ב ,

ביקורת: Horizon: Forbidden West

המשחק השני בסדרה מתעלה על קודמו עם עולם מופלא ועשיר, אבל לוקח את סיפורה של אלוי צעד אחד רחוק מדי

הפעם בתת תרבות, פוסט אורח של חן ששון – קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות


בתעשיית הגיימינג נהוג לומר שסדרות משחקים, בניגוד לסרטים, הולכות ומשתפרות עם כל כותר חדש. ברוב המקרים זה די מדויק. פרנצ’ייזים מוכרים כמו The Witcher, Grand Theft Auto, God of War – כולם השתבחו עם הזמן בזכות התפתחות טכנולוגית אדירה, ולא פחות חשוב – ים של כסף. אבל מה קורה כשמשחק המשך רוצה להיות גם סרט? Horizon: Forbidden West ניסה לענות על השאלה הזו, אבל האם הוא הצליח?

עוד לפני כן, קבלו קצת סיפור רקע: המשחק הראשון בסדרה, Horizon: Zero Dawn, יצא ב-2017 ותוך קידום אסטרטגי וארוך-טווח של סוני הפך להצלחה די גדולה עבורם ועבור הסטודיו ההולנדי Guerilla Games, שעד אז היה אחראי על סדרת משחקי ה-FPS הפופולארית (בערך) Killzone. המבקרים התלהבו מהפרויקט הכה-שאפתני שאומנם היה רחוק ממושלם, אבל הצליח להתעלות בזכות שלוש החוזקות הגדולות ביותר שלו – גרפיקה מופלאה שאיתגרה את ה-PS4 בסוף ימיו, תענוג של Combat system, וסיפור מד”ב מדהים על עולם ייחודי, שאין לו כמעט מתחרים בהיסטוריה של משחקי הווידאו.

ב-Guerilla התגאו לספר שכל הרעיון התחיל מהקרבות. ובכנות, מה יותר כיף מלירות חצים על רובו-דינוזורים, לפרק אותם חלק אחר חלק ואז לירות בהם עם הרובים שעד לפני רגע היו על הגב שלהם? (גרסת המד”ב של “למה אתה מרביץ לעצמך?”). המנגנון הזה עבד מדהים מהרגע הראשון, אבל כדי להפוך את Horizon למשחק עולם פתוח טוב באמת, היה צריך לבנות את העולם שסביבו. בשביל זה הם גייסו את ג’ון גונזאלס (Fallout: New Vegas) שכתב כמעט לבדו את התנ”ך האפי של Horizon – קיצור תולדות סוף האנושות בעולם פוסט-פוסט-אפוקליפטי. גונזאלס כתב גם 90 אחוז מעלילת המשחק הראשון: הסיפור הייחודי ואפוף המיסתורין של אלוי משבט הנורה, ששבה את ליבם של מיליונים ויצר קהילה נאמנה מאוד שרק הלכה וגדלה עם השנים.

והיא גדלה לא מעט. בסוני אהבו מאוד את העולם החדש ואת הדמות שבמרכזו, ועשו המון כדי לבנות את הפרנצ’ייז הזה לפחות עשור קדימה. בתחילת מגפת הקורונה הם אפילו חילקו את Zero Dawn בחינם כדי להקל עלינו את הבידוד. רגע לפני משחק ההמשך בסדרה הם הכריזו שהמשחק מכר 20 מיליון עותקים, קרוב מאוד ללהיטי ענק כמו Last of Us ו-God of War

חמש שנים בדיוק עברו, ואיך מתעלים על זה? לא רק על חוויית גימפליי מעולה וגרפיקה נוצצת, אלא גם על סיפור מרתק ועולם מקורי שהפכו את המשחק הראשון להצלחה. בעיניי, החלק הראשון מעולם לא הוטל בספק. הסטודיו של Guerilla הוא ללא ספק אחד מהחזקים בעולם. המנוע שהם עצמם בנו, Decima, פשוט מופלא ומשרת בצורה מושלמת את האמנים הגרפיים/מכשפים שעבדו על המשחק בחמש השנים האחרונות.

מבחינה ויזואלית, המשחק הזה הוא אחד המרשימים שהתעשייה ראתה עד היום, בטח כשמדברים על קונסולות. העולם הפתוח של Forbidden West עצום, אבל עשיר, מלא באופי ויפה מאין כמותו. לא משנה איפה תסתובבו, בכל רגע תרצו לפתוח את ה-Photo Mode כמו אחרוני התיירים הקלישאתיים. ואם איכשהו הצלחתם להשיג לעצמכם PS5 נכונה לכם חוויית Next-gen כמו שסוני ואלוהים התכוונו: גם חגיגה היסטרית לעיניים, אבל גם אינטגרציה מעולה עם בקרי ה-DualSense שהופכת את כל החוויה להרבה יותר אימרסיבית.

