אתגר Letterboxd חוזר

בשנה שעברה כתבתי על האתגר השנתי של Letterboxd ואמרתי שאני מקווה שעוד אנשים יצטרפו אלי בשנה הבאה. הדבר אכן קרה, ולא מעט מחבריי חובבי הסרטים (ואפילו כמה מחברי הבלוג) יצרו רשימות משלהם. הפעם כל אחד יצר רשימה אישית משלו¹ עם הסרטים שאותם הוא מעוניין לראות, אפילו אם בסופו של דבר יצא שיש לנו לא מעט סרטים חופפים.

בעקבות ההצלחה של השנה שעברה הגעתי לאתגר החדש מלאת אנרגיה ומוטיבציה. ברשימה שלי ניסיתי להשלים כמה שיותר חורים בהשכלה, ואם הייתה אפשרות להכניס סרט מרשימת הצפייה שלי או מגדולי הקולנוע לפי רשימות ימד"ב 250, AFI 100 וכו' הם קיבלו עדיפות. אפשר לומר שנכשלתי – אומנם ראיתי 30 סרטים מתוך ה-33 (השנה היו 5 שבועות בונוס שהחלטתי להתעלם מהם), אבל את חלקם סיימתי בקושי עצום או בכלל לא. באופן כללי אם משווים, מספר הסרטים שאהבתי מאוד בשנה שעברה הוא כמעט כפול. בין תירוציי: הלו"ז שלי היה מבולגן וסדר הצפייה בסרטים אחרי החודש הראשון כלל לא היה לפי שבועות האתגר (לא שזה קריטי באיזושהי צורה, אבל לי אישית זה מפריע), והקורונה הוציאה בערך את כל הרצון לחיות ולראות סרטים שהם לא קומדיה רומנטית קלילה ומטופשת.

החלק הקריטי יותר ב"כישלון" שלי הוא אסטרטגיית בחירת הסרטים. הבעיה עם בחירת קלאסיקות וחורים בהשכלה היא שהסרטים הגדולים האלו נוטים להיות ארוכים מאוד ומשעממים מאוד. אני יודעת שלא כולם רודפים אחרי הקלאסיקות, וזה בסדר גמור, אבל אני מרגישה שלא אוכל לקרוא לעצמי אשת קולנוע בלי הבסיס הזה. האתגר שוב הצליח להכיר לי סרטים מעולים שלאו דווקא הייתי רואה בזמן הקרוב בלעדיו. מספר הסרטים שלא שמעתי עליהם לפניו היה מזערי (בשל אסטרטגיית בחירת הסרטים שלי) ואת המעטים שבחרתי בגלל הכרח בכלל לא ראיתי. 

כאשר מדברים על קלאסיקות, אנחנו הצופים המערביים נוטים לחשוב אוטומטית על סרטים הוליוודיים שנוצרו בשנות ה-40 ועד שנות ה-60. כל חובב קולנוע או סטודנט שנה א' נחשף לסרטים נוספים שהשאירו את חותמם על התעשייה, בעיקר סרטים אירופאיים (צרפת ואיטליה בראש הרשימה) וכמה הברקות אסיאתיות שבראשן סרטיו של אקירה קורוסאווה. סרטים אלו נוטים להיות "פשוטים" אך ארוכים. באופן חלקי ועל אצבע אחת ניתן "להגדיר" כי עלילה בסרט הוליוודי קלאסי תתקדם בדרך של סיבה ותוצאה ואופי הדמויות יהיו ברורים ומוגדרים לצופה. לרוב האנשים העיסוק בקלאסיקות הוא חסר תועלת, ובעצם גם לרוב חבריי חובבי הסרטים לא כזה דחוף להשלים את הסרטים האלה, ועדיין יש קונצנזוס שאלה סרטים שלפחות צריך להכיר בקיומם ואפילו את עלילותיהם. מעבר לבעיית האורך (שהיא כמובן קריטית לדור חסר הסבלנות שלנו) ישנן בעיות טכניות נוספות עם סרטים ישנים כאלה. לרוב הם יהיו בשחור לבן, הסאונד יהיה מחוספס והתמונה מגורענת אלא אם הסרט עבר עבודת שחזור² טובה במיוחד. בנוסף לכל אלה, מכיוון שהם לרוב לא סרטים פופולריים במיוחד, לפעמים קשה להשיג אותם לצפייה.

