ביקורת: אני, טוניה

"אני יודעת שהפעם שעברה הייתה די נוראית, אבל האמת היא שאני ממש מתרגשת לראות מה יהיה," החברה שבאה איתי לקולנוע אמרה לי בחיוך. בדיוק באותו ערב התחילה חופשת הסמסטר, והחלטנו לחזור על חוויה מעט טראומטית שחווינו בדצמבר: סרט בהפתעה. הרעיון די ברור – קונים כרטיסים במחיר מוזל ובלי לדעת מה יהיה הסרט שיוקרן, ובתמורה מקבלים הצצה מוקדמת לסרט שעוד לא יצא. יתרונות השיטה המפוקפקת הם שזה יכול להיות כל סרט, והחסרונות שלה זהים. בפעם הקודמת שבה עשינו את זה נפלנו על סרט האימה זה בא בלילה (סרט מוצלח מאוד שאחריו לא ישנתי שבוע). הפעם היה לנו מזל: כשנגמרו כל הטריילרים והפרסומות התחיל הסרט, ופניה של מרגו רובי הופיעו על המסך עם מבט עצבני וסיגריה.

הסרט אני, טוניה מתאר את חייה של טוניה הארדינג (מרגו רובי), המחליקה האמנותית המופלאה, שהתפרסמה אפילו יותר בעקבות התקיפה הפיזית של יריבתה ננסי קריגן, מתקפה שארגן בעלה לשעבר ג'ף גילולי (סבסטיאן סטן). הסיפור שוזר בתוכו את הגרסאות הסותרות של כל תפקידי המפתח בפרשה (כולל אליסון ג'ני בתפקיד אמהּ של טוניה, לאבונה) לְמה בדיוק קרה, ומאוד ברור מהדרך שבה המאורעות מוצגים שאין לנו איך לדעת למי להאמין. שוב ושוב הדמויות שוברות את הקיר הרביעי כדי להכחיש פרט מסוים או נרטיב שלם. טוניה אומרת את זה בעצמה: כל הזמן אומרים לי להגיד את האמת, אבל אין דבר כזה "אמת".

החל מתחילת קריירת ההחלקה של טוניה בגיל ארבע וכלה בתקיפה של קריגן, הנרטיב המורכב מראיונות שהתרחשו שנים אחר כך לא מתעסק כל כך ברגשות, אלא בעיקר בהסברים והצטדקויות. ובכל זאת, מבעד למסך הנונשלנטיות של טוניה והאחרים אפשר לחוות את סיפור החיים שובר הלב שלה והקשיים שהייתה צריכה להתגבר עליהם בדרך לפסגה ובנפילה ממנה. בסיפור שמורכב לכאורה מרשעים בלבד, אליסון ג'ני מבריקה בתפקיד הנבלית הראשית שנתפר במיוחד עבורה, אבל אין ספק שגם האחרים נבזיים במיוחד – גילולי, שומר הראש של טוניה, השופטים בתחרויות ההחלקה, וארגון המחליקים האמריקאים – כולם מצטיירים כגורמים להרס החיים והקריירה של טוניה.

הרקע המשפחתי של טוניה הארדינג והתנאים שבהם גדלה שונים מאוד מאלה של רוב המחליקות שנגדן היא מתמודדת. בתור נערה ענייה ממעמד הפועלים, התדמית שהיא משדרת – רדנקית גסה ולא מכובדת – לא מתאימה לתדמית שהשופטים מחפשים, וזוהי גישה שהם לא חוסכים ממנה באף שלב. היא מתאמצת להתחמק מסטיגמת הרדנקית שמודבקת לה, אך היא תמיד חוזרת לרדוף אותה. יש משהו כמעט גרוטסקי בדרך שבה רובי מגלמת את הארדינג, ובכל זאת מעורר אמפתיה. למרות הסוף הידוע מראש, והאישיות הלא נעימה שלה, הקהל בכל זאת מעודד אותה ורוצה שהיא תצליח. קשה מאוד לשחק דמות כזאת בלי להפוך אותה למוגזמת וקלישאתית, ואני חושבת שרובי בהחלט עומדת במשימה הזאת בכבוד.

יש משהו מאוד מטריד בסביבה האלימה שהסרט מציג. אלימות היא לא אלמנט שזר לסרטים הוליוודיים, אבל בדרך כלל היא נוטה להופיע בסרטי אקשן, ובמקרה הזה המצב שונה לגמרי. האלימות בין הדמויות באני, טוניה היא לא הכרח קיצוני בין לוחמים או מתנקשים וברובה היא לא מקדמת את העלילה, אלא קיימת כשלעצמה. משהו באגביות של האלימות שטוניה חווה במערכות היחסים שלה עם אמהּ ובעלה נותן לה פרספקטיבה מעוותת במיוחד על הפרשה כולה, לפיה התקיפה של קריגן היא לא אירוע יוצא דופן, אלא משהו שבלתי נמנע שיקרה במוקדם או במאוחר. הנרמול של הסבירות הגבוהה להיפגע בסביבה בטוחה הופך סרטים עם מערכות יחסים מתעללות לסוג של סרט אימה – כל תנועה פתאומית גרמה לי להידרך בכיסא שלי ולנסות לחזות מראש מאיפה תגיע המכה, בלי יכולת להזהיר את הקורבן.

יצאתי מהסרט הזה מלאה באדרנלין, הרבה יותר מאשר ברוב סרטי האקשן שיצא לי לראות בקולנוע. תצוגת המשחק הנהדרת בהחלט הייתה חלק מזה, אבל גם לעריכה ולפס הקול הנפלא היה משקל גדול בהנאה שלי מהסרט. ידעתי מעט מאוד על פרשת הארדינג וקריגן לפני שנכנסתי לסרט, ואני שמחה שזאת הייתה הדרך שבה למדתי עליה עוד בסופו של דבר. אני, טוניה הוא סרט שלוקח סיפור אמיתי ומצליח, דרך עדויות מרובות שסותרות זו את זו, להציג תמונה מורכבת ושלמה של כמה פגומות ומכוערות מערכות יחסים אנושיות יכולות להיות, אבל גם כמה קל להציג אותן כמשהו חד צדדי. בעיקר קשה להאמין שכל שרשרת האירועים המטורפת הזאת קרתה במציאות.