תת-תרבות
אחרי ששנה שעברה הוא התקיים במתכונת מקוונת בלבד, פסטיבל הקולנוע בירושלים חוזר לאולמות. יש מבחר ענק של סרטים, אבל למזלנו יצא לנו כבר לראות הרבה מסרטי הפסטיבל, בין אם בימים הראשונים שלו, בהקרנות המקדימות, או בפסטיבל קאן האחרון. לכן בפוסט הזה לא נבזבז זמן על הסרטים שלא הלהיבו אותנו ונספר לכם רק על מה שלדעתנו שווה לכם לנסות לראות. לחלק מהסרטים יהיו הקרנות נוספות בשבוע השני של הפסטיבל, וחלקם בתקווה יגיעו לבתי הקולנוע בארץ או לשירותי ה-VOD השונים. הפוסט יתעדכן בהמלצות נוספות במהלך הפסטיבל, בכל פעם שנראה סרטים חדשים שימצאו חן בעינינו.
Zola
שני אוירבך: אני לא יודעת למה כשסרטים שמבוססים על ספרים משתמשים יותר מדי בקריינות מחומר המקור זה בלתי נסבל, אבל כשסרט שמבוסס על שרשור בטוויטר עושה את זה זה כל כך חינני. אולי זה בכלל לא קשור למקורות אלא לזה שג'ניקזה בראבו – הבמאית של Zola – עושה עבודה כל כך טובה איתו. היא הצליחה איכשהו גם להישאר נאמנה לסיפור האמיתי ברובו, גם לעשות סרט אנרגטי וכיפי, גם לדבר על כמה נושאים רגישים, וגם להתפרע קצת עם הבחירות הסגנוניות שלה. כל זה בסרט שכמו ציוץ, האורך שלו מינימלי וזה עושה לו רק טוב. גם למי שאינם עכברי פסטיבלים כדאי לראות את האחד הזה.
ליברטד
אור ענבר: ליברטד מספר על נורה, נערה בת 15 שמבלה את חופשת הקיץ שלה בבית של סבתה בעיירת חוף עם כל משפחתה. הקיץ הזה מצטרפת אליהם ליברטד מקולומביה, בת המטפלת של סבתא של נורה. כשנכנסתי אל הסרט ציפיתי למצוא את הגרסה הלסבית, הספרדית והקצת יותר צעירה של קרא לי בשמך, אבל למזלי זה היה הרבה יותר טוב מזה. זהו סרט מקסים וחמוד על נערות והתבגרות, כן יש פה גם מיניות (אומנם סטרייטית), אבל הדגש הוא על משפחה, והחוויות שאתה צובר והמעבר הכל כך אוניברסלי בין ילדוּת לנערוּת, והתגלית שהעולם הרבה יותר גדול, רחב ומסובך מהפינה הקטנה שהכרת וחיית בה כל חייך.
אנט
מתן בכר: הסרט מספר על מערכת היחסים של הקומיקאי הנרי מק’הנרי (אדם דרייבר) וזמרת האופרה אן (מריון קוטיאר) והילדה שהם מביאים לעולם – אנט. לא אפרט מעבר לכך כי לדעתי זה עלול לפגום בחוויית הצפייה בסרט, שזאת כנראה הדרך הכי טובה לתאר אותו: חוויה. הוא מלא בהחלטות מעניינות, חלקן עובדות יותר טוב מאחרות. למשל, כשנולדת התינוקת אנט, הסרט מוותר על שימוש בתינוקת אמיתית ומביא במקומה… תחליף. לא מעט מן השורות שהדמויות שרות במהלך הסרט חוזרות על עצמן (הנרי ואן שרים שוב ושוב “אנחנו כל כך אוהבים זה את זו” במשך כמה דקות שבהן הם מטיילים ביער, עושים פיקניק, חוזרים לבית ומקיימים יחסי מין). באמצע הסרט יש פתאום סצנה על מספר נשים שמתלוננות על אלימות שספגו מצד הנרי, רק כדי שזה יוצג בתור חלום מוזר של אן ולא יקבל יותר שום התייחסות. כאמור, החלטות התקבלו. בסופו של דבר, אני לא חושב שאנט הוא סרט רע, אבל נראה שיש פער בין התסריט הקליל של האחים מאיל והבימוי הרציני-מדי של קראקס, עם תוצר סופי שנמצא על הגדר בין גנרי למופרע.
טלה
שני: אני יכולה להבין למה הסרט הזה לא מדבר לכולם. הוא איטי ונגרר, אלגורי בצורה לא מספיק ממוקדת, ודובר איסלנדית. הוא גם לא היה אמור להיות בשבילי, כי נראה שהניצול של בעלי חיים על הסט שלו היה בוטה במיוחד וזה מאוד מציק לי. ובכל זאת, אני לא יכולה לומר שאהבתי אותו – זה חיובי מדי – אבל הוא כן מאוד מאוד הרשים אותי. בעיקר בזכות הצילום המושלם והשימוש בכל הכלים האמנותיים כדי להציג בפירוט את עומק הזוועה של מערכת היחסים בין בני האדם לבעלי החיים הלא אנושיים שהם מגדלים. זה לא הנושא של הסרט, ולמען האמת אני לא בטוחה שאני יודעת במה הוא עוסק, אבל זה משהו שהוא מראה בדרכים מבריקות. האם זו המלצה? תלוי בכם.
