ב ,

ביקורת: רצח כתוב היטב

זו לא באמת מסיבה עד שמישהו נרצח

אחד הדברים המעניינים בבמאי והתסריטאי ריאן ג’ונסון היא האהבה שלו לסרטי ז’אנר. הוא אוהב אותם כמו שסיד מצעצוע של סיפור אוהב צעצועים: הוא מפרק אותם, מרכיב אותם מחדש בדרכים יצירתיות, ולא כולם אוהבים את התוצאה. כשריאן ג’ונסון עושה סרט פילם נואר, הוא מתרחש בתיכון; כשהוא עושה סרט מסע בזמן, הוא ממציא לו חוקים חדשים לגמרי ואז מסרב לדבר עליהם; וכשהוא עושה סרט מלחמת הכוכבים הוא מצית מהומות ענק באינטרנט שלא שוככות גם אחרי שנתיים. הקורבן החדש של ריאן ג’ונסון הוא הז’אנר המכונה whodunnit: תעלומות רצח בסגנון אגאתה כריסטי. גם במסגרת הז’אנר הזה ריאן ג’ונסון מוצא דברים חדשים ומעניינים לעשות, ולא מדובר במשהו שטחי כמו טוויסט דרמטי לגבי זהות הרוצח, אלא במשחק עדין ויסודי עם המבנה המקובל של הסיפור והדברים שהוא מייצג.

הסרט עוסק בתעלומת הירצחו של הרלן תרומבי (כריסטופר פלאמר), סופר מפורסם ומצליח מאוד בז’אנר הבלשי, שנרצח לאחר מסיבת יום ההולדת ה-85 שלו. החשודים כוללים את כל בני המשפחה שהתכנסו בבית האחוזה שלו לכבוד המסיבה: בתו של הרלן (ג’יימי לי קרטיס) ובעלה (דון ג’ונסון), אלמנתו של הבן השני (טוני קולט), הבן הצעיר (מייקל שאנון) והנכדים (כריס אוונס, קתרין לנגפורד וג’יידן מרטל). מרתה (אנה דה ארמס), האחות שנשכרה במשרה חלקית לטפל בסופר הקשיש, מצטרפת גם היא כדי לסייע בחקירת המשטרה. הבלש המשטרתי (לקית’ סטיינפלד) מגיע להפתעת כולם מלווה בבנואה בלאנק (דניאל קרייג), חוקר פרטי מפורסם שלוקח פיקוד על התעלומה. משם הסרט ממשיך במסלול הצפוי – גביית עדויות, איתור מניעים אפשריים – אבל לא להרבה זמן. האופן שבו ההתרחשויות מתפתחות עוד משלב די מוקדם של הסרט הוא משהו שכיף להפליא לגלות לבד, ולכן אני ממליצה לא לקרוא יותר מדי על הסרט אלא פשוט ללכת לראות אותו, כי מדובר ביצירת מופת.

לא השתכנעתם עדיין? נו, טוב. השם שניתן לסרט בארצנו הוא רצח כתוב היטב, וזה שם מעט יומרני, אבל היומרה במקרה הזה מוצדקת לחלוטין. בניגוד לסוודר שכריס אוונס לובש במהלך הסרט (להנאת כולנו), התסריט לא מכיל אפילו קצה חוט פרום אחד. האופן שבו ריאן ג’ונסון בונה את התמונה המלאה פשוט מרהיב. בכל פעם שנראה שהבלש מתקרב להשלים את התמונה אנחנו שמים לב שנשאר בחוץ חלק פאזל אחד שלא מתאים לאחרים, וגם אם כל אחד יכול לנחש את המשמעות של רמזים מסוימים, בלתי אפשרי לחזות איך כולם משתלבים בסופו של דבר. זה כיף נורא, כי הסרט נותן לצופים להרגיש חכמים בלי להיות צפוי או משעמם באף שלב. הסרט לא משתמש בטריקים עלובים כמו הסתרת מידע או מסירת מידע לא אמין כדי להשאיר אותנו באפילה בכוח, אלא נותן לנו את כל הרמזים ומצליח בכל זאת להיות מפתיע בזכות זה שהעלילה בו פשוט מאוד חכמה והקצב מצוין. כל שורת דיאלוג מתחילת הסרט תומכת בפתרון החידה, כשרובן משמשות בו זמנית גם לאפיון הדמויות או כבדיחות, או בכל שלושת התפקידים גם יחד. כן, בנוסף לכך שהסרט פורש בפנינו את העלילה באופן מופתי, הוא גם מצחיק. בין אם ברפרנסים, במטאפורות מורכבות או בבדיחות חוזרות, יש בסרט את הרגעים הכי מצחיקים השנה שלא שייכים לחורשות את הלילה.

