ביקורת: ג'וקר

ארתור פלק הוא ליצן. כשהוא נולד, אמא שלו ידעה שהייעוד שלו הוא להפיץ שמחה וצחוק בעולם, והוא עושה כמיטב יכולתו להשלים את המשימה הזאת, למרות כל הקשיים שנערמים בדרכו. והקשיים האלה מאתגרים בהחלט, כי לאף אחד לא אכפת מארתור – לא לקולגות והבוס שלו שחושבים שהוא יצור, לא לעובדת הסוציאלית שאיתה הוא מדבר פעם בשבוע, ובמיוחד לא לתומאס ויין. בכל מקום שאליו הוא הולך, החברה לועגת לו ורומסת אותו, ונמאס לו לקבל את גורלו בהכנעה. התמונה מכמירת הלב הזאת היא מפגש ההיכרות שלנו עם רוצח ההמונים לעתיד שהוא גיבור הסרט ג'וקר, דמות מעוררת רחמים מצד אחד ומורטת עצבים מצד שני.

דמות הג'וקר עברה בין הרבה ידיים בשני העשורים האחרונים: ג'ק ניקולסון, מארק האמיל, הית' לדג'ר וג'ארד לטו כולם עטו אותה, כל אחד מהם בתורו ובדרכו (הלעיתים מפוקפקת) שלו. חואקין פיניקס, הג'וקר התורן, נדרש לא רק למלא את נעלי הליצן הגדולות של מי שהיו לפניו, אלא גם לעשות זאת בצורה שלא תגרום לצופים למנת יתר אחרי שראינו את אותה דמות רק לפני שלוש שנים ביחידת המתאבדים. נכנסתי אל האולם מעט סקפטית, אבל מהר מאוד נשאבתי לעולמו הפנימי של הליצן ואל החיים האומללים שלו. פיניקס מגלם באופן מדויק עד חלחלה גבר שנע בין רגעי צלילות מוחלטת לתמימות מקסימה וכריזמה פסיכוטית ומשלהבת. קשה לדעת מיהו ארתור פלק האמיתי ולאיזה צד שלו להאמין, וזה מטלטל.

טוד פיליפס (במאי וכותב הסרט) מיטיב לבנות ולהציג לנו גות'אם שהיא בו זמנית העיר המלוכלכת ומוכת הפשע שאנחנו מכירים והמקום שבו החיים שלכם בזבל אם לא נולדתם במקרה למשפחה עשירה בטירוף. פערי המעמדות בעיר בולטים לא רק באופן שבו חיים מי שאין להם, אלא גם באופן שבו מי שיש להם מתייחסים אליהם – כאל שרצים שמטמאים את האדמה שעליה הם הולכים, ולא יחסרו לאף אחד אם מישהו ידרוך עליהם וימחץ אותם בטעות. באותו זמן, אותם אנשים לא היו יכולים להתעשר כל כך בלי לעשות זאת על גבם של מי שאין להם ברירה אלא לעבוד תמורת שכר רעב. אם במקרה אתם גם חיים עם מחלה נפשית, הגורל שלכם נחרץ מראש. בנוסף לסטיגמה החברתית החזקה נגד חולי נפש, הדרכים לטיפול נפשי מוגבלות, וגם בסרט ברור מאוד שאפילו לתוכנית הממשלתית לסיוע נפשי שבהמשך נסגרת כתוצאה מייבוש תקציבי יש מעט מאוד מה להציע.

הבחירה לכוון את הזרקור על החיים בעוני מוחלט והמאבק להישרדות בעולם קפיטליסטי לא חדשה בז'אנר – הסדרות של מארוול שמתרחשות בהלז קיטשן בהחלט מתמקדות בעולם הזה (ואומנם היקום הקולנועי של מארוול כמעט שלא מתייחס אליו), אבל המרכוז של דמות כמו ארתור פלק כדמות ראשית בסרט שמתרחש בעולם של DC מאוד מעניין בעיניי. הטינה שחשים כל בני מעמד הפועלים כלפי העשירים ששולטים בעיר כל כך חריפה שקל מאוד לרתום אותה להפיכה כוללת ברגע שיש להם מישהו שהם מרגישים שמייצג אותם, גם אם הוא סובל מהתקפים פסיכוטיים ומסוכן לחברה שסביבו.

