אור ענבר
יש לי בעיה: אני מאוד אוהבת מחזות זמר, (למי שכבר קרא כמה פוסטים שלי זה לא צריך להיות חדש). בגלל זה היה בלתי נמנע שאצא לעוד טיול מרתון מחזות זמר בלונדון. הפעם הוא היה יותר קצר – נסעתי לשישה ימים, ראיתי תשע הצגות (מתוכן ארבע קצרות של כשעה) וחזרתי לספר לכם. ההצגות מופיעות בפוסט בסדר הצפייה שלי בהן (חוץ מאלה שהיו חלק מפסטיבל MT Fest שעליו ארחיב בהמשך, והחלטתי לאחד את כל ההופעות שלו לקבוצה אחת).
School of Rock
רוק בבית הספר הוא מחזמר המבוסס על הסרט הנפלא מ-2003 בעל אותו השם, בכיכובו של ג'ק בלאק. העיבוד הבימתי נעשה בברודוויי בשנת 2015 על ידי אגדת הבמה אנדרו לויד וובר. אישית, אני לא סובלת את המחזות שהשתתף בכתיבתם, אז באתי לצפייה של רוק בבית הספר בחשש רב, אבל למזלי סיפור המקור הציל את הכל, הילדים השחקנים חמודים, וזה מאוד עוזר שהמוזיקה היא רוקיסטית ברובה (תכלס, כמו שוובר אוהב לכתוב). העלילה כמעט זהה לחלוטין בשינויים קלים שלא משפיעים לרעה, השחקנים ברובם מוצלחים (אם כי אי אפשר להחליף את ג'ק בלאק, לא משנה כמה ננסה) ואין ספק שהשירים הכי טובים בהצגה הם אלו שנלקחו מהסרט עצמו. עוד נקודה לטובת ההצגה היא שנראה שהאולם בו היא מציגה (הג'יליאן לין) בנוי בצורה שבה כמעט מכל זווית אפשר לראות מדהים ואי אפשר באמת להסתיר לך את הבמה. אחרי שבהפסקה לקחנו נשימה עמוקה והפסקנו לנתח כל דבר קטן בהצגה, המערכה השנייה עברה לנו בהנאה גדולה יותר, אבל רוק בבית הספר ממש לא נכנס לקטגוריית ההופעות שאסור לפספס.
Waitress
לי ולמלצרית יש יחסים מסובכים. העלילה בהצגה הזאת (שמתבססת על הסרט בעל אותו השם) היא על ג'נה, מלצרית בדיינר של עיירה קטנה בארה"ב שתקועה בנישואין נוראיים לבחור שאיתו יצאה בתיכון. היא מגלה יום אחד שבטעות נכנסה להריון וומתחילה לנהל רומן עם הרופא החדש שהגיע לעיר. ואם בעלה של ג'נה הוא חתיכת חלאה, המאהב שלה הוא סתם צעיר גנרי ונשוי בעצמו. אתם בטח כבר יודעים את דעתי על בגידות (קשה לי עם זה מאוד, סליחה), אז גם זה משהו שפחות מושך אותי בעלילה. א-ב-ל, את השירים למחזמר הזה כתבה שרה ברליס המוצלחת, השירים כיפיים, העלילה מצחיקה מאוד והאיזון בין כל הדברים האלה עובד. יש כמה רגעים קומיים נפלאים לאורך כל ההצגה הזאת לצד בלדה קורעת לב שבה חצי אולם בוכה בטירוף מהתרגשות. על התיאור היבש הזה אפשר להוסיף שההפקה שנפתחה עכשיו בלונדון הביאה כמה שמות מוצלחים מאוד למלא את התפקידים הראשיים. את ג'נה משחקת קת'רין מקפי, מתחרת העונה החמישית של אמריקן איידול ואהובתי הנצחית מסמאש. בתפקיד דוקטור פומטר משחק דיוויד האנטר שכיכב בתפקיד צ'ארלי בקינקי בוטס, ושניהם עובדים נהדר ביחד. בנוסף ג'ק מקברייר (רוק 30) משחק את אוגי, ואפילו שהוא לא זמר, הוא מתאים לקומדיה בהצגה כמו כפפה ליד, אם כי אפילו ההופעה המוצלחת שלו לא פותרת את האספקטים המטרידים באפיון הדמות שלו.
