אור ענבר
אתגרי צפייה הם לא משהו חדש, וגם לא אתרים שבהם מדרגים ואוספים את הדברים שראית (הגדול והפופולרי ביניהם הוא כנראה IMDB). אבל אני אוהבת רשימות בקטע מוגזם וכמובן שיש לי 15 אתרים שונים לעקוב אחרי מה שאני רואה, קוראת ושומעת. אחד האתרים האלה הוא Letterboxd, מין רשת חברתית שמתמקדת בדירוגי סרטים (ולפעמים גם מיני-סדרות). היתרון המשמעותי של האתר הזה מבחינתי הוא העובדה שיש שם יומן, אז אפשר לסמן לא רק מה ראיתי, אלא גם מתי. הקרם דה לה קרם הוא האפשרות לסמן צפיות חוזרות וכמובן תגיות. אפשר לעשות תגיות מותאמות אישית! הידד לסדר!
יש כל מיני סוגים של משתמשים ושימושים לאתר הזה, ואחד מהדברים שאני אוהבת במיוחד הוא אתגרי הרשימות. מדי פעם צץ לו אתגר חדש, שבו המשתמשים מתבקשים להרכיב רשימה של סרטים על פי קריטריונים מסוימים. חלק מהאתגרים האלה הם רק הרכבת הרשימה ואחרים מתחילים מבניית רשימה לשם צפייה.
הפוסט הזה הוא על האתגר הספציפי שנקרא Letterboxd Season Challage 2018-19. זו השנה הרביעית שנערך אתגר כזה, והשנה הוא היה פופולרי במיוחד. לאורך 35 שבועות המשתתפים צריכים לצפות ב-33 סרטים (יש שבועיים הפסקה באמצע לכבוד חופשת חג המולד). הרעיון מאוד בסיסי: לכל שבוע יש קטגוריה שצריך לבחור סרט שמתאים אליה, בעדיפות לסרטים שלא ראית מעולם. זה גם מרחיב את האופקים הקולנועיים של המשתתפים וגם כיף להכיר אנשים חדשים.
כשנתקלתי באתגר הצעתי לקסם לעשות אותו איתי, ויצרנו רשימה ראשונית משותפת עם סרט שמתאים לכל קטגוריה ששנינו לא ראינו. זו הייתה משימה לא קלה, במיוחד כשצריך להתחשב בשני אנשים, והיה אפילו עוד יותר קשה בקטגוריות האיזוטריות או הפחות נעימות (שלום לך שבוע האימה). בשביל לצלוח את המשימה הזו השתמשנו בכלי האהוב עלי בעולם – טבלת אקסל. בחרנו סרטים שנוכל לראות בעדיפות לסרטים שכבר נמצאים אצלנו על המחשבים או זמינים בנטפליקס והכי חשוב, בעלי כתוביות אנגליות לסרטים הזרים. תכלס, זה היה חצי מהכיף. יצאנו אל הדרך בספטמבר 2018 עם הקטגוריה הראשונה "Coming of Age in the 2010s Week".
בשבועיים הראשונים עוד היה לי הרבה זמן פנוי, כוח רצון ואופטימיות וראיתי שלושה סרטים מהנושא השבועי. היתה לי מחשבה שאם כבר אני עושה אתגר כזה, אנצל אותו עד תום ואנסה לראות כמה שיותר סרטים מאותה קטגוריה כדי להרחיב את האופק הקולנועי שלי. בפועל, אחרי השבועיים האלה הצלחתי לראות שלושה סרטים רק בשבוע האוסקר, ובעוד חמישה שבועות נוספים ראיתי רק שני סרטים. את שני הסרטים האחרונים של האתגר בכלל ראיתי חודש וחצי מאוחר מדי כי החיים הפריעו לי באמצע.