גם הגיימפליי נשאר תענוג. אין שינויים מרחיקי לכת – אבל למה לתקן את מה שעובד כל כך טוב? התוספות שכן קיבלנו כמו ה-Shieldwing וה- Pullcaster עובדות בצורה מושלמת ובאות לידי ביטוי כמעט בכל אלמנט של המשחק, וגם טיפוס על הרים וכל דבר אחר הפך להיות נוח יותר מבמשחק הקודם. חלק מהנשקים החדשים, כולל ה-Valor surges, מוסיפים עוד ורסטיליות, ובעוד ששום נשק חדש לא שבה אותי כמו האופציות הקלאסיות של המשחק הראשון, התוספות ממש לא הפריעו להנאה שלי מכל קרב. כמובן שמגוון היריבים שתיתקלו בהם גדול בהרבה מהמשחק הראשון, עם הרבה מצטרפים חדשים בתוספת וריאנטים (כמה טרנדי) שיכולים להעלות משמעותית את האתגר שמחכה לכם. 

אם גם אתם נהנים ללכת מכות עם מפלצות מתכת, אין בכלל ספק ש-Horizon: Forbidden West שווה את המחיר שסוני מבקשת. כמות התוכן במשחק פשוט עצומה. חוץ מסיפור של יותר מ-25 שעות, יש כמות אדירה של משימות משניות, פאזלים כיפיים לפתור, אתגרי קרב (בדגש על התוספת המעולה של ה-Arena), מירוץ מכונות (אולי התוספת האהובה עליי) וכמובן – לשחק “מי הפאקינג בוס” עם חמישה קופים רובוטיים באמצע היער. שווה להדגיש את המשימות מסביב לסיפור הראשי (Side quests ו-Errands), שבניגוד להמון משחקי עולם-פתוח, כאן הן הרבה יותר מושקעות, מורכבות ומעניינות. 

ומה לגבי העלילה הראשית? הסיפור של Forbidden West ארוך יותר, סינמטי יותר ושאפתני יותר. אבל ככל שהוא התקדם לאורך שעות המשחק שלי – במיוחד על ציר המדע הבדיוני – הוא איבד בעיניי את הקסם של המשחק הראשון. העולם התרחב מהר ובצורה דרמטית מדי בלי שהספקנו ליהנות ממנו, ללמוד אותו באמת. העלילה נעה במהירות ומדלגת על נקודות חשובות שהתבססו לא רק בתחילת המשחק החדש, אלא עוד בטריילרים של 2020. מדע בדיוני זה דבר נפלא ואחד מהמרכיבים החשובים במתכון של Horizon, אבל נדמה שב-Guerilla הלכו מעט רחוק מדי, מהר מדי, בצורה שלרגעים איימה להאפיל על המשחק עצמו. יש הרבה אנשים שיאהבו את הכיוון שאליו הולכת הסדרה, אין ספק, אבל רבים מהמעריצים של המשחק הראשון ירגישו שהעולם המתפתח של Horizon קצת ברח להם לפני שהיו מוכנים לזה. 

בכלל, נראה שב-Guerilla לקחו החלטה שהנרטיב הוא ליבת המשחק, ואפילו ליבת הסדרה, ולקחו לשם כך לא מעט סיכונים שיכולים להרתיע גיימרים חדשים מכניסה לפרנצ’ייז במשחק השני. למשל, אם לא חוויתם את Zero Dawn, לא יהיה לכם קל להתמצא ב-Forbidden West. שעות שלמות בפתיחת המשחק החדש מלאות ברפרנסים למה שקרה ב-Zero Dawn, דמויות שהספקתם לשכוח עושות קאמבק, וזה אחרי פתיח ארוך בסגנון “מאירועי הפרקים הקודמים” שאומנם ניתן לדלג עליו, אבל אם לא ביקרתם את אלוי מאז 2017, או שאין לכם מושג מי הג’ינג’ית הזאת, כדאי מאוד שתצפו.

הדוגמאות האלו, ויש עוד לא מעט, מחזקות את התחושה שהסיפור המתמשך של אלוי כמעט שווה ערך לעולם שבו הוא מתרחש ולחוויות המשחק השונות שהוא מציע. וכשהסיפור משחק תפקיד כה דומיננטי, ובנוי בצורה מתמשכת ולא כחוויות שעומדות בפני עצמן, המשחק השני בסדרה של Horizon מכניס את עצמו לקטגוריה של מעין-סרט או אפילו סדרת טלוויזיה, כך שהוא נשפט ביחס לסיפור של המשחק הקודם ולמסלול שהוא מתחיל לבנות אל עבר משחק מספר 3. וכאן הוא לא מצליח כמו בשאר הקטגוריות.

מצד שני, בניגוד להרבה משחקים אחרים שאין להם הרבה מה להציע אחרי שעולים הקרדיטים, ב-Forbidden West יש כאמור הרבה מעבר. וכמשחק, מדובר באחד המשובחים שיצאו בתקופה האחרונה. כל דבר שתבחרו לעשות בו יספק לכם שעות על גבי שעות של הנאה. כל מקום שתבקרו בו ישאיר אתכם בפה פעור, וכל מפלצת שתיתקלו בה יכולה, בהתאם ליכולות שלכם ולדרגת הקושי שתבחרו, לעניין, לאתגר וגם לפרק לכם את הצורה. כשאתם בונים את החוויה שלכם בעולם הפתוח של Forbidden West, אתם נהנים ממשחק באיכות שכמעט שלא רואים היום. 

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: באטמן

ביקורת: העיר האבודה