ביקורת: ג'ומנג'י – שורדים בג'ונגל

קחו את דוויין "דה רוק" ג'ונסון, הצמידו לו את קווין הארט, צרפו אליהם את ג'ק בלאק וכוח נשי בגילומה של קרן גילאן. שימו אותם ביער עם שיר של גאנס אנד רוזס ברקע וזרקו שני כוכבי ילדים לשעבר לתערובת. לבסוף שחקו על רגש הנוסטלגיה עם ריבוט למותג נשכח מהניינטיז. מה קיבלתם? סרט קיץ דבילי ומהנה, שמסיבה לא ברורה יוצא בדצמבר.

ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל הוא בדיוק זה. הוא רוצה שתעשו כיף, שתצחקו, שתדמעו מהרגע שבו מזכירים לכם שרובין וויליאמס כבר לא איתנו, ובסוף יש אפילו איזה ניסיון מוזר לתת עצה לחיים ואמירה כוללת על איך להתנהל בעולם. זה… לא בדיוק עובד.

נתחיל מהסיפור, או יותר נכון, מהמקור. למי שלא מכיר, בשנת 1995 יצא סרט בשם ג'ומנג'י שמספר על שני אחים שמוצאים משחק קופסה מוזר באותו השם. ככל שהם משחקים בו, אלמנטים מהג'ונגל (מיקום עלילת המשחק) חודרים לעולם שלהם. בין החיות השונות שבאות לרמוס כבישים בשכונה מגיחה גם דמותו של רובין וויליאמס, אלן פאריש, שנתקע במשחק כששיחק בו בתור ילד כעשרים שנה קודם לכן. יש הרפתקאות, סאונד תופים אייקוני לאורך הסרט, אפילו סיפור אהבה קטן וסליחה על הספוילר: הטובים מנצחים, הרעים מפסידים, והמשחק נזרק אל הים.

הסרט החדש נפתח קצת אחרי סיום הסרט הקודם. השנה היא 1996, אדם שרץ על החוף מוצא את המשחק שנסחף עם הזרם. הוא מביא את המשחק לילד המתבגר שלו שרק רוצה לשחק באטארי, כי מי משחק בכלל במשחקי קופסה בשנת 1996 המתקדמת. המשחק מניפולטיבי ורוצה שישחקו בו, ואיכשהו הוא לומד כי הזמנים משתנים והופך את עצמו למשחק אטארי. אנחנו קופצים קדימה ל-2017: חברי מועדון ארוחת הבוקר – סליחה, שני נערים ושתי נערות שכל אחד עונה על טרופ אחר – נשלחים מסיבות כאלה ואחרות לריתוק במחסן הישן של בית הספר. שם הם מוצאים אטארי ואת המשחק ג'ומנג'י. הם מחליטים לעשות הפסקה, בוחרים את הדמויות שלהם ונשאבים לתוך המשחק.

הסרט החדש מציג את המשחק באופן הפוך מבסרט המקורי: במקום שהמשחק יזלוג החוצה הנערים האלו נשאבים לתוך עולם המשחק. זה מלא בכל הדברים הרגילים שיש במשחקי מחשב, ובראשם קווסט גדול שהמטרה שלו היא לקחת את האבן הירוקה הקסומה ולהניח אותה, לאחר מסע ארוך ביער והתמודדות עם אויבים, בראש סלע ענקי בצורת נמר. הגיבור הראשי ילד חנון וביישן, הופך להיות דוקטור שרירי וחסון בגילומו של דה רוק (מה שהופך את המטרה במסע לדומה מאוד להחזרת הלב של טה פיטי לאלה במואנה). אליו מצטרפים קווין הארט, הזואולוג הגמד שהוא כבר לא הילד השחור שחקן הפוטבול הבריון; קרן גילאן, הילדה החנונית הביישנית שעוברת לגוף של דוגמנית בכיסוי מינימלי המתמחה במכות (ומשהו לא ברור עם ריקוד); וג'ק בלאק, מומחה המפות השמן שהוא בעצם מלכת השכבה שלא יכולה שלא לפרסם סלפי באינסטוש כל חמש דקות.