למלצרית יש מסורת מיוחדת במינה שנקראת "ערב קריוקי" ובה הקהל יכול להיכנס להגרלה לשיר שירים מההצגה עם הקאסט על הבמה אחרי ההופעה, וזה כיף! אני נסעתי במיוחד כדי לראות את ההצגה הזאת בערב הקריוקי הראשון שלהם באנגליה וזה השתלם – לאורך כל הערב לא הפסקתי לחייך והקריוקי בסוף היה תענוג, כל הקאסט נשאר לעודד את האנשים שעלו לבמה, ואפילו הביצועים הפחות טובים היו חוויה נהדרת. בנוסף לכל, הדבר הכי טוב בהפקה הזאת היה קת'רין מקפי. תראו, אני לא אובייקטיבית. באתי מראש עם אהבה גדולה אליה, אבל הביצועים שלה לשירים בהופעה גרמו לי להתאהב בה עוד יותר. אפילו החברה שהייתה איתי (ולא כל כך אהבה אותה לפני) הסכימה איתי ועברה לצד המעריך. מעבר לעובדה שהיא הייתה מוצלחת במיוחד בתור ג'נה, בקריוקי אחר כך היא הייתה תומכת ומצחיקה, ואחרי כל הערב הארוך הזה גם יצאה לדלת הבמה לדבר, להצטלם ולחתום לכל המעריצים שחיכו לה.
Come From Away
הסיבה השנייה שבגללה נסענו לטיול בלונדון הייתה המחזמר הזה. החברה שאיתה טסתי ראתה את באים מרחוק בברודוויי לפני כמעט שנה במקרה, ומאז לא הפסיקה לדבר על ההצגה. כשהוכרז שההצגה עולה בלונדון זה היה הסימן שלנו להתחיל לתכנן טיסה. קיבלתי הוראות לא לשמוע את השירים לפני ובאתי להצגה עם ידע מאוד כללי על עלילת ההצגה. המחזמר נכתב בהשראת הסיפור האמיתי של האנשים בעיירה גאנדר שנמצאת על אי קטן במזרח קנדה, שבשבוע שאחרי אירועי ה-11 בספטמבר אירחו כ-7,000 אנשים שונים שנחתו בעיירה כחלק מהסגר האווירי של ארצות הברית בעקבות הפיגוע.
כל חברי הקאסט משחקים תפקיד כפול לאורך כל המחזמר: תושב העיירה המארחת ונוסע שנחת בעיירה באחד מ-38 המטוסים שהגיעו אליה. הקהל עוקב אחר התושבים שנותנים מעל ומעבר בשביל הזרים האלה שהגיעו אליהם משום מקום, ובמקביל אחרי הנוסעים שבלי שום התראה מוקדמת צריכים לבלות ללא הסבר באמצע חור בקנדה. זהו סיפור אנושי ונוגע ללב שלא ראיתי כמותו בעבר.
ההצגה עצמה נמשכת שעה וחצי ללא הפסקה וללא הזדמנות לנשום. כמה פעמים במהלך ההצגה הרגשתי צורך לעצור בשביל מחיאות כפיים או לעכל את הסצינה שצפיתי בה ולא הייתה לי הזדמנות כזאת. כותבי המחזמר איירין סנקוף ודיוויד היין מסבירים את הבחירה הזאת באמירה שגם לאנשים האמיתיים שעליהם הוא מבוסס לא היה זמן לעצור ולנוח במשך הימים שבהם העלילה מתרחשת.
בהפקה של לונדון השם הבולט במיוחד הוא רייצ'ל טאקר, אלפבה מיתולוגית שלוקחת פה את התפקיד ששיחקה ג'ן קוללה בקאסט המקורי. כששמעתי את רייצ'ל שרה לא יכולתי שלא לשמוע איך השירים שלה במקור נכתבו במיוחד בשביל הקול והאופי של ג'ן, אבל זה לרגע לא אומר שהיא לא נהדרת בתפקיד שלה.
