ביקורת: ספיידרמן: ממד העכביש

"יש לי חלום, ובחלומי פיל לורד וכריס מילר כותבים את הריבוט של ספיידרמן."

את המילים האלה כתבה אני ולא אחרת, בתחילת 2015, בתגובה לידיעה על כך שסוני עובדים על גרסה קולנועית חדשה לסיפור הידוע על גיבור העל האהוב. בקרב חובבי קומיקס וקולנוע, החדשות האלו התקבלו ברגשות מעורבים. מצד אחד זה האתחול השלישי של הפרנצ'ייז בפחות משני עשורים, ולאנשים התחיל להימאס מאיש העכביש, במיוחד אחרי הניסיונות הקצת מביכים של ספיידרמן המופלא להבדיל את עצמו מהטרילוגיה שקדמה לו (ושהסתיימה בעצמה במפח נפש גדול למעריצים). מצד שני גילינו שסוני עשו עסקה עם מארוול שבמסגרתה הסרט יופק בשיתוף פעולה של שתי החברות. היקום הקולנועי של מארוול כבר הפך לשם דבר, והרבה מעריצים האמינו שהמעורבות של מארוול תבטיח שספיידרמן יקבל סרט ברמה שלמדנו להתרגל אליה. אני הייתי (ועודני) חובבת ספיידרמן נלהבת אך לא ידענית – אני לא קוראת הרבה קומיקס, אבל הסדרות המצוירות, הסרטים, והמעמד המיתולוגי שלו בתרבות הפופולרית הפכו את ספיידרמן לאחד מגיבורי העל האהובים עליי. ובתחילת 2015 היה לי ברור איך אני רוצה שייראה סרט הספיידרמן החדש שלי – מצחיק. הרגשתי שהעיבודים בכיכובם של טובי מגווייר ואנדרו גארפילד לא הדגישו מספיק את ההומור שהוא מאפיין בולט של ספיידרמן בגרסאות האחרות שלו. ומי יותר מתאים לכתוב סרט ספיידרמן שמתרכז בלהיות מצחיק מפיל לורד וכריס מילר, הצמד המבריק שמאחורי גשם של פלאפל, סרט לגו ורחוב ג'אמפ 21?

ובכן, מארוול וסוני כנראה חשבו שהפוקוס של הסרט צריך להיות אחר, והריבוט שבתחילת 2015 היה ידיעה חדשותית מסקרנת בלבד הפך להיות ספיידרמן: השיבה הביתה, שהוא סרט מצוין לדעתי גם אם הוא לא בדיוק מה שתיארתי קודם. אבל מסתבר שהעולם עובד בדרכים משונות, ולפעמים חלומות מתגשמים בצורה שלא יכולת לדמיין. פחות מחודשיים אחרי הנאום שגנבתי ממרטין לות'ר קינג, התפרסם שלורד ומילר עובדים על סרט ספיידרמן משלהם – והפעם באנימציה. מאז עברו כמה שנים וגילינו עוד כמה דברים על הסרט. גילינו שהגיבור בו הוא לא פיטר פארקר שאנחנו מכירים כל כך טוב אלא מיילס מוראלס, דמות שהופיעה לראשונה בקומיקס ב-2011; גילינו שהוא יעסוק בקו עלילה מוכר מהקומיקס ומהסדרה המצוירת, שבו פורטל ליקומים מקבילים מפגיש בין גרסאות שונות של ספיידרמן; וגם גילינו שזה לא לגמרי פרויקט של לורד ומילר – הם מפיקים אותו, וללורד יש גם קרדיט ככותב, וזהו. אבל זה בסדר, כי רוחם עדיין שורה על הסרט הזה. ספיידרמן: ממד העכביש הוא סרט ממש מצחיק, כמו שקיוויתי. אבל הוא לא רק קומדיה. הוא גם סרט מרגש ויפהפה ונהדר במגוון דרכים.

הסרט עוסק כאמור במיילס מוראלס (שאמיק מור), נער היספני ואפרו-אמריקאי שגר בברוקלין ומתמודד עם המעבר לבית ספר חדש ועם הציפיות הגבוהות של ההורים שלו בזמן שספיידרמן מציל את ניו יורק באופן יומיומי. בעקבות השתלשלות אירועים בלתי צפויה הוא ננשך על ידי עכביש רדיואקטיבי והופך לספיידרמן החדש. האיום החדש על העיר הוא מאיץ-על שבנה הנבל קינגפין (ליב שרייבר) וגרם לאי יציבות בין ממדית שבעקבותיה מגיעים לניו יורק של מיילס מוראלס ספיידרמנים שונים מעיבודים רציניים יותר או פחות: פיטר פארקר מבוגר ועייף (ג'ייק ג'ונסון), גוון סטייסי (היילי סטיינפלד, שקצת נעלמה לנו לאחרונה), פני פארקר מיקום דמוי אנימה (קימיקו גלן), פיטר פארקר בשחור לבן מיקום פילם נוארי (ניקולס קייג') ופיטר פורקר המכונה ספיידרהאם, שהוא חזיר מדבר (ג'ון מולייני). ועכשיו מיילס מוראלס, ספיידרמן טרי וחסר ניסיון בעצמו, צריך למצוא דרך להחזיר אותם ליקומים שלהם ולסכל את המזימות של קינגפין לפני שברוקלין תקרוס לתוך חור שחור.