שני גברים וזבוב
קסם ברקוביץ: שני גברים וזבוב הוא לא הפרק מעורר המחלוקת של שובר שורות, אלא קומדיה קטנה ומטופשת שמספרת את סיפורם של שני אידיוטים שגונבים רכב ומוצאים בתא המטען שלו זבוב בגודל של כלב, ועל הדברים המשוגעים שקורים להם בעקבות גילוי זה. מדובר בסרט מצחיק, אבל לא מאוד. שזה קצת חבל, כי מאוד רציתי לצחוק מהשטויות שקורות על המסך במהלכו. לדוגמה, יש קאץ' פרייז מטופש שחוזר שוב ושוב ושוב, בכל פעם בווריאציה אחרת, שנראה שנוסף רק בשביל לפוצץ את הקהל מצחוק – אבל בפועל הוא מעלה חיוך במקרה הטוב. על הסרט אחראי קוונטן דופייה (ראבר, עור צבי) שנראה שכבר שכלל את הנוסחה לסרטי קומדיה/אימה עם קונספטים משוגעים. פה הוא עוזב את האימה, ונשאר רק עם הקומדיה – אבל לקח אותה כמה שלבים למעלה, כי במקרה של שני גברים וזבוב מדובר בסרט שמעדיף לעזוב כל היגיון אנושי בשביל האפשרות לנסות להצחיק. וזה בסדר, כי אני בטוח שיש מי שיחשבו שהסרט הזה קורע מצחוק.
מין חסר מזל או פורנו משוגעים
אור: קודם כול אפתח באזהרה: זהו סרט בוטה, מאוד. הדבר הראשון שרואים על המסך הוא סצנת סקס, בעצם, סרט פורנו ביתי למשך כמה דקות טובות, ובמהלך הסרט יש עוד עירום וגסויות. הקלטת הזו, כפי שאנחנו לומדים די מהר בסרט, היא קלטת סקס שדלפה אל האינטרנט של גיבורת הסרט, מורה בבית ספר. הסרט מחולק לשלושה חלקים שכל אחד מהם שונה ברמה מהותית מהאחר. החלק הראשון הוא סרט פסטיבלים רומני איטי עם מצלמה העוקבת באיטיות אחרי הגיבורה שלנו במסעה ברחבי העיר. החלק השני הוא מילון מונחים ציני, גס, מצחיק ומלא בביקורת פוליטית וחברתית. החלק השלישי הוא מעין המחזה של משפטה של המורה והאם ראוי שתלמד ילדים אחרי שהקלטת הזאת נחשפה.
הסרט הזה הוא אחד הדברים הכי מיוחדים שיצא לי לראות על מסך, ואחת הקומדיות היותר מופרעות שנתקלתי בהן בתקופה האחרונה, צחקתי בקול רם והרבה. אבל, וזה אבל גדול, הרגשתי שאני והחברים שצחקו היינו המיעוט באולם – רוב האנשים שדיברתי איתם אחרי הסרט לא נהנו כמוני. אם הגסויות לא מרתיעות אתכם, והומור מאוד שחור עושה לכם את זה, אני מאוד ממליצה לתת לסרט הזה הזדמנות.
בל
אור: בל הוא סרט האנימה החדש של מאמורו הוסודה (מיראי, ילדי הזאבים) והוא ללא ספק מרשים ויזואלית. הסרט מספר על סוזו בת ה-17, נערה ביישנית שיש לה אוואטר של זמרת מצליחה בעולם הוירטואלי U. כמרומז מהשם, הסרט מכיל אינספור מחוות (ואולי קצת יותר מדי) לסרט היפה והחיה של דיסני. העלילה הבסיסית של הסרט מעניינת מאוד, מה מקשר בין המציאות לפרופיל הווירטואלי שלנו, מיהו האני האמיתי של כל אחד ואיך הוא יכול להתבטא בצורה המוצלחת ביותר. הסרט גם לא ארוך במיוחד על הנייר, 121 דקות, מציאה בימינו. לצערי בל מנסה לדחוס שלושה סיפורים שונים לסרט אחד וזה קצת מתיש ופחות עובד, אבל כמכלול, ובמיוחד אם אתם אוהבים את הז'אנר, שווה לבדוק את הסרט והרעיונות שלו.
