ב ,

ביקורת: אחד בלב

אם כבר להיסחב כל הלילה בעקבים, שלפחות זה יהיה בעקבות טליה לביא

לפני שבע שנים יצא לאקרנים סרטה הראשון של טליה לביא, אפס ביחסי אנוש, סרט שמזקק את החוויה הצה"לית ל-100 דקות של סוריאליזם מופרע שאיכשהו מצליח לייצג בצורה מדויקת את כל מה שקורה בשירות הצבאי (לפחות למי מאיתנו שהזדמנו לתפקיד משמים ומטריח בבסיס מבודד). הסרט הצליח מאוד – קופתית וביקורתית – ובצדק, כי באמת מדובר ביצירה שמצליחה להיות בעת ובעונה אחת קומדיה היסטרית וביקורת מצמררת על החוויה הנשית בצבא. לכן, כששמעתי שיוצא סרט חדש של לביא, ציפיתי לו מאוד וקניתי כרטיסים מייד כשפורסם שתתקיים הקרנה ואחריה מפגש עם היוצרת.

הסרט אחד בלב מתמקד בזוג שזה עתה נישא – נועם (רן דנקר) ואלינור (אביגיל הררי) – ומתרחש בלילה שאחרי החתונה שלהם. בהתחלה הם נהנים מהסוויטה המפנקת (שאבא של נועם מאוד גאה שהשיג להם), אבל חפץ שמתגלה במעטפה שנועם קיבל מבת זוגו לשעבר מוציא את הזוג למסע לאורכה ולרוחבה של ירושלים שנמשך עד הבוקר. במהלך הלילה הזה מערכת היחסים שלהם צריכה לעמוד במבחן מול האקסים, ההורים, והספקות של בני הזוג עצמם, בתקווה שתשרוד גם אחר כך.

התקציר השטחי הזה לא מצליח לתאר נאמנה את הכימיה בין הדמויות הראשיות, את הדינמיקות המורכבות ביניהן ואת האינטנסיביות המתפרצת של הרגשות שלהן. החרדה העיקשת של אלינור, התסכול המותש של נועם, והניסיון הבלתי פוסק של ההורים שלו לשכנע אותו לפרק את החבילה, הכול קורה כאן ועכשיו ובדחיפות, כאילו אין מסך שמפריד בין הקהל להתרחשויות בסרט. לביא מצליחה להציג בצורה מדויקת להפליא את כל האינטראקציות בין הדמויות ודעתה של כל אחת מהן על השנייה, באופן שמזמין את הצופים להשתתף גם הם באירועים שמופיעים על המסך, לפחות רגשית. הליהוק חסר כל פגם: אלישע בנאי בתפקיד החבר לשעבר של אלינור הוא תמונה מושלמת של דוש נרקיסיסט שמעניינים אותו רק האינטרסים שלו עצמו, ויעל פולמן מפליאה בתפקיד כפול של רננה – האקסית של נועם – ואחותה התאומה יערה. גם מאיר סוויסה ואורלי זילברשץ הם בדיוק ההורים המגוננים יתר על המידה והמעיקים שהם צריכים להיות. 

הסרט צולם, כפי שלביא סיפרה לנו בגאווה בסוף ההקרנה, בדיוק במיקומים שבהם הסיפור מתרחש – כולל מחוץ למשכן ראש הממשלה בבלפור, בסצנה נהדרת עם דיאלוג וכוריאוגרפיה כל כך מתואמים שהם כמעט נאמבר במחזמר. הדבר האחרון שאפשר להגיד עליי הוא שאני מחובבי ירושלים, אבל הדרך שבה המסע של אלינור ושל נועם מצולם כמעט גרמה אפילו לי להתאהב בה.

ואפילו לא דיברתי על כמה שאחד בלב מצחיק. כבר הרבה זמן לא שמעתי קהל שלם באולם קולנוע צוחק בקול כה רם. כמו באפס ביחסי אנוש, ההומור ברובו לא נובע משנינות הדמויות או מסלפסטיק מוגזם, אלא מהדרך שבה הסוריאליזם והריאליזם בסרט מתמזגים זה בזה כדי ליצור תמהיל שמתאר אחד לאחד את המציאות, גם אם ההתרחשויות ותגובות הדמויות אליהן מוזרות ומופרכות. את האפקט של הסיטואציות המצולמות משלימה העריכה הנהדרת והעובדה שלביא מוודאת שבכל רגע נתון נראה בדיוק את מה שאנחנו צריכים לראות ולא יותר מזה.

למי שחיכו כמוני שבע שנים כדי לראות עוד סרט של טליה לביא אין צורך בעוד מילות שכנוע. מי שאיכשהו פספס אותה, וצמא לקומדיה רומנטית אפלה ומרעננת אחרי יותר משנה בלי קולנוע – זאת ההזדמנות שלכם. אל תפספסו אותה.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: דרך הקרח

דברים שרואים מקאן: שלושה ימים בפסטיבל קאן