ב ,

הכל חוזר, חביבי

הוליווד הופכת לירוקה – במקום לייצר דברים חדשים, היא פשוט ממחזרת את הישנים

"מישהו אמר לי פעם שהזמן הוא עיגול שטוח.
כל דבר שאי פעם עשינו או נעשה,
אנחנו הולכים לעשות שוב ושוב ושוב."
                     -ראסט קול, בלש אמיתי.


יש הרבה טרנדים בהוליווד בזמן האחרון:  סרטי הקומיקס שלא מפסיקים לצאת, הניסיון של אולפנים לחקות את היקום המשותף של מארוול והעלייה בסרטים המבוססים על סיפורים ואנשים אמיתיים. אבל אם נכנסתם לאתר קולנוע או פתחתם טלוויזיה מתישהו בשנים האחרונות, קל מאוד לראות את הטרנד הגדול ביותר של התקופה הזאת: חידושים והמשכים של דברים ישנים.

מגפת הנוסטלגיה שפקדה את הוליווד היא החלופה למה שנהג להביא פעם קהל לאולמות: שמות גדולים. היום זה עדיין קורה לפעמים, אבל הרבה יותר נדיר. קחו לדוגמה את ג'וני דפ. בעשור הקודם הוא היה כוכב-על, כשבערך כל סרט שלו ריסק את הקופות. אבל בשנים האחרונות אפשר לראות איך סרטים שכיכב בהם התרסקו בזה אחר זה, כמו התעלות, צ'ארלי מורדכי וחוקי הפשע. דוגמה יותר עדכנית היא נוסעים, שבו כיכבו כריס פראט וג'ניפר לורנס, שניים מהכוכבים הכי גדולים של השנים האחרונות. ועדיין, התוצר הסופי הגרוע והביקורות הקוטלות הובילו להכנסות מביכות למדי, והראו שהיום אבק כוכבים כבר לא מספיק כדי למלא כיסאות. אז הוליווד עברה להשתמש בנשק אחר – נוסטלגיה, או כמו שאני קורא לזה, "היי, זוכרים את הדבר הזה?"

לכל אחד יש פינה חמה בלב לדברים מסוימים שהוא צרך בגיל צעיר. גם אם הם התיישנו – בין אם מבחינה מוסרית או שהאפקטים הוויזואליים לא החזיקו – אנחנו נוטים להסתכל עליהם במשקפיים ורודים בגלל האהבה שהייתה לנו כלפיהם בילדות. בהוליווד יודעים את זה, ומשתמשים בהשפעה הזאת שלהם עלינו כדי להביא אותנו לקולנוע. האם זה עובד? ובכן, תגידו לי אתם: מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר ועולם היורה הם במקומות השלישי והחמישי בהתאמה ברשימת הסרטים הכי מרוויחים בכל הזמנים. קצת מתחתיהם אפשר למצוא את הגרסה החדשה של היפה והחיה, וקצת מתחתיה את צעצוע של סיפור 3. שמים לב למכנה המשותף?

הסיבה מאחורי כל החידושים הללו לא ממש מפתיעה: כסף. אולפנים משקיעים כסף בסרטים ומצפים לקבל החזר גדול פי כמה על ההשקעה שלהם. מבחינתם אין דרך קלה יותר להרוויח כסף מאשר לעבד מחדש משהו קיים: זה מגיע מוכן עם דמויות, עלילות וטרמינולוגיה, וחוסך הרבה עבודה של לחשוב על דברים מאפס. אבל הכי חשוב – זה מגיע עם קהל. אולי לא כל אחד שאהב משהו בילדותו ילך לראות את הגרסה המחודשת שלו, אבל יש לפחות קבוצה מובטחת של צופים שיגיעו מכיוון שיש להם כבר חיבור עם המותג הזה. חלקם כנראה יהיו כאלה שיגיעו רק כדי שיוכלו להתלונן שהמקורי היה יותר טוב. אבל היי, זה עדיין כסף.

