבעים הבולטים בסרט "נפגשים".
סקס ואדישות (או: תקיפות והתעלמות)
פרט לפעם אחת שבה זה נעשה בהסכמה, האקטים המיניים בסרט הם ממש לא מודל לחיקוי ונעים בין בעייתיים לפליליים. אחרי שהת'ר צ'נדלר יורדת לאחד מהסטודנטים במסיבת הקולג', היא מביטה בעצמה בראי במבט שזועק משנאה עצמית. היא לא רצתה לעשות את זה, אבל היא חייבת "לשחק במשחק" כדי לשמור על המעמד שלה. באחת הסצינות המטרידות בסרט, ורוניקה מצטרפת להת'ר מקנמרה לדאבל-דייט עם קורט וראם, שחקני הפוטבול. ג'יי.די. מוצא אותה ומרגיש קצת פגוע, אבל הם מתפייסים ומחליפים מילות אהבה. זה יכול היה להיות נחמד אלמלא ברקע, מאחורי ורוניקה, ראם לא היה מנסה להפשיט את הת'ר בכוח. ורוניקה עוזבת עם ג'יי. די. בזמן שמישהי שהיא מחשיבה בתור חברתה נאנסת (אחר כך הת'ר מתייחסת לראם בתור "הבחור האחרון ששכבתי איתו"). די ברור שהבמאי רוצה להגיד כאן: "הדברים האלה קורים כל הזמן ולאף אחד לא אכפת."
חוסר האכפתיות הזה בא לידי ביטוי בתור דמויות המבוגרים בסרט, שהאדישות שלהן לא מביישת את זאת של מבוגרים בסרטי אימה. יש שתי סצינות של שיחה בין ורוניקה וההורים שלה, שתיהן בזמנים שונים בסרט אבל עם דיאלוג כמעט זהה. בראשונה אביה שואל אותה "איך היה היום הראשון אחרי חופשת האביב?" ובשנייה הוא שואל "איך היה היום הראשון אחרי ההתאבדות של הת'ר?", שתיהן באותו טון אדיש (מצד שני, עד כמה תלמידי תיכון משתפים את הוריהם במה שקורה בחיים שלהם?). גם המורים בתיכון מביעים צער מזויף על האירועים, אבל לאחר ה"התאבדות" של הת'ר הם מתווכחים ביניהם על כמה מוקדם הם צריכים לשחרר את התלמידים בעקבות המקרה. השוטרים בעיירה היו יכולים למצוא בקלות טביעות אצבע של ורוניקה וג'יי. די. בזירות הפשע לו היו מחפשים, אך הם מסתפקים במכתבי ההתאבדות המזויפים. במקום לנסות לעזור לדור הצעיר, המבוגרים מתעלמים מהבעיות שלהם או מנסים לנצל אותן לטובתם. למראה הגופות של קורט וראם, אחד השוטרים פולט "!Oh, the humanity", תכונה שהמבוגרים בעיירה אינם ניחנים בה.
למות על המתים (או: פופולריות ומוות)
נושא בולט בסרט הוא המוות ואיך הוא משפיע על התפיסה שלנו של אנשים. כשהיא חיה, הת'ר צ'נדלר מוצגת בתור נערה סנובית ודוחה שכולם "מעריצים" רק בגלל המעמד שלה. במכתב ההתאבדות המזויף שהיא מכינה לה, ורוניקה כותבת בשם הת'ר שהיא עשתה זאת כי אף אחד לא ראה את הצד האמיתי שלה. לאחר מותה, היא נתפסת לפתע כקדושה מעונה וכולם מרעיפים עליה שבחים. או כמו שג'יי. די. אומר, "עכשיו הת'ר צ'נדלר יותר פופולרית מאי פעם."
אותו הדבר קורה גם עם קורט וראם. הומוסקסואליות מוצגת בסרט כמשהו שנתפס כשלילי ו"חלש" – באחת הסצינות קורט וראם מכניעים את אחד התלמידים ומכריחים אותו להגיד שהוא אוהב "למצוץ זין". לו היו באמת מצהירים שהם הומוסקסואלים בעודם בחיים, כנראה היו נופלים ממעמדם ואי אפשר לדעת איך הוריהם היו מגיבים לעניין, אבל כשהם מתים, לכולם הרבה יותר קל להפגין הבנה כלפי ההעדפות המיניות שלהם. אחת השורות המצוטטות ביותר מהסרט היא של אביו של קורט: "אני אוהב את הבן המת ההומו שלי!"
