ב ,

ביקורת: הוליווד

ריאן מרפי חי בלה לה לנד

ריאן מרפי הוא יוצר טלוויזיה ותיק ומאוד פעיל שאתם בטח מכירים מסדרות כמו גלי, סיפור אימה אמריקאי והפוליטיקאי. רצה הגורל והיו לו כמה דברים – דווקא די מוצדקים – להגיד על החשיבות של ייצוג מיעוטים בסרטים ובטלוויזיה. הוא לא פעיל בטוויטר, אבל מכיוון שבמקרה יש לו את ראש חטיבת התוכן של נטפליקס בחיוג מהיר, הוא כתב משהו שמזכיר עלילה מסביב להרהורים שלו, ליהק כמה אנשים שהוא מחבב במיוחד, ותקתק סדרה כמו שהוא יודע. הוא אף פעם לא היה התסריטאי הכי מעודן בעולם (פעם תוך צפייה בפרק של גלי ספרתי עשרים שימושים באותה מילה שמגדירה את התמה המרכזית של הפרק), אבל בהוליווד הוא אפילו לא ניסה להעמיד פנים שהוא מכיר את המושג סבטקסט. כשדמות מתחילה במונולוג כדאי לכם להקשיב היטב, כי ריאן מרפי מדבר מהפה שלה. ולא מדובר בדמות ספציפית שמשמשת כשופר ליוצר – הנאומים של מרפי מתחלקים באופן שווה בין דמויות שונות. כי לריאן יש מה להגיד, ולעזאזל, הוא לא צריך הצדקה תסריטאית בשביל זה.

הוליווד היא סדרת פנטזיה. בלי דרקונים או מכשפים אומנם, אבל עדיין, הפנטזיה הכי קסומה שראיתי מזה זמן רב. היא מתרחשת בהוליווד של שנות הארבעים ועוסקת בחבורה של קולנוענים עם שאיפות גדולות. ג’ק (דיוויד קורנסווט) – שחקן מתחיל, ארצ’י (ג’רמי פופ) – תסריטאי שחור וגאה, ריימונד (דארן כריס) – במאי חצי אסיאתי, קמיל (לורה הארייר) – שחקנית שחורה, קלייר (סמארה וויבינג) – שחקנית שמתחרה בה, ורוק האדסון (ג’ייק פיקינג) – אתם יודעים, רוק האדסון. ביחד עם עוד כמה דמויות צבעוניות החבורה המגוונת הזו מנסה לשרוד את הוליווד, להצליח בעסקי השעשועים וחשוב מכך – להציל את העולם מגזענות והומופוביה.

בפנטזיה של ריאן מרפי חבורה של עשרה אנשים יכולה במחי סרט אחד למחות את כל הדעות הקדומות מארה”ב של תחילת המאה הקודמת. לזכותם של ריאן מרפי ושותפו לכתיבה איאן ברנן חייבים לציין שזה לא שהם מעמידים פנים לרגע שמדובר ביותר מביטוי של משאלות הלב שלהם שכל קשר בינן למציאות הוא מקרי למדי. ובכל זאת, זה עשוי קצת להפריע למי שבא לראות טלוויזיה שגרתית. לדברים כמו קונפליקטים אישיים, דמויות עם מניעים ברורים ועקביים או התמודדות עם השלכות של אירועים קודמים אין מקום בפנטזיה. אם אתם מוכנים לקבל את זה שמדובר בחלומות באספמיה ולא יותר מזה, הוליווד יכולה להיות די מהנה. היא תקופתית בצורה מגניבה, יש בה שחקנים צעירים מצוינים (ג’רמי פופ מתבלט לטובה) לצד ותיקים שכיף לראות כמו פאטי לופון, ג’ו מנטלו, הולנד טיילור ודילן מקדרמוט (ארבעתם דמויות סימפתיות באופן חסר תקנה). כמעט ואין דמויות רעות באמת – הגזענים חסרי שם ופנים והומופוביה אין, חוץ מכזו שאדם מפנה כלפי עצמו. היחיד שאפשר לשנוא הוא ג’ים פרסונס, שאיכשהו הצליח להשיג לעצמו דמות גרועה יותר מזו שלנצח תטיל צל על הקריירה שלו. חייבים לציין גם את הליהוק המטא-אירוני המבריק של מירה סורבינו בתפקיד שחקנית ששוכבת עם בעל האולפן עבור תפקידים. גם אם לא נראה שהוקדש זמן רב לליטוש הסדרה, אין ספק שהיוצרים עשו כל מה שהם יכולים כדי למקסם את ההנאה האישית שלהם ממנה וממה שהיא מייצגת. הצופים מוזמנים להצטרף להזיה המשותפת הזו כל עוד הם מסכימים להפקיד בכניסה את כל מה שהם יודעים על העולם האמיתי.

אז ניסיתי לקבל את הסדרה כמו שהיא ופשוט לזרום עם זה. באמת. גם כשהרגשתי לא בנוח עם העובדה שאני מתפרצת לתוך החלומות הכי כמוסים של ריאן מרפי די נהניתי מהצפייה. אפילו הצלחתי להשתלט על הכעס שלי כלפי ההאדרה של עבודת מין ושל דמות הסרסור בסדרה, אבל זה לא החזיק מעמד. בפרקים הראשונים עוד הייתה התייחסות לאתגרים אמיתיים של שילוב מיעוטים בתעשיית הקולנוע. הסדרה עסקה בנושאים כמו הפריבילגיות של בני מיעוטים ש”עוברים” כלבנים, ומנגד בהכרח של אלה שלא יכולים להשתלב באותה קלות להתאים את עצמם לציפיות של שומרי הסף. אבל בפרקים האחרונים כל ניסיון לפתח את העלילה בצורה טבעית ננטש, והאתגרים שעמדו בפני הדמויות מתבררים כלא קיימים או מתמסמסים בלי שום התנגדות. בשלב הזה התחלתי להרגיש ששקענו לפנטזיה שבמקום להוות השראה משמשת כמסך שמסתיר את המציאות הקשה. הרי בעולם שלנו, שמונים שנה אחרי זמן התרחשותם של אירועי הסדרה בעולם האלטרנטיבי שלה, אפליה עדיין נוכחת בהוליווד ומחוצה לה. רק לפני שנתיים קיבלנו סרט להט”בי ראשון מאולפן מרכזי. ואנחנו מתקדמים, נכון – לפעמים בצעדי תינוק, לפעמים חוזרים קצת אחורה לפני שמתקנים מסלול – אבל זה תהליך קשה ומסובך שמתרחש באלפי זירות בו זמנית ונתקל בהתנגדויות שלא פשוט לפרק אותן. אי אפשר לתקן את העולם בן לילה ולמרות שלאמנות יש השפעה על תפיסות העולם של הציבור, היא לא יכולה לשפר אותן בעצם קיומה. נהדר לדמיין את זה – לא אכחיש שהוליווד היא סדרה כיפית, ואני בטוחה שההנאה כפולה ומכופלת עבור מי שזוכה לראות את בני דמותו על המסך מתקנים את העולם. מדובר בחלום מתוק שריאן מרפי יצר בשביל עצמו ובשביל כל מי שרואה את העולם כמוהו, אבל כמו שאמר האייקון הגאה אלבוס דמבלדור: “לא טוב לשקוע בחלומות ולשכוח לחיות”.

תגובות

טוען...

תגובות

דיסני פלוס: הסדרות