כמיטב המסורת, עננת המסתורין שאופפת את הג'וקר לא באמת מתפזרת בסרט הזה. גם הוא עצמו לא יודע מאיפה הוא קיבל את הצלקות שלו – כמה סיפורים על הילדות שלו מסופרים על ידי אנשים שונים, וכולם סותרים אחד את השני ומתאימים בו זמנית – וזה לא באמת משנה, בסופו של דבר. הקסם בדמות הג'וקר כמנהיג האספסוף הזועם הוא היכולת של כל אחד לתלות בו את ניסיון חייו שלו והדיכוי שהוא חווה. בין אם הוא נולד ככה או מתמודד עם טראומה לא מטופלת כתוצאה מהתעללות, התוצאה זהה. 

אבל הפן המטריד בהתעסקות בשפיות של הג'וקר הוא ההקבלה המתבקשת ליחס התקשורת האמריקאית לרוצחים באירועי ירי המוני. במדינה שבה ירי במקום פומבי מתרחש בכל שני וחמישי, הדיון בנושאים כאלה נוטה לעתים קרובות מדי לסטות מהגישה הנוחה לנשק חם למצב הנפשי של אותם יורים, באופן שמרגיש כמו ניסיון ציני לתרץ עבור אותם אנשים את פשעי השנאה שהם מבצעים. הסרט מנסה – ומצליח – לגרום לנו להזדהות עם ארתור, וההשלכות של הזדהות כזאת מסוכנות מאוד. במקרה כזה, הביקורת המוצדקת על מערכת הבריאות והיכולת שלה לעזור למי שנאבק על חייו הולכת לאיבוד במסר שנאמר באופן מפורש על ידי הגיבור: כל מי שחלק מההגמוניה המוחלטת ונרצח על ידי ההמון קיבל בדיוק את מה שמגיע לו.

ג'וקר של פיליפס הוא בבירור יצירה שמנסה לצייר תמונה ניואנסית על צדק מעמדי וחוסר היכולת להימלט ממעגל העוני. לכן, קצת תמוהה בעיניי (ואפילו אידיוטית) ההחלטה שלו לתקוף בתקשורת "לוחמי צדק חברתי" בשבועות האחרונים. נראה שהוא מפספס קצת את התמונה הגדולה והקשר בין כל המאבקים, וזה חבל, כי הסרט היה יכול לשמש כתוספת מעניינת לשיח על ההזנחה וההתעללות שסובלים חולי נפש, שמכניסה אותם ללולאה בלתי נגמרת של הידרדרות ביותר מתחום אחד בחיים שלהם.

למרות שהוא בהחלט עשוי היטב, ג'וקר לא באמת מחדש שום דבר על העולם של באטמן, או על דמותו של הג'וקר. הביקורת שמושמעת נגד ברוס ויין – למה הוא מוציא את כל הכסף שלו על גאדג'טים בצורת עטלף במקום להשקיע בתשתיות ובתוכניות תמיכה באנשים עם הכנסה נמוכה? – כבר הוצגה בעבר באופן נרחב (בגרסה הנוכחית ברוס ויין הוא ילד קטן, מה שמעלה תהיות על המלחמה העתידית של באטמן בג'וקר בגיל הזהב). הטירוף של הג'וקר הוא חלק בלתי נפרד מהדמות שלו כבר עשרות שנים, וגם מוסד ארקהאם לחולי נפש בגות'אם ידוע בהרבה מהגרסאות של באטמן כמקום עם שיטות טיפול מפוקפקות. נותר רק לשאול האם היה לפיליפס בכלל עניין בלומר משהו חדש על המתרחש בגות'אם והקשר שלו לעולם שלנו ולמה שקורה בו. בין אם האמירה הסמויה על הגורם לאלימות מכוונת או לא, ההפקה המצוינת והמשחק המצמרר של פיניקס עושים שירות רע מאוד הן למתמודדים עם מחלות נפשיות והן לקורבנות פיגועי ירי בארה"ב כשהם מקשרים בין שני התחומים בצורה כזאת.