לאורך האתגר הזה קרו כמה דברים מעניינים – הראשון מביניהם הוא שכאשר קסם פרש מסיבותיו שלו, עדיין מצאתי את כוח הרצון להשלים את האתגר. גם בשביל תחושת הסיפוק של להצליח במשהו "מסובך" שכזה וגם ההתעניינות האמיתית בז'אנרי הקולנוע השונים שלא הייתי מגיעה אליהם ללא האתגר הזה. אני לא אשקר, היו כמה שבועות שבהם נאבקתי בנושא הנבחר, בין אם כי הסרטים לא היו זמינים או לא נשמעו מעניינים, ובין אם זה שעד שכבר בחרתי סרט הוא היה אסון בלתי נורמלי של שעמום נוראי. על הדרך גם עשיתי כמה שינויים שהתאימו יותר לצפייה האינדיבידואלית שלי אחרי שכבר לא הייתי צריכה "להתחשב" בקסם, אפילו שניסיתי לשמור את הרשימה המקורית כמה שאפשר. לרוב נהניתי ואפילו הצלחתי להרכיב רשימת צפייה סופית נאה לטעמי.
זה מביא אותי לנקודה נוספת: אני חושבת שהאתגר הזה מילא את ייעודו יותר משציפיתי. הסרטים שלא אהבתי בו היו מועטים, ולעומת זאת הסרטים הטובים שראיתי בו היו מעולים. אני יכולה לפרק את הטופ שלי מהאתגר הזה לשתי תת קטגוריות. הראשונה היא סרטים שנחו ברשימת הצפייה שלי כבר כמה שנים טובות וזה היה התירוץ המושלם פשוט לראות אותם:
הסוד של קלס – שבוע האנימציה (לא דיסני, לא ג'יבלי). את טום מור אני מכירה ואוהבת מהסרט שירת הים המהמם. מאז שהכרתי אותו ואת סגנון האנימציה שלו רציתי לראות גם את סרטו המוקדם יותר הסוד של קלס. אין ספק שטום רק השתבח עם השנים ושירת הים גם יותר יפה וגם יותר מעניין כסרט שלם, אבל הקסם קיים מהרגע הראשון, הסיפור נפלא והאנימציה הייחודית מדהימה בפשטות שלה.
מאניבול – שבוע הספורט. הבחירה במאניבול הייתה מהקלות באתגר, לא מכיוון שיש לי עניין רב בבייסבול, אלא כי אני מאוד מאוד אוהבת את הכתיבה של אהרון סורקין, וחוץ מזה ומכוונת זדון צפיתי בכל הדברים שהוא כתב. הסרט עצמו הוא ממש לא סרט על ספורט במובן הקלאסי של המילה, אבל לשמחתי הוא מאוד סורקיני. האנשים שנונים, העלילה זורמת, וכולם שם מאוד חכמים בלי להתאמץ. הכתיבה של סורקין כל כך מוצלחת בעיניי שאחרי הסרט הייתה לי אשליה שעכשיו אוכל לראות משחקים בלי להשתעמם אחרי שלוש דקות.1
קבר הגחליליות – שבוע סרטי מלחמה בארץ זרה. תרבות יפנית תמיד הייתה זרה לי – הצלחתי לא לראות אנימות חוץ מסדרות הילדים הפופולריות. סרטי המפלצות זה ז'אנר שלא מדבר אליי, וסרטי אימה הם בכלל משהו שאני מתרחקת ממנו כמו מאש. רוב ההשכלה הקולנועית שלי מגיעה מקורס שעשיתי על אוזו וקורוסאווה במסגרת התואר. על הסרט הזה שמעתי לא מעט בנוסף לעוד כמה קלאסיקות יפניות שלא הספקתי להגיע אליהן (בעיקר מטעמי עצלות), והאתגר היה הזדמנות מצוינת להתחיל לחסל את רשימת ההמתנה הזאת. אני לא באמת יכולה לתאר לכם את הסרט הזה בלי להרגיש שאני הורסת משהו. האווירה בו מושלמת, הדמויות מלאות וכמות הרגש שנוטפת מהיצירה הזאת היא עצומה. זה סרט קשה, אמיתי מאוד ואנושי. אם עשיתם את הטעות שלי ועדיין לא ראיתם את קבר הגחליליות, אני ממליצה להצטייד בהקדם בחבילת טישו ולפנות זמן כדי לראות את יצירת המופת הזאת.
התת קטגוריה השנייה היא סרטים שבכלל לא שמעתי עליהם לפני:
Cecil B. Demented – שבוע מלכי הטראש. בבחירה בין רוג'ר קורמן, ראס מאיירס וג'ון ווטרס, לא היה ספק שאני הולכת לבחור סרט של מי שאחראי על היירספרי. הסרט משנת 2000 הוא אחד הדברים המופרעים והכיפיים ביותר שראיתי. חבורת נערים חוטפים כוכבת הוליוודית כדי שתככב בסרט העצמאי שהם מצלמים. הסרט הזה יורה בדיחות גסות בקצב מסחרר, מבקר את תעשייה הבידור ובמקביל גם מספר סיפור על האנשים הדחויים כמו שרק ג'ון ווטרס יודע.