את רוב הקלאסיקות שהשלמתי באתגר הנוכחי לא אהבתי: אודיסאה בחלל איטי כמו המוות וחסר עלילה, הקבינט של דוקטור קליגרי פשוט לא החזיק את המתח כמו שצריך, ואפילו סרט נחשב כמו הציפורים של היצ'קוק בלט באפקטים הישנים שלא מחזיקים מעמד והסיפור הפסיכולוגי היה חלש באופן משמעותי מסרטיו הגדולים האחרים (פסיכו, חלון אחורי וכמובן חבל המופתי). יכולתי לראות את חשיבותם להתפתחות הקולנוע, אבל כסרטים בודדים הם פחות עבדו עליי. 

אני מאשימה חלקית את שיעורי הקולנוע שטחנו לי פירושים וקטעים³ מסרטים ספציפיים עד מים. אני לא שוללת את הזכות לסינון – בסופו של דבר את הדברים שעניינו אותי ורציתי לראות כבר ראיתי בגדול, ונשארה פה מעין מכירת חיסול של עודפים. למרות זאת אני כן אציין לטובה את אל תיגע בזמיר. הסרט, שאורכו קצת יותר משעתיים, נוצר בשנת 1962 ומבוסס על הספר זוכה הפוליצר באותו השם. הסרט, בכיכובו של גרגורי פק (שזכה באוסקר על משחקו בתפקיד אטיקוס פינץ'), הוא דרמה על הגזענות האמריקאית בדרום. על הסרט שמעתי לפני יותר מעשור כנראה, הוא אבן דרך הן בקולנוע והן בספרות, ועל המחשב הספציפי שלי הסרט חיכה כבר כמה שנים טובות ליום שבו יהיה לי זמן או חשק לראות שעתיים בשחור לבן. ואכן הכתיבה עובדת, גרגורי פק מקסים ושופע כריזמה והסרט מצליח להחזיק, לעניין ולהיות מרגש גם ב-2020.

אני לא יודעת אם זה היה הטעם של קסם שאיזן את הרשימה הראשונית בשנה שעברה, או העובדה שהחיים שלי היו מטורפים יותר בתקופה הזאת והקשו עליי לראות את הסרטים, אבל אם יש משהו שאני לוקחת מהאתגר הפעם לשנה הבאה ובכלל לחיים זה שקלאסיקות זה חשוב, אבל צריך לאזן. ויותר מזה, כאשר קלאסיקה מוגדרת קלאסיקה היא יכולה להיות מאוד חשובה להתפתחות הקולנוע (או המדיום שאותו היא מייצגת) אבל לאו דווקא רלוונטית לימינו. 

בין כל אודיסאה בחלל ומי מפחד מווירג'יניה וולף רצוי לראות גם את לייט נייט ואת טיסה 666. סרטים זרים הם לא משהו שצריך להיות מטלה, אבל צריך לבוא אליהם מוכנים עם יותר ריכוז (ולו רק בגלל שאי אפשר להפנות לרגע את הראש מהמסך ועדיין להבין על מה מדברים). אני עדיין אוהבת סרטים, ומתכננת לעשות את האתגר שוב בשנה הבאה אבל בתקווה אצליח לעשות רשימה מאוזנת יותר שתביא לי הרבה יותר הנאה מאשר הרגשה שאני עושה שיעורי בית.

1. למתעניינים, הרשימות שלי, של לימור ושל מתן.
2. באנגלית film preservation או film restoration. דוגמא נהדרת להבדלים בסרטים לפני ואחרי השחזור ניתן למצוא כאן.
3. יש קטע ספציפי בסרט הציפורים שלמדנו בשנה א' כדי להדגים מבע קולנועי ואני די בטוחה שכל השכבה שלי יכולה לדקלם אותו בעל פה. התחושה בזמן צפיית הסרט הפכה להיות של שיעורי בית.