למרות ההצלחה של חלק מהחידושים האלה, לא כולם תמיד מביאים קהל. הרבה אנשים אהבו את פאוור ריינג'רס כילדים, אבל החידוש הנ"ל הניב רווחים לא מאוד מרשימים (מצד שני, ממש לאחרונה חברת הסברו רכשה את הזכויות למותג, כך שסרט נוסף בעתיד הקרוב הוא בלתי נמנע). בלייד ראנר המקורי נחשב לקלאסיקת מדע בדיוני וסרט קאלט לכל דבר, אך האולפנים כנראה שכחו שהוא היה כישלון קופתי בזמנו. סרט ההמשך שיצא בשנה שעברה, בלייד ראנר 2049, קיבל תקציב ענק של 150 מיליון דולר. התרגום של זה הוא שהם ציפו מהסרט להצליח בקופות ברמה ששווה לסרט המשך של מלחמת הכוכבים. באופן לא מפתיע, זה לא קרה: למרות שקיבל לא מעט ביקורות חיוביות, ההפסדים שלו בקופות קרובים למאה מיליון דולר. ואם כבר מדברים, בימים אלו ממש אפשר לחזות בכישלון הקופתי המהדהד של סולו: סיפור מלחמת הכוכבים. הסרט הרוויח "רק" 100 מיליון דולר בסוף השבוע הפותח שלו. לסרטים קטנים שעלה רק כמה עשרות מיליונים להפיק אותם זה נתון נהדר, אבל כשאתה אחד המותגים הקולנועיים הכי מוכרים בעולם, מצופה ממך להרוויח סכום כזה בתוך שעתיים, גג שלוש, לא סוף שבוע שלם. למרות שהקהל נוהג לנהור אל האולמות כשמותג מוכר ואהוב מקבל חידוש או המשך, לפעמים הם גם יודעים להראות לאולפנים שיידרש קצת יותר מנפנוף במילניום פאלקון מול הפרצוף שלהם כדי לגרום להם לפתוח את הארנקים.

הקהל מביע את דעתו לא רק באמצעות רכישת (או אי רכישת) כרטיסים, אלא גם ברשתות החברתיות. בכל פעם שעוד גרסה מחודשת של משהו מועלית באוב, אנשים מזנקים אל המקלדת הקרובה כדי להביע את התרגשותם או את הזעזוע העמוק שלהם. אותה קבוצה של שונאים ומתלוננים צצים בכל פעם, בעיקר כשמחדשים מותגים מוכרים כמו פאוור ריינג'רס או מכסחי השדים. הם אוהבים להתלונן על כך שהוליווד מנצלת את הנוסטלגיה שלנו באופן ציני כדי להרוויח כסף. זה טיעון נכון, אבל לא חדש. כאמור, מאז ומתמיד המטרה העיקרית של האולפנים הייתה להרוויח כסף. לא מעט סדרות מתקופת הילדות שלכם נוצרו בשביל המטרה היחידה של למכור צעצועים (למשל קריפי קרולרס, שסרט חדש על פיו הוכרז ממש בשבוע עבר). ובאותו עניין, בבקשה בואו נפסיק עם התלונה של "זה הורס לי את הילדות". אלא אם כן הסרט חוזר בזמן וגורם להורים שלכם להתמכר לסמים ואלכוהול, אין לו שום השפעה על הילדות שלכם. הסרטים שאהבתם עדיין קיימים וניתנים לצפייה בכל עת.

הדבר המעניין הוא שכשמסתכלים על התגובות של הקהל, לא ממש ברור מה הוא רוצה: עוד מאותו הדבר של מה שהוא זוכר מהילדות או משהו שהולך לכיוונים שונים? חוסר ההחלטיות הזה בא לידי ביטוי בצורה הכי טובה בשנים האחרונות באמצעות סרטי מלחמת הכוכבים. כשיצא הפרק השביעי, הכוח מתעורר, רוב התגובות היו אוהבות ונלהבות, אבל עלו גם לא מעט ביקורות על כך שהסרט ממחזר לא מעט מן הסרט המקורי, תקווה חדשה. היו כאלה שטענו שהסרט החדש מרגיש הרבה יותר כמו חידוש מאשר סרט המשך. כשאחרוני הג'דיי עלה למסכים לפני כמה חודשים ועשה החלטות נועזות ושונות בניסיון לקחת את הסדרה לכיוונים חדשים ולא מוכרים, הפעם זאת הייתה הבעיה. אם ככה לא טוב וככה לא טוב, מה כן?

