ביקורת: אתמול בלילה בסוהו

אני מאוד אוהבת את אדגר רייט – כבמאי ותסריטאי כמובן – וכל הסרטים שהוא ביים מעולים בעיניי (חוץ מהאחד שאני לא בטוחה שבאמת קיים). יש לו את חוש ההומור הכי מדויק בעולם, ותשומת הלב המרובה שלו לצילום, עריכה וסאונד תמיד מעשירה את הסרט. אבל אם הייתם מבקשים ממני לציין את החולשה הכי גדולה שלו כיוצר קולנוע, לא הייתי מהססת לרגע – הוא לא יודע לכתוב נשים. לא שהוא מנסה המון – באף סרט שלו אין אישה בתפקיד מרכזי באמת – אבל גם כשהוא מנסה הנשים אצלו הן בקושי דמויות, ואני לא מסוגלת להיזכר בשם, ציטוט או אפיון כלשהו של מישהי מהן. אז כשגיליתי שלראשונה בקריירה שלו הוא כותב ומביים סרט בכיכובן של נשים, היה מקום לדאגה. אבל אם יש לי מספיק אמון בו כדי לרוץ לראות סרט אימה בקולנוע, יש לי גם מספיק אמון כדי לתת לו צ'אנס להוכיח שהוא דיבר עם אישה בחייו ויודע שיש לנו עולם פנימי.

הסרט החדש שלו נקרא אתמול בלילה בסוהו (למה לא אמש? בשביל מה יש לנו מילה כל כך יפה בעברית?) ומככבות בו תומסין מקנזי ואניה טיילור-ג'וי. מקנזי היא אלואיז – יתומה כפרית ופשוטה שיש לה יכולות מיוחדות, ואף אחת מהן היא לא כישורים חברתיים. היא אובססיבית לשנות השישים וכנראה כתבה מתישהו בטאמבלר את המילים "נולדתי בעשור הלא נכון". כשהיא עוברת ללונדון ללמוד עיצוב אופנה היא מתחילה לחוות חזיונות של בחורה צעירה ונוצצת שחיה בעבר באותו הבית (טיילור-ג'וי), וגם היא הגיעה ללונדון עם כוכבים בעיניים וחלומות גדולים – בשנות השישים כמובן. בהתחלה החזיונות מעוררים בה השראה והיא מתמכרת אליהם, אבל מהר מאוד היא מגלה את הצד האפל שלהם ואת הגורל המר של האייקון החדש שלה.

בסצנות הראשונות נראה שהנושא המרכזי בסרט יהיה נוסטלגיה והסכנות שכרוכות ברומנטיזציה של העבר – וזה אכן נוכח – אבל הסרט עובר להתמקד בסוגייה אחרת, מאוד אמיתית, רצינית ואפלה. להגיד שרייט צובע את הסיטואציה במברשת רחבה יהיה נדיב – לדעתי הוא משתמש ברולר. התסריט מלא בקלישאות רמוסות על הנושא הטרגי הזה, ואני אומנם לא יכולה להעיד אם הן מייצגות נאמנה את המציאות, אבל הן בכל מקרה יוצרות רושם שלא נעשה יותר מתחקיר שטחי על סיפור כל כך רגיש.

האשמתי את רייט בכתיבה גרועה של נשים אבל למעשה הוא עשה בסרט הזה צעד בכיוון הנכון ומצא תסריטאית שתעזור לו למלא את הפערים – קריסטי ווילסון-קרנס (1917). הבעיה היא שהפגמים לא נמצאים בתסריט (שרובו משויף עד כמה שאפשר), אלא בשלד של הסיפור, שאותו רייט הגה לבדו. ובאופן אירוני היפוך התפקידים המגדרי איכשהו גרם לכך שהפעם אלו הגברים שכתובים כקליפות ריקות – בין אם מדובר במושא האהבה האידילי של אלואיז בגילומו של מייקל אג'או, או בטיפוס המפוקפק מהסיקסטיז שמגלם מאט סמית'.

אבל למען האמת, הסרט היה סוחף מספיק כדי שאתעלם מרוב הפגמים האלו, עד שהגיע הטוויסט של המערכה האחרונה וניער את כל היסודות האידיאולוגיים של הסיפור. ישבתי באי נוחות מול השיא של הסרט לא בגלל האימה שבו, אלא בגלל ההשלכות שלו בנוגע לתפקידן של הדמויות השונות בסיפור. יש לי גם חשד שהמטרה הייתה ליצור סרט שמעצים נשים, ואני שונאת שמעצימים אותי – בטח כשעושים את זה בצורה מעוותת למדי.

אחרי כל העקיצות האלה בטח יפתיע אתכם לשמוע שחיבבתי את אתמול בלילה בסוהו, אבל מה לעשות, אדגר רייט הוא עדיין אשף. הוא נותן למוזיקה להוביל את הסרט כמעט כמו בבייבי דרייבר, והשימוש בתאורה – סלחו לי על משחק המילים – מבריק. עיצוב התלבושות ברובו קולע למטרה – וזה אלמנט חשוב בסרט הזה – במה שנוגע לחזיונות, למראות, ולאינטראקציות בין שתי הבחורות האפקטים נהדרים, אבל העיצוב של החלקים האימתיים קצת חסר מעוף. ובכל זאת יש מספיק אווירה, בעיקר כי הסרט מכיל כמות מכובדת של הקאטים הדינמיים והיעילים שאנחנו יודעים לצפות להם אצל רייט, ואפילו כמה בדיחות טובות (למרות שצריך להדגיש שזו לא קומדיה). רוב הסרט אומנם לא הגיוני במיוחד (שמישהו יסביר לי את תוכנית הלימודים בקולג' הזה לכל הרוחות) אבל מבוים ומשוחק היטב, מעורר אמפתיה ולוכד את הרגש, ונראה ונשמע ממש טוב. נכון, הטוויסט בסוף מעיק כשחושבים על המשמעויות שלו, אבל הוא לא היה מספיק כדי לשנות את העובדה שמדובר בסרט טוב ברובו.

קשה לי להמליץ על הסרט בפה מלא לצופות עם רגישויות פמיניסטיות. למרות שאין לי ספק שהכוונות שלו טובות, המעשים לא רצויים בעיניי. גם לבעלי לב חלש אין מה לחפש פה – למרות שהאימה היא לא החלק הכי בולט בסרט, היא קיימת בהחלט. חוץ מזה אני כן חושבת שהסרט שווה צפייה, אבל בזהירות, כי הוא גם עלול להיות מטרגר מאוד. וסביר להניח שאתמול בלילה בסוהו יהיה מעניין במיוחד למי שמכיר את לונדון בגלל הספציפיות הגיאוגרפית שלו, בגלל שהוא מתכתב עם זוועות מהעבר של העיר ואפילו בגלל שהוא מציג אותה כגיהנום – כי זה גיהנום מגניב בסך הכול.