בשביל הרבה אנשים מהדור שלי, הסרטים של פיקסאר הם כמו משפחה. הם היו חלק עצום מהילדות שלנו, עיצבו את התפיסות שלנו, אהבנו אותם גם כשהם גרמו לנו לבכות ו… כן, יש ביניהם גם שניים או שלושה שהיינו מעדיפים להתכחש אליהם. משפחת סופר-על, סרטו של בראד בירד מ-2004, הוא כמו אחד הדודים האהובים עלינו. הוא מצחיק, הוא מגניב, הוא לוקח אותנו לבילויים שההורים שלנו לא היו מאשרים. כל רגע איתו הוא הנאה צרופה – עד שמתחילים לדבר על פוליטיקה. אם בטעות פתחנו את הנושא, אנחנו מגלים שהוא אומר דברים שגורמים לנו להתכווץ באי-נוחות ולתהות האם בעצם יש לו השפעה ממש גרועה עלינו. אחרי ארבע עשרה שנים הדוד הזה סוף סוף מציג בפנינו את דור ההמשך וההשוואה בין האב לבן בלתי נמנעת.
אז כאנשים מבוגרים שלומדים מהטעויות שלהם, נימנע מראש מכל מה שקשור לפוליטיקה. המסרים שמשפחת סופר-על 2 מביא איתו לא לחלוטין ברורים וחד-משמעיים, ואני מעדיפה להשאיר את המצב כמו שהוא. לנתח את המסרים הבעייתיים בסרטי ילדים זו פעילות משעשעת בהחלט, אבל אני מעדיפה לנתק אותה מחוויית הצפייה הראשונית. אם נתמקד כרגע בסרט עצמו ולא במה שהוא אולי מנסה להגיד, נגלה שמדובר באחד ההמשכים הטובים ביותר של פיקסאר, ובסרט נהדר שכמעט משתווה לאב המיתולוגי שלו.
הסרט עוסק בהמשך קורותיה של משפחת פאר – ההורים בוב והלן, בתם הבכורה ויולט, הבן האמצעי דאש והתינוק ג'ק-ג'ק. הם לא סתם משפחה פרברית חצי מתפקדת, הם משפחה פרברית חצי מתפקדת עם כוחות על. בוב והלן היו ידועים בעבר כמר סופר-על ונערת הגומי, אבל מאז גיבורי על הוצאו מחוץ לחוק. בסוף הסרט הקודם היה נראה שהם חוזרים להילחם בפשע – הפעם כמשפחה – אבל הסרט החדש מזכיר לנו שהחוק עדיין לא לצידם. לפני שיוכלו להרביץ לרעים במשרה מלאה, הם צריכים להוכיח לפוליטיקאים שהם מועילים יותר משהם גורמים נזק. לשם כך הלן צריכה לצאת לרחובות בחליפת ספנדקס, ובוב צריך להישאר בבית עם הילדים. אף אחד מקווי העלילה האלה לא מתוחכם במיוחד – הטוויסט בעלילה שאיתו הלן צריכה להתמודד צפוי ולא מקורי במיוחד. לכל אחד מהילדים יש רק בעיה אחת שדורשת את תשומת ליבו של בוב. הדמות שגונבת את ההצגה היא דווקא ג'ק-ג'ק התינוק, שבסרט הקודם כמעט ולא קיבל זמן מסך. כוחות העל שלו מביאים לסרט סצנות מטורפות ומבריקות, שחלקן היו יכולות להיות סרט קצר מצוין בפני עצמן. הוא גם מחזיר לסרט את עדנה מוד, מהדמויות הטובות ביותר שנראו בסרטי ילדים.
גם אם העלילה לא תרשים אף מבוגר, הסרט עובד. האנימציה עודכנה מהסרט הקודם – כולל כמה סצנות ש"צולמו מחדש" – אבל העיצוב ממשיך את הקו המגניב שכולל השראה משנות השישים והשבעים והרבה זוויות חדות. האקשן מלהיב ומעניין. הוא כולל שימושים יצירתיים ומרשימים ויזואלית בכוחות של כל הגיבורים שכבר הכרנו, וגם של דמויות חדשות. דווקא הכוחות של נערת הגומי, שאמורים לאפשר לבמאי המון גמישות ומרחב למשחקים, מנוצלים קצת פחות טוב מבסרט הקודם ורוב הזמן היא משתמשת בהם כדי לחקות את ספיידרמן. הסרט מצחיק, ואפילו מאוד. הטריילרים גרמו לי לחשוש שהוא יתמקד יותר מדי בניסיון של בוב לתפקד כאבא במשרה מלאה, ובהומור הילדותי שעלילה כזו מביאה איתה, אבל הסרט עובר את השלב הזה די מהר בלי לדשדש בו, ומתמקד בהומור הרבה יותר מוצלח.
הסרט הראשון אמנם היה מאוד כיפי אבל היו בו גם סצנות קורעות לב, ולא מעט דרמה. ההמשך בהחלט מצטיין בצד הטכני, באקשן, ובהומור, אבל הרגש שלו קצת לוקה בחסר. אולי בגלל שהוא מתרחש מיד אחרי הסרט הקודם הוא מתקשה לפתח משבר מספיק גדול כדי לגרום לנו לדאוג באמת לגורלן של הדמויות. אולי הסיבה לכך היא שהאיום לא מרגיש מספיק גדול ומגיע בשלב מאוחר מדי בסרט. ואולי זה בגלל שהלן היא זו שמובילה את הסרט וזו שיש לה קונפליקט מול הנבל, והיא, מה לעשות, הרבה פחות שבורה ואבודה מבוב. אבל זה שהסרט לא מעציב אותנו יותר מדי לא באמת פוגע בו. משפחת סופר-על גם ככה היה רחוק מלהיות הפרנצ'ייז הכי סוחט דמעות של פיקסאר, ותפקד בעיקר כסרט אקשן ממש טוב. סרט ההמשך מודע לנטייה הזו ומתמקד בנקודות החוזקה שלו. ואם בכל זאת אתם זקוקים לקצת דרמה משפחתית קורעת לב, לפני הסרט מוקרן סרטון קצר כמיטב המסורת של פיקסאר. שמו של הסרטון הוא באו וכמו כמעט כל הסרטונים שלהם הוא מקסים, מינימליסטי ומרגש. בניגוד לרוב הסרטונים של פיקסאר הוא גם טראומתי במידה לא מבוטלת, אבל אני בכיתי והתרגשתי למרות הזעזוע.
באיחודים המשפחתיים של פיקסאר, הרבה פעמים סרטי ההמשך הם אלה שמרגישים כמו בנים חורגים. משפחת סופר-על 2 לא נופל למלכודת של אף אחד מהם, ובהחלט מגיע לו לשבת בשולחן של הגדולים לצד סרטים כמו צעצוע של סיפור והקול בראש. הוא לא כופה עלינו את הדעות המפוקפקות של בראד בירד, וגם אם הן נמצאות שם, קל להתעלם מהן. הוא סרט מצחיק, מהנה ומוצלח מאוד, ואני אשמח לקבל אותו למשפחה שלי.
תגובות