ב ,

ביקורת: שכונה על הגובה

הרחובות עשויים ממוזיקה, אבל סרט נהוג לעשות מעוד דברים

הסרט החדש של ג׳ון מ. צ׳ו (עשיר בהפתעה, סטפ אפ) הוא עיבוד קולנועי למחזמר הראשון שכתב לין מנואל מירנדה (המילטון) עם קיארה אלגריה הודס. המחזמר In The Heights, שעלה לבמות ברודוויי בשנת 2008, זכה בארבעה פרסי טוני, כולל המחזמר הטוב ביותר. 

עלילת המחזמר מתרחשת בשכונת Washington Heights בעיר ניו יורק. הגיבור אוּסְנָבִי (אנתוני ראמוס) רוצה לעזוב את ניו יורק ולפתוח בר ברפובליקה הדומיניקנית, שממנה היגר עם הוריו. חברו הטוב בני (קורי הוקינס) עובד בתחנת המוניות של קווין (ג׳יימי סמית׳ס), שהוא אביה של נינה (לזלי גרייס). נינה הצליחה לצאת מהשכונה וללמוד באוניברסיטה אבל רוצה לפרוש ולחזור הביתה, כי היא מרגישה לא בנוח כחלק ממיעוט לטיני במקום שבו יש רוב לבן עשיר. ונסה (מליסה באררה), שעובדת בסלון היופי המקומי, חולמת לפתוח חנות בגדים וחוששת לספר על החלומות שלה. ויש גם את אבואלה שהיא “הסבתא” של כל השכונה, דמות אימהית מבוגרת שגידלה וחינכה את כל התושבים בוושינגטון הייטס; וסוני, בן דודו של אוסנבי, שמבין לאט לאט מה זה אומר להיות מהגר בלתי חוקי בארצות הברית.

בסופו של דבר, אין המון עלילה – אנחנו פה רואים סיפור של אנשים פשוטים, רובם הגדול ממוצא לטיני, בשכונה אחת בניו יורק. רוב הסיפור סובב סביב הפסקת חשמל ענקית שמתרחשת בכל העיר, בנוסף לקווי העלילה הרומנטיים בין ונסה לאוסנבי ובין נינה לבני. כמעט אין הפוגה בין שיר לשיר והם ללא ספק החלקים הטובים ביותר בסרט (למרות שלנצח אהיה ממורמרת על זה שהוציאו את השיר האהוב עליי בהצגה). כל נאמבר קיבל יחס של זהב מהצוות – צילום נפלא, משחק ושירה נהדרים וכוריאוגרפיה מרהיבה. אני הכי נהניתי מהשירים הגדולים מהחיים עם מיליון הרקדנים, השירים שהם יותר האווירה של השכונה מאשר סיפור אחד ספציפי. אני כמובן מדברת על In The Heights, 96,000 ו-Carnaval del Bario.

אם אתם מכירים את חומר המקור, העיבוד של ההצגה למסך הגדול לא תורם הרבה, במיוחד בהתחשב בזה שנעשו שינויים תמוהים בעלילה. אם אתם מגיעים נקיים אל הסרט, נוצר רושם שהעלילה רדודה ואולי יש הסבר למה שקורה, אבל מעדיפים להראות לכם שירים וריקודים.

הבעיה הגדולה של שכונה על הגובה, שאני לא זוכרת שהייתה קיימת גם בהצגה עצמה, היא שהמערכה השנייה משעממת ולא מלהיבה בצורה יוצאת דופן. אחרי השיר שמסכם את המערכה הראשונה יש אולי נאמבר מוזיקלי אחד מוצלח, והשאר מרגישים כמו בזבוז זמן וזריקת קלישאות עלילתיות ופוליטיות לאוויר. סיפור המסגרת כמעט ולא קיים בגרסה הזאת וחבל. במחזמר המקורי יש מאבק מעמדי בתוך הקהילה בין בני וההורים של נינה. הסיבה שהיא פורשת מהקולג׳ היא לא רק כי נמאס לה אלא כי היא נכשלת; אבא של סוני לא קיים, והיחסים בין ארבעת הדמויות הראשיות לאורך ההצגה הרבה יותר אינטנסיביים. אין תעלומה לגבי כרטיס הלוטו ויש הרבה פחות דגש על החלומות של כל אחד. התוצאה עושה רושם שהדמויות פשוט עושות דברים כי זה מקדם את הסיפור, ולא כי קרה משהו רלוונטי, וזה צורם מאוד.

את פרס ההצטיינות בסרט צריכים בעצם לקבל שניים וחצי אנשים – אנתוני ראמוס, שהוא חמודי אש מגיל שש, והכוריאוגרף כריסטופר סקוט, שעשה עבודה נהדרת עם נאמברי ענק ברחובות ניו יורק ממש כאילו אנחנו צופים בסיפור הפרברים (רק עם ליהוק של שחקנים לטיניים על אמת). עוד חצי נקודה אני מחלקת לבמאי. אם אתם שואלים אותי, אני חושבת שג’ון מ. צ’ו ממש רצה לעשות סרט מחזמר עם נאמברים גדולים וכיפיים (לא מעט מהרגעים בסרט הזכירו לי שהוא אחראי על אחת מסצנות הריקוד האהובות עליי בסרטים), אבל הסיפור ובימוי השחקנים לא כל כך עניינו אותו. הסרט רחוק מלהיות רע – הוא בעיקר מתיש. הסרט מתחיל על הגובה עם סיקוונס נהדר לשיר הפתיחה, באמת אחת מתצוגות הבימוי הכיפיות שראיתי, ומשם הוא רק הולך ומתדרדר – וזה ממש חבל.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: Dead Eyes

ביקורת: דרך הקרח