כששואלים מעריצים איך הם רוצים את הרימייק שלהם.

אפשר לראות את זה גם על המסך הקטן. לוחות השידורים והסטרימינג מלאים בשמות מוכרים למי שגדל בשנות השמונים והתשעים, מטווין פיקס ועד בנות גילמור, והיד עוד נטויה. ערוץ CW הודיע לא מזמן שבסתיו הקרוב תעלה אצלו גרסה מחודשת של מכושפות. לפני שפורסם אפילו פריים אחד מהחידוש, גדודי מעריצים של הגרסאות המקוריות הביעו את זעמם בטוויטר. כשסדרה מחודשת עם הקאסט המקורי, נראה שיש תגובות של שמחה לצד כאלו שנאנחים ואומרים שכדאי לתת למה שנגמר להישאר בעבר. כשמחדשים מותג עם כוכבים חדשים, כמו במקרה של מכושפות, יש כאלה שמברכים על השינוי אבל הרבה מעריצים ממהרים להגן המקור בשיניים ולצעוק בכל כוחם שאף אחד לא יחליף את הכוכבים המקוריים. אז שוב, מה התשובה כאן?

אולי התשובה היא שאין תשובה וזה בעצם סוג של פרדוקס: אנחנו אוהבים את מה שאנחנו כבר מכירים. לפתח קשר עם סדרה כלשהי מאפס זה סיכון שלא תמיד משתלם. זה כמו ההבדל בין לבוא למסיבה שבה יש אנשים שאנחנו מכירים לכזאת שאין. מצד שני, חלק מהאהבה הזאת נובעת מלראות את הדברים האלה משתנים ומתפתחים, גם אם זה לא תמיד לכיוון שנראה לנו. אנחנו רוצים בו זמנית גם את הדבר המוכר וגם את החדש והמעודכן, ולכן אף אחד מהם לא יכול באמת לרצות אותנו. עוד הסבר הוא שהכעס הזה נובע מרכושנות רוחנית: הסרטים והסדרות האלה עיצבו לנו את הילדות, ולכן אנחנו אוטומטית משייכים אותם לתקופה הזאת ומצפים מהם להישאר שם. שהדורות החדשים האלה ישיגו את סדרות הילדות שלהם, למה הם צריכים לגעת בשלנו? אולי זה פחד מכך שעכשיו המותגים האלה ישויכו עם הגרסאות החדשות ולא הדברים שאנחנו זוכרים ואוהבים. זה חשש שאפשר להבין, אבל תמיד צריך לזכור שגם אם יוצאת גרסה מחודשת של משהו, הגרסה המקורית תמיד עדיין תהיה שם. ואולי כדאי לחכות קצת לפני שגוזרים את הדין – הרבה סרטים אהובים הם חידושים של סרטים ישנים יותר, כמו פני צלקת, השתולים, ו-12 קופים. חדש לא בהכרח אומר גרוע יותר, פשוט… שונה. כולם נעשים למטרות רווח ומאוד קל להתנשא ולהגיד שפעם היה יותר טוב, גם אם זה לא ממש נכון. אז בפעם הבאה שמכריזים על משהו אהוב מהילדות שלכם, רגע לפני שאתם משחררים את חרון אפכם על המקלדת, חכו רגע. תנו לזה צ'אנס. אולי תופתעו לטובה. אם לא, המקור תמיד יהיה שם כדי לנחם אתכם. בדיוק כמו פעם.

תגובות

טוען...

תגובות

סנטה סודי: How to Ruin Everything

ביקורת: משפחת סופר-על 2