האפקט הזה פועל גם על האנשים החיים. אחת הדמויות המשניות בסרט היא מרת'ה דאנסטוק, בעלת המשקל העודף. היא מכונה על ידי כולם Martha Dumptruck ומשמשת בתור המושא לבדיחות ומתיחות. אחרי שהתאבדות הופכת להיות הדבר ה"מגניב" החדש, מרת'ה מנסה גם היא להתאבד בתקווה לזכות באהדה של כולם אחרי מותה. אבל לא רק שהיא נכשלת, גם על זה היא זוכה לביקורת מצד התלמידים (הת'ר דיוק אומרת לוורוניקה שזה "רק עוד מקרה של חנונים שמנסים לחקות את הילדים הפופולריים ונכשלים נחרצות").
כאמור, הת'רס נגמר בכך שג'יי. די. מפוצץ את עצמו, כשבאופן אירוני הוא היחיד בסרט שבאמת מתאבד. ורוניקה לוקחת מהת'ר דיוק את גומיית השיער, אומרת לה ש"יש שריף חדשה בעיר", והולכת ביחד עם מרת'ה אל עבר השקיעה (טוב, יותר כמו אל עבר קצה המסדרון). הסוף הזה משרה תחושה חיובית שאולי זה תחילתו של עידן חדש בתיכון, של חברות והבנה. אבל כל מי שהיה בתיכון כנראה יודע שעם כל האירועים המוגזמים שמתרחשים בהת'רס, זו אולי הפנטזיה הכי פחות ריאליסטית מכולן. ורוניקה לא זורקת את הגומייה או שורפת אותה, אלא לוקחת אותה לעצמה. אולי עכשיו היא חזרה לדרך הישר אבל האם היא יכולה להישאר עליה לאורך זמן? הדבר הראשון שג'יי. די. שואל את ורוניקה הוא "האם את עוד הת'ר?" בתחילת הסרט ברור שהיא לא אבל בסוף… מי יודע.
ראיתי הרבה סרטי תיכון בחיי, אבל לא ראיתי משהו דומה להת'רס. הוא נוגע בהרבה נושאים שנשארו רלוונטיים עד היום, אבל לא בצורה מרוככת או כזאת שמנסה לפנות ללב של הקהל. המיקרוקוסמוס התיכוני של הת'רס הוא עולם של אדם לאדם זאב. מתרחשים בו דברים נוראיים ואם לא תדאג לעצמך, אף אחד אחר לא ידאג לך. הוא לא עוד סרט תיכון חמוד, אלא יותר כמו סרט מלחמה – אנשים מתים ואנשים אחרים תופסים את מקומם. הוא מציב מראה סאטירית ונוקבת לחברה, שאומרת "כנראה שהחוויה של הילדים שלכם היא פחות ג'ון יוז-ית ויותר דומה לזה". זה לא מאוד מפתיע שאף אחד לא ממש רצה לגעת בז'אנר סרטי התיכון לאחר מכן, והוא חזר להיות פופולרי רק לקראת סוף שנות ה-90. אף אחד לא רצה להתעסק עם השריף.
לסיום, כדאי לציין שהסרט הצליח להתפשט גם מעבר למדיום הקולנועי. לפני כמה שנים עלתה הפקת אוף-ברודוויי של מחזמר המבוסס על הסרט, שלאחר מכן הוצגה גם באוסטרליה ובלונדון. על אף שאני מאוד אוהב את המחזמר וחושב שהוא כולל כמה שירים ממש נהדרים, הוא קצת מפספס את המטרה של הסרט, בעיקר בכך שהוא מציג את ג'יי. די. בצורה יותר סימפתית.
בנוסף, בחודש מרץ הקרוב, ביום השנה ה-30 לסרט, תעלה ברשת פרמאונט (שנקראת כיום Spike TV ותעבור בקרוב מיתוג מחדש) סדרה המבוססת על הסרט עם ספין מודרני לעידן הרשתות החברתיות. הפרומו בהחלט מעורר את סקרנותי, ואני מקווה שהתוצר הסופי יהיה מוצלח ויכבד את המורשת של הסרט ושל גומיית השיער האדומה.
תגובות