ביקורת: קינגסמן: ההתחלה

לפני עשור יצא לאקרנים הסרט דרייב של ניקולס ווינדינג רפן. זמן קצר לאחר מכן, אישה בשם שרה דמינג הגישה תביעה נגד המפיצים של הסרט. הסיבה? הטריילרים גרמו לו להיראות כמו סרט אקשן סטייל מהיר ועצבני. אך לדבריה, הסרט עצמו בכלל לא היה דומה לסרטי מירוצים/מרדפים, ולא הייתה בו הרבה נהיגה (היא גם האשימה את הסרט בכך שהוא מכיל מסרים אנטישמיים, אבל זה פחות רלוונטי). אני לא יודע מה שרה דמינג עושה כיום, אבל אם היא מתכננת לצפות בקינגסמן: ההתחלה, ייתכן שבקרוב נשמע על תביעה דומה.

שני סרטי קינגסמן הקודמים היו פרודיות היפראקטיביות על סרטי ריגול עם הרבה דם, קללות ושפע של מודעות עצמית כלפי הז'אנר. כפי שאפשר לנחש מהשם שלו, הסרט הזה מתרחש לפני השניים הקודמים ומציג את סיפור המקור של הארגון החשאי בתחילת המאה ה-20. כלומר, במקום עוד סרט ריגול מודרני, אנחנו חוזרים לימי מלחמת העולם הראשונה. על סמך הטריילר שלו, כנראה הייתם מניחים שאפשר לצפות מהסרט לאותה אנרגיה היפראקטיבית של קודמיו, רק בתקופת זמן שונה. והייתם טועים, סוג-של.

אורלנדו אוקספורד (רייף פיינס) הוא אריסטוקרט בריטי שמאבד את אשתו בתחילת הסרט, עוד לפני שהיא אפילו מספיקה להגיד "נשים במקררים". עקב היותו פציפיסט, הוא לא יוצא למסע נקמה מדמם, אלא נעזר בעובדים שלו כדי להקים רשת מרגלים סודית שתעזור להגן על בריטניה מפני איומים. הבן שלו, קונרד (האריס דיקינסון), דווקא כן להוט להתגייס לצבא ולהילחם בחזית, אך אביו מתנגד לכך. אחרי שורה של אירועים הגורמים לפריצת מלחמת העולם הראשונה, אורלנדו ובנו מנסים כל אחד בדרכו להגן על המולדת, כשמולם ניצב ארגון מרושע המעוניין במפלתן של האימפריות הגדולות בעולם.

לא לוקח הרבה זמן להבין שקינגסמן: ההתחלה שונה מאוד מהסרטים הקודמים. המערכה הראשונה של הסרט מתארת באופן יבשושי למדי את השתלשלות האירועים שהובילו לפרוץ המלחמה, אפילו עם דיוקים היסטוריים פה ושם. במערכה השנייה הוא הופך לסרט מלחמה שעוקב אחר קונרד ומעלליו בחזית. בשתיהן יש קטעי אקשן שמזכירים לנו שזה סרט קינגסמן, אבל רק בשליש האחרון הסרט חוזר לשורשי המותג באופן מלא. ההרגשה שלי הייתה שמת'יו ווהן ושותפו, קארל גאג'דוסק, רצו לכתוב סרט מלחמה סטייל 1917, אבל מישהו באולפנים שכנע אותם להפוך אותו לסרט קינגסמן כי זה ימכור יותר כרטיסים או משהו (באופן משעשע, הסרט צולם קצת לפני 1917, אבל מועד הפצתו השתנה לא פחות משמונה פעמים בגלל הקורונה).

אחרי שהבנתי שזה לא עוד סרט קינגסמן, הצלחתי להתחבר לרובו. פיינס נושא את הסרט על גבו בחלק גדול מהזמן ועושה עבודה טובה. לפעמים הוא נעזר ברספוטין, הנבל הראשי של הסרט, בגילומו של ריס אייפנס. דמותו של רספוטין גובלת בקריקטורה, ועל הנייר הוא לא אמור לעבוד עם הטון הרציני של שאר הסרט, אבל הוא מצליח להיות הפוגה קומית אפקטיבית וביזארית. בצד השלילי, מדי פעם הסרט מרגיש כמו שיעור היסטוריה משעמם, וכמו עם סרטים רבים אחרים, לא היה מזיק להשאיר חלקים ממנו על רצפת חדר העריכה.

האם קיבלתי את הסרט שציפיתי לו? לא, אבל בניגוד לשרה דמינג, לא חשבתי לתבוע אף אחד או אפילו לבקש את כספי בחזרה. מי שיבוא בציפייה לעוד סרט קינגסמן קצבי ופארודי צפוי לאכזבה, ולכן מומלץ לבוא בראש פתוח וליהנות מסרט שלא מגיע לגבהים של הראשון בסדרה, אבל גם לא לשפלים של השני. יש סצינת קרדיטים שרומזת על סרט המשך אפשרי, שבתקווה ידע יותר טוב איזה סוג של סרט הוא רוצה להיות.