הייתי סקרנית לגבי הסרט מהרגע שבו הוא הוכרז, אבל ההתעניינות שלי גברה משמעותית כשיצא הטריילר הראשון וחשף את המראה הייחודי של הסרט. ספיידרמן: ממד העכביש נראה כמו ספר קומיקס – אבל בקטע טוב. הסרט נעשה בטכניקה ייחודית שבה מוסיפים מעל לאנימציית תלת מימד רגילה שכבות מצוירות ביד כדי להשיג מראה מוקפד שמשלב בין הטוב שבעולמות האנימציה התלת מימדית והאנימציה הקלאסית. ההשקעה העצומה ביישום הטכניקה המורכבת על סרט באורך מלא, צבעוני ועמוס, השתלמה. זה בלי ספק הסרט הכי יפה שראיתי מזה שנים. אני רוצה כל פריים ממנו בתור שומר המסך של החיים שלי. אבל האסתטיקה הקומיקסית המוקפדת הזו היא לא רק חגיגה לעיניים – היא גם אלמנט סיפורי חשוב. היה אפשר לספר את אותו סיפור בלייב אקשן – אבל היה יוצא מזה סרט הרבה פחות טוב. האנימציה פותחת עבור הסרט שער לעולם של אפשרויות בלתי מוגבלות, והסרט מנצל את ההזדמנות ולא פוחד להשתמש בכל אלמנט ויזואלי שהוא רוצה כדי להעביר את הסיפור לצופה.

וזה לא שהסרט הזה הוא רק פנים יפות – רחוק מכך. הוא מביא לז'אנר גיבורי העל משהו שהוא התחיל לאבד – את הלב שלו. לא סבלתי בנוקמים: מלחמת האינסוף או באנטמן והצרעה, ממש לא. אבל אני גם לא יכולה לספר לכם על רגש חזק שהסרטים האלו ניסו להעביר לי, על תהליך נפשי מעניין שהדמויות בהם עברו, או על מסר משמעותי שהיה בהם. הפעם האחרונה שבה הרגשתי שלסרט גיבורי על באמת יש נשמה הייתה בוונדר וומן. סיפור המקור של מיילס מוראלס כולל טרגדיה ואובדן, כנהוג בסרטי גיבורי על, והדרך שבה הסרט מציג את הכאב ואת ההתמודדות שלו איתו שוברת לב. הסרט מתמקד במערכות היחסים של מיילס עם המשפחה שלו ועם החברים שהוא רוכש, והקונפליקט שלו מול הנבל הוא החלק הכי שולי בסיפור. זו בחירה מצוינת מצד התסריטאים שהופכת את הסרט הזה לנוגע ללב ומעורר הזדהות במיוחד. נכון, זה אומר שהנבל בסרט לא מפותח או מעניין במיוחד, אבל ממילא כבר ראינו גרסה מעולה של אותו ווילסון פיסק בסדרה דרדוויל. כבר הרבה שנים לא היה נבל טוב באמת בסרט גיבורי על (מייקל בי ג'ורדן בפנתר השחור היה קרוב), ואם כבר הנבל בינוני, אני תמיד מעדיפה שזה יהיה בגלל שהגיבור כל כך מרתק.

כשהסרט לא גורם לך לבכות עם כמה מהרגעים האנושיים הכי מרגשים שראינו בקולנוע השנה, הוא מאוד מאוד עמוס. בסרט הזה קורים המון דברים – יש בו המון גיבורים, המון נבלים, והמון אקשן. האקשן מרהיב ומעורר התפעלות למרות המורכבות העצומה שלו. העומס של הסיפור קצת יותר בעייתי, ואני כן חושבת שהיה אפשר להוריד מהסרט כמה תמות חוזרות. לא בגלל שהרעיונות האלה לא מוצלחים – כולם עובדים. רק בגלל שלא צריך כל כך הרבה מהם. אבל דווקא עם ריבוי הדמויות הסרט מתמודד מצוין. ראינו בשנים האחרונות הרבה סרטי גיבורי על רבי-משתתפים, ורובם לא ממש ידעו איך לטפל בכל כך הרבה סיפורים ונתנו לדמויות אהובות להפוך למכונות אקספוזיציה או לאתנחתות קומיות. ממד העכביש ניגש לאתגר בצורה מסודרת להפליא: יש בו היררכיה מובהקת בין הדמויות, הן מוצגות בשלבים שונים באופן ברור, וככל שהדמות נמצאת גבוה יותר במדרג הזה היא מפותחת יותר והסיפור שלה מלא יותר. זו דרך חכמה לבנות את הסרט שמבטיחה שהקהל לא ילך לאיבוד בסיפור, ויקבל מספיק עומק בלי שקווי עלילה ילכו לאיבוד באמצע. זה מה שמאפשר למיילס מוראלס להיות הגיבור שכולנו צריכים כרגע, אבל גם לפיטר פארקר ולגוון סטייסי להיות אנשי עכביש מדהימים שאני אשמח לשמוע עליהם עוד.