לסרט יש קאסט מאוד מרשים, וכולם בו עושים עבודה טובה, אם כי לא כולם מקבלים את אור הזרקורים במידה שווה. חלק מהשחקנים מקבלים תפקיד קטן יותר משהיה ניתן לצפות, אבל כל רגע שבו הם נמצאים על המסך מנוצל היטב, והשחקנים שמתגלים ככוכבי הסרט מבריקים במיוחד. היחיד שלא הייתי מרוצה לחלוטין מההופעה שלו הוא דניאל קרייג. נראה שהוא בא לתת את כל מה שיש לו – ולהראות שכל מה שיש לו זה יותר מלהיות ג’יימס בונד – אבל לדמות שלו יש מבטא דרומי כל כך כבד ומגוחך שהיה לי קשה לקחת אותה ברצינות. היו רגעים בהתחלה שבהם הרגשתי שאני לא מסוגלת להתרכז בכלום חוץ מהמבטא הזה, אבל אני גם חייבת להודות שעד סוף הסרט די התרגלתי אליו והוא לא העיב על הקליימקס של הסרט. אם ריאן ג’ונסון יחליט לתת לבלש בלאנק עוד סיבוב על מסכי הקולנוע אני בהחלט אלך לצפות בזה, אבל זו תהיה החלטה קצת מאכזבת בעיניי.

למרות שהסרט עוסק בתככים של אנשים עשירים בתוך בית מפואר, חשוב לציין שזה לא סרט תקופתי. אמנם רוחה של אגאתה כריסטי שורה עליו, אבל גם רוח התקופה הנוכחית. כשאחד הנכדים של הרלן מתואר כטרול אינטרנט ניאו-נאצי ועל השנייה נאמר שהיא עושה תואר במדעי ה-SJW, ברור שהסרט נטוע ב-2019. ההתייחסויות שלו לפוליטיקה ולתרבות עכשווית לא נמצאות שם סתם – הן קשורות ישירות לנושאים שבהם הסרט עוסק. הרלוונטיות של הסרט לדברים שקורים בעולם כרגע הייתה בונוס נהדר ובלתי צפוי, והעובדה שהוא מצליח להיות קלאסי ומודרני בו זמנית פשוט מדהימה. אבל הכתיבה היא לא הדבר היחיד שהופך את הסרט למבריק. הוא מעוצב ומצולם בצורה נהדרת, עם צבעים עמוקים וצללים כבדים שמזכירים ציורי שמן ומוסיפים לתחושה המיושנת, אבל הוא גם יודע להיות דינמי ומשוחרר כשצריך. הסרט לא מתרחש כולו בתוך בית האחוזה – זה לא ירגיש טבעי והגיוני בסרט שמתרחש בימינו – ולמרות שהבית נראה מדהים ומלא באביזרים מרהיבים (ובראשם מעגל הסכינים שבטח ראיתם על הפוסטרים של הסרט), הגיחות אל מחוצה לו מרגישות נחוצות ועוזרות לקרקע את הסרט. אני לא יכולה לחשוב על אף אספקט בעשיית הסרט שלא היה מהנה ומוקפד בעיניי, מעיצוב התלבושות (תנו לי את ג’יימי לי קרטיס בחליפת מכנסיים אדומה כל היום וכל הלילה) ועד הפסקול.

רצח כתוב היטב הוא לא סרט בלשי רגיל, אבל הוא מלא באהבה לז’אנר. ריאן ג’ונסון לא מנסה לסתור את הז’אנר לשם ההתרסה, אלא לעדכן אותו באופן שישרת את הדברים שיש לו להגיד. זה מה שהופך את הסרט, ששייך לז’אנר די מיושן, לאחד הסרטים הכי טובים והכי שייכים ל-2019. זה סרט שכתוב באופן חכם ומכוון, אבל לא מוותר על להיות גם מבדר ומגניב. אני ממליצה לכולם לא לקרוא עוד מילה על הסרט הזה, אלא פשוט ללכת לראות אותו, כי הוא הדוגמה המושלמת למה במאים מוכשרים עם אינטליגנציה קולנועית גבוהה יכולים לעשות כשנותנים להם את כל הכלים. ריאן ג’ונסון הוא מהכישרונות הכי גדולים של הדור הזה בהוליווד ואיך מישהו יכול לא לאהוב אותו – זו תעלומה בעיניי.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: Everyday Life