נחש מי בא לסעוד – שבוע קתרין הפבורן. אני חושבת שכולם יודעים מי היא קתרין הפבורן, אבל אני לא בטוחה שכולם ראו סרטים שלה. נחש מי בא לסעוד הוא ממש לא הסרט הכי טוב שהיא השתתפה בו (תואר זה שמור לסיפור פילדלפיה המופתי) אבל הוא סרט שהפתיע אותי לטובה, בעיקר כי לא ידעתי עליו כלום. הכוונה שלי היא לא להגיד שהסרט בינוני וצריך לבוא אליו בלי ציפיות, אלא להפך – כשהגעתי אל הסרט המחשבה שלי הייתה בעיקר "היי, סוף סוף אראה סרט של סידני פואטיה", ובנוסף לזה קיבלתי סיפור נהדר על אהבה ויחסים בין גזעיים בצורה אורגנית (ואפילו מפתיעה כשזוכרים שהסרט נעשה בארה"ב בשנות השישים).
Dangerous Encounters of the First Kind – שבוע הגל החדש ההונג קונגי. כפי שמשתמע משם השבוע, בחירת הסרט הייתה דרך מיון רשימת הסרטים מהגל החדש ההונג קונגי על פי דירוג ממוצע, ובחירת הסרט שמדורג הכי גבוה מבין אלה שלא ראיתי. כמו כל ז'אנר "גל חדש" אני לא יכולה לתאר את עלילת הסרט, והקולנוענים שיצרו אותו הביאו גישה מהפכנית לקולנוע הקודם של אותו אזור. במרכז הסרט מככבים חבורת נערים שהם יוצאים להרפתקה מסוכנת במיוחד, כי אחד מהם מחליט שצריך. הסרט הזה מרתק, שונה ומיוחד, והרגשתי שהוא גם מנסה להדגיש את זה. הזרות של השפה ושל הקולנוע ההונג קונגי העצימו את ההתפעלות שלי מהסרט, אבל מההתלהבות הגדולה והדירוג הגבוהה בקרב חובבי סרטים, יש לי תחושה שהייתי יכולה להנות אפילו יותר אם היה לי ידע בנושא. השבוע הזה באתגר יכול להתגאות בזה שהוא כמעט גרם לי ללכת ולהשלים את ההיסטוריה הקולנועית של המדינה הזאת.
Wild Style – שבוע קולנוע ה-No Wave. אני לא אשקר, את הסרט אני וקסם בחרנו כי היה לו את הפוסטר הכי מגניב. גרפיטי זה קטע, ובכל זאת היינו צריכים לבחור סרט ניו יורקי מחתרתי. מה שקיבלתי זה הצצה לסצנת הראפ וההיפ הופ הראשונית עם הופעה של גראנדמאסטר פלאש בכבודו ובעצמו שעשתה לי שמח בלב. לסרט הזה אין עלילה אמיתית – אמן גרפיטי בניו יורק מסתובב ברחובות ועושה דברים – אבל הפסקול מגניב, השחקנים הם אנשים שחיו בין אגדות והקלישאה הקלישאתית מכולם: ניו יורק היא דמות בפני עצמה שגונבת את ההצגה עם המקומות שבהם הסרט מצולם. בעיקר לחובבי הז'אנר אבל לא רק.
בלינק הזה אתם יכולים למצוא את כל ה"ביקורות" שכתבתי לאורך האתגר.
אפילו שזה היה אתגר ארוך ולפעמים מתיש, נהניתי ממנו מאוד ואני יכולה רק להמליץ לכולם להצטרף אליי לאתגר הבא. הרשימה אמורה להתפרסם באוגוסט, והאתגר עצמו כנראה יתחיל שוב באמצע ספטמבר. כמובן שאי אפשר לדעת מה הוא יכלול, אבל אני כבר מצפה בקוצר רוח לראות איזה פנינים קולנועיות אגלה בזכותו.
תגובות