זהו סרט שזורק סטראוטיפים על סטראוטיפים על הטרופים הכי עתיקים בעולם, וזה די לא משהו, חוץ מהעבודה שהליהוק בסרט נהדר. אם יש משהו שמציל את הסרט מלהפוך לאסון אסטרונומי זה השחקנים. דה רוק מקסים וחמוד וברור שהקהל ירצה לעודד אותו, קרן גילאן מגניבה וקשוחה וקווין הארט, טוב, מצחיק את רוב האנשים שהם לא אני. אבל גולת הכותרת מבחינתי הוא ג'ק בלאק, שמגלם את בת ה-16 המפונקת והמתנשאת שחיה בבועה בצורה מושלמת. ואני לא מדברת על משחק מוגזם שמגחיך נערות – נכון, יש בסרט את בדיחת ה"אוי לא יש לי פין" איזה פעמיים או שלוש, אבל חוץ מזה הוא מחקה מאפיינים מעודנים יותר: נפנוף השיער, צורת הדיבור, ההליכה ונראה כי באופן כללי תואם את הלך הרוח של נערה מתבגרת (ג'יימי לי קרטיס, יש לך מתחרה).

אני לא יכולה להגיד שבסרט יש הרבה מעבר למה שתיארתי. הנופים הם נופי יער סבוך ומגניב, החיות הממוחשבות נראות ממש אחלה, והנבל אותו נבל קלאסי שראינו בסרט המקורי (וכמו שאר הדמויות הוא מורכב מכל הסטראוטיפים שאפשר). אל החבורה הזאת מצטרף בשלב מסוים ניק ג'ונאס שמזכיר לי שוב שהוא נראה ממש לא רע וכנראה האח המוצלח מבית ג'ונאס. המוזיקה בסרט הזה מאכזבת ברמות מטורפות – הלחין אותה הנרי ג'קמן, שכבר יצר פסקולים מוצלחים בעבר ופה עשה עבודה שהרגישה עצלנית. אין ערך מוסף מעבר לתופי הג'ונגל המזוהים עם הסרט המקורי, והרושם הכללי מהפסקול הוא של עבודה בנאלית להחריד שסטודנט שנה א' להלחנה כתב ברגע האחרון לפני הדדליין.

בנוסף, הסרט מלא בפוטנציאל מבוזבז. הוא לא מתייחס בזלזול לגיבורים הצעירים שלו – אפשר להבין את האופי והמניעים שלהם, וכצופה אתה רוצה שהם יצליחו. אבל אז נכנסות בדיחות כמו "בואו נלמד את ג'ק בלאק לעשות פיפי כי עכשיו הנערה היא גבר" וזה אמור להיות קורע מצחוק. הדמות של קרן גילאן מגיעה למסקנה המאוד מתבקשת שהיא לובשת כלום ושום דבר, מבקשת מעיל, ואז קושרת אותו סביב המותניים והתוצאה היא שהכול עדיין חשוף, אז מה עשינו בזה?

סיפור המסגרת של הנערים קצת מוזר לי. אין באמת שינוי במצבים בסוף הסרט, והתחושה היא שהקיום שלהם בהתחלה הוא רק לצורך ההנגדה שלהם מול הדמויות שהם בוחרים במשחקו. סוף הסרט (כפי שמקובל בסרטים הוליוודיים בימינו) ארוך מידי, נמרח מידי ועמוס באקשן לא מרשים. רק כדי לעבוד עלינו שקרה בסרט משהו מלהיב. אולי היה עוזר אם היו לומדים ממארוול ושמים שיר מגניב ברקע הסצינות, אבל משהו במחלקת המוזיקה של הסרט ממש לא עבד – אפילו השיר Welcome to the Jungle של Guns 'N Roses שמושמע באופן מוצלח במיוחד בטריילר, מתנגן רק בזמן כתוביות הסיום.

באתי אל הסרט עם אפס ציפיות, ובסופו של דבר הוא היה אחלה של סרט קיץ. אבל כמו כל סרט קיץ אחר, אין לו שום אמירה ייחודית או מעניינת. עוד שבועיים כנראה אשכח שהוא קיים וכבר עכשיו אני לא זוכרת את הדמויות מעבר לפונקציות אותן הן משרתות. חוץ מהעובדה שעכשיו דצמבר וקר בחוץ, אם בא לכם לנקות את הראש ולהצטנן במזגן של הקולנוע אתם יותר ממוזמנים להעביר ערב עם ג'ומנג'י החדש והמבט המהפנט של דה רוק.