טיטאן
קסם: אם שמעתם משהו על טיטאן, זה שמדובר בסרט שזכה בפרס הגדול בפסטיבל קאן שבו אישה נכנסת להריון ממכונית. אז אם אתם מצפים למשהו מהמרכיבים של המשפט הקודם, אתם עלולים להתאכזב. נתחיל מה"זוכה קאן": טיטאן זה לא זוכה קאן "קלאסי". לא מדובר בסרט ארטהאוס משעמם על שני אנשים בבקתה, או משהו, אלא במשהו שמזכיר יותר סרטי מתח מלאי אלימות. שנית, הקטע עם המכונית מאוד שולי בעלילה. זה אכן משהו שקורה, אבל לא מרכז העלילה. אז מה העלילה? אני יכול לספר לכם שמדובר בסרט על אישה שבעקבות תאונת דרכים משתילים לה פלטת טיטאניום בראש. אבל גם זה קצת לרדד את העלילה. מדובר בסרט שמאוד קשה לספר מה קורה בו, לא בגלל החשש מספוילרים, אלא כי קורה בו המון, וגם הרבה דברים שיכולים להרגיש לא קשורים כשרק קוראים את תקציר העלילה היבש.
אז במקום לתאר את העלילה, תנו לי לספר לכם שמדובר בסרט נהדר שבוחן בכל צורה אפשרית שאלות על מגדר, גבריות ונשיות, וכל זאת דרך עיניים של סרט מתח מדמם במיוחד. כן, זה עוד משהו חשוב לקחת בחשבון: אם יש לכם בעיה עם דם ואיברים כרותים, תתרחקו מהסרט הזה כמו מאש, כי את הדברים שהסרט הזה עושה מבחינת "אימה גופנית" יהיה קשה לכם לשכוח במשך הרבה מאוד זמן. (פורסם במקור בעין הדג)
גליץ' במטריקס
שני: ביציאה מההקרנה שמעתי כמה אנשים דנים בשאלה האם אנחנו באמת חיים בסימולציה. זה היה מוזר בעיניי כי זו הייתה לדעתי השאלה הכי פחות מעניינת בסרט שעוסק באנשים שמאמינים שאנחנו חיים בסימולציה. האנשים – זה החלק המרתק. חלקם נראים כמו אחלה גברים (כי הם כולם גברים), חלקם קצת פחות, ולאחד מהם יש סיפור מזעזע שאני לא מבינה איך לא שמעתי עליו עד עכשיו. מה שמשותף להם, בעיניי, הוא שהם מייחסים חשיבות מופרזת לחוויות האישיות שלהם ולא קשובים מספיק לשאר העולם – וגם שהם לא משהו בסטטיסטיקה. הסרט הזה התקשר לי ישירות לאחד הנושאים הכי חשובים בבלוג הזה: sonder. זה שם להבנה שלכל אדם אחר בעולם יש עולם פנימי שלם ומורכב כמו שלנו – ולא רק הידיעה התיאורטית של זה, אלא גם הבנה עמוקה. אם בדרך כלל זו מטאפורה לומר שיש אנשים שרואים את עצמם כשחקנים ואת האחרים כ-NPC, פה יותר מבן אדם אחד מאמין בזה בכנות, והם גם אומרים את זה. במהלך כל הסרט רציתי לצעוק על המשתתפים שיתאפסו על עצמם ויתעסקו בבעיות אמיתיות, והיה לי קצת קשה כשהרגשות שלי לא שוקפו בסרט. הבמאי, רודני אשר, לוקח גישה מאוד ניטרלית ונותן לצופים להבין לבד שהאנשים הם הסיפור, ואיזה סיפור הם. וברגע שמתמקדים בדבר הנכון, באמת לא קשה להבין את זה. אני לא יודעת מה דעתי על סרטים שנותנים במה לתאוריות שגובלות במסוכנות (ותאוריית הסימולציה אולי נראית תמימה יחסית, אבל הסרט מראה שהיא לא בהכרח כזו), אבל אם זה משהו שאתם אוהבים לצלול אליו מסיבות כאלה או אחרות, גליץ' במטריקס הוא סרט שלא משעמם לרגע.
לברוח
שני: לברוח הוא סיפורו של אמין, פליט ממוצא אפגני שחי בדנמרק עם בן זוגו. כדי לא לחשוף את הזהות שלו הצילומים הוחלפו באנימציה, וכך גם נוצרו שחזורים של ילדותו ושל המסע שלו. זה סרט שלוקח סוגייה פוליטית כואבת ומנסה להראות את הפנים שמאחוריה. הוא מספר סיפור עגול ומלא, שנע בין הזוועות המצלקות (גם את הצופה) שחוו אמין ומשפחתו לבין רגעים חמודים או מצחיקים. הסרט גם מראה באופן מרתק איך המעמד של אמין מצטלב עם הזהות הלהט"בית שלו ואילו קשיים ייחודיים ההצטלבות הזו יוצרת. יש סוג של סיפור מסגרת שעוסק בחיי היומיום הנוכחיים של אמין, שבהם הוא חווה דילמות שממבט ראשון נראות טריוויאליות ונפוצות, אבל גם בהתמודדות איתן הוא מושפע עמוקות מסיפור חייו. האנימציה חביבה ביותר, ולא תמיד משמשת רק שחזור מדויק של המציאות, אלא גם מקבלת הזדמנויות להיות אקספרסיבית יותר. אני לגמרי מבינה למה הסרט הזה זכה בפסטיבל סאנדנס.
תגובות