אני כבר חודשים מחכה לסרט הזה בקוצר רוח. בכל יום שעבר מאז שראיתי את הטריילר הראשון ההתרגשות שלי גברה, עד שבשבועות האחרונים בקושי הצלחתי להכיל אותה. אבל אני יודעת שהרבה אנשים – גם כאלה שצופים ברוב סרטי מארוול – לא שמעו עליו קודם. ולכן אני מרגישה שמוטלת עליי סוג של שליחות כשאני באה להמליץ על הסרט. בעיניי, המלצות טובות מתייחסות לצרכים ולרצונות השונים של קהלים שונים, ומכירות בכך שלא כל סרט מתאים לכל אחד, ושכדאי להסביר לקורא מיהו קהל היעד האידיאלי של הסרט. אבל כשאני מנסה לחשוב אם יש מישהו שלא הייתי ממליצה לו לראות את ממד העכביש, אני לא מצליחה לחשוב על אף אחד. זה סרט מצוין לילדים, אבל הוא לא מתיילד ולא נמנע מהצגת סיפור מורכב ועומק רגשי. זה גם סרט שאף מבוגר לא צריך להתבייש לראות, למרות שהסרט לא מנסה למצב את עצמו כסרט בוגר בכך שיוותר על ההומור ועל תאורה. אם אתם חובבי סרטי קומיקס, הסרט הזה הוא צפיית חובה בשבילכם – הוא סרט הקומיקס הכי טוב של השנה והוא גדוש באהבה למקורות שלו. אם אתם לא מתעניינים בז'אנר, בהחלט ייתכן שתיהנו מספיידרמן: ממד העכביש – הוא לא דורש ידע מוקדם שאפשר להשיג רק על ידי צפייה בעשרים סרטים אחרים, והוא מעביר היטב את התחושה הכיפית והצבעונית של הז'אנר הזה ומראה אותו במיטבו. ואם אתם חובבי קולנוע, מה יותר מתאים לכם מסרט שמרכיב את הסיפור שלו בצורה גאונית, ושמציג שימוש מעולה בטכניקה חדשנית ומגניבה? האנשים היחידים שלא הייתי מפצירה בהם לרוץ לראות את הסרט הזה בקולנוע (ועדיף בלי תלת מימד) הם אנשים שלא באים לקולנוע כדי ליהנות… וההורים שלי.

בביקורת שלי על ונום דיברתי על כך שזו הייתה שנה נהדרת למותג ספיידרמן. ונום מבחינתי לא תרם למגמה הזו, בהיותו סרט ממש גרוע. אבל אחרי שהסרט הרוויח מעל 200 מיליון דולר, יותר סביר שסוני מתייחסים אליו כהוכחה נוספת שספיידרמן הוא נכס חשוב מאין כמוהו. חוץ מלספיידרמן, גם לאנימציה הייתה שנה טובה מאוד. הבמאי המוערך ווס אנדרסון עשה את הגיחה השנייה שלו לעולם המצויר עם אי הכלבים שיצא בעולם בתחילת השנה, כוח הטיטאנים! חיים בסרט ומשפחת סופר על 2 היו נהדרים באופן בלתי צפוי, ורק לפני כשבועיים קיבלנו את ראלף שובר את האינטרנט, מהסרטים הטובים של השנה. ממד העכביש הוא לדעתי השיא של השנה המוצלחת הזו בשני התחומים. ממש רגע לפני ש-2018 נגמרת קיבלנו את סרט האנימציה הכי טוב (לדעתי) והכי חדשני ומרשים ויזואלית (לדעת כל מי שמבין משהו) של השנה, וגם את סרט גיבורי העל הכי טוב והכי מעניין של השנה. בדרך כלל לגלות לפני הצפייה בסרט שהאולפן כבר מתכנן המשך וספין-אוף יצחיק אותי. במקרה הזה, זה ניחם אותי כשנגמרה גם סצינת אחרי הכתוביות המעולה ונזכרתי שאני אקבל עוד מהיופי המהפנט הזה. ספיידרמן: ממד העכביש הוא לא התגשמות החלומות שלי. הוא יותר מכל מה שהעזתי לחלום עליו.