Company
קומפני הוא מחזמר קלאסי בכל המובנים. יש בו שלוש מערכות והעלילה בסיסית מאוד: ביום ההולדת ה-35 של רוברט (בובי), כל החברים שלו חוגגים לו ומפקפקים בבחירות חייו (הרי איך אפשר להיות בן 35 ללא זוגיות ולהיות מרוצה?). את השירים בהצגה כתב לא אחר מאשר סטיבן סונדהיים, ולפחות שלושה שירים מההצגה הזאת מוכרים במיוחד. להצגה היו גלגולים רבים, אבל הגרסה שהכי זמינה לבני תמותה כמונו שלא גרים בניו יורק ולונדון היא הצילום מ-2011 של הופעת הקונצרט עם הפילהרמונית של ניו יורק. שם, כמו בהפקה הלונדונית, משחקת פאטי לופון האגדית את תפקידה של ג'ואן. בניגוד לכל ההפקות האחרות שעלו עד היום, ההפקה הנוכחית בלונדון (שבמזל הספקנו לראות אותה לפני שנסגרה לתמיד אחרי שתי הארכות) היא גרסה שבה המגדרים התהפכו. את התפקיד הראשי של בובי משחקת הפעם רוזלי קרייג והזוג איימי ופול הפכו לזוג ג'יימי ופול. כמובן שאת שלושת בנות הזוג של בובי הפכו בהפקה הזאת לשלושת בני הזוג אנדי, פי-ג'יי ותיאו.
מה אפשר להגיד חוץ מוואו? ההפקה נהדרת, ומקצועית ברמה שלא ראיתי כבר הרבה זמן. הקאסט כולו נהדר, הבמה מלאת הפתעות ובעלת עיצוב שהוא גם מינימליסטי וגם מלא חיים ומרשים, התלבושות מדויקות וכל ההקפדה על הפרטים בהצגה הזאת פשוט מדהימה (המספר 35 מופיע בכל ההצגה בדרכים שונות ומשונות, כולל על כל הבגדים של כל הדמויות). היפוך התפקידים נעשה בצורה שלא מתנשאת או דוחפת אנג'נדה לגרון – זה פשוט עובד. אני לא יכולה לבחור רגע אהוב מההצגה, כי השיר Getting Married Today מבריק במיוחד בביצוע נהדר של ג'ונתן ביילי, הבימוי בסצנה של Tick-Tock מהממת והבדיחות עובדות עם שינויים מינורים לזמננו, ואני יכולה להמשיך עוד שבוע.
Scream Phone
ההפקה הזאת היא חלק מה-VAULT Festival, והיא קומדיה מוזיקלית בהשראת הצעצוע הקלאסי Dream Phone. אחרי מסע קצר במנהרות אפלות ליד תחנת הרכבת ווטרלו הגענו לאולם קטנטן שבו במשך שעה שלושת השחקניות המופיעות שרו מילים שהותאמו לשירי אייטיז קלאסיים, בתוך סיפור מסגרת מופרך במיוחד על מסיבת פיג'מות של מעודדות משנות השמונים שמנסות להבין מי מהבנים בבית הספר רוצה להיות חבר שלהם (ויש גם תעלומת רצח). הטאג ליין של ההצגה הוא "קלולס פוגש את צעקה" והוא מעביר את מהות ההופעה הזאת די במדויק – Scream Phone הוא כנראה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי, אבל היה כיף חיים, אז אני מאוד שמחה שחוויתי את זה.
Showstopper
כשהגענו ליום האחרון בטיול והבנו שיש לנו מקום להכניס עוד הצגה באותו תאטרון שבו אנחנו כבר נמצאות, לא חשבנו יותר מדי וקנינו כרטיסים לראות את שואוסטופר – המחזמר המאולתר. הפרמיס פשוט: הקהל בוחר מיקום ומסגרת להתרחשות ההצגה וארבעה מחזות זמר שאליהם יעשו רפרנסים במהלך ההצגה, והלהקה וחברי הקאסט המוכשרים מאלתרים על פי זה מחזמר שלם. סיפור המסגרת פשוט וחמוד, וההצעות נעשות בצורה משעשעת מאוד (כולל שימוש בטוויטר) אבל התוצר הסופי הוא בינוני. מאוד בלטה העובדה שהכל בעצם מוכן מראש לתבנית מאוד כללית שאפשר להתאים לכל דבר שהקהל יבחר. לא שיש לי ידע על איך מאלתרים מחזמר בצורה טובה יותר ובכזו מהירות, אבל השבלוניות של ההפקה הפריעה לי ליהנות עד הסוף.
בנוסף לזה הקהל חסר המעוף שראה איתנו את ההצגה בחר את מחזות הזמר הבאים לעשות עליהם פרודיה: מאמה מיה, We Will Rock You, נשקי אותי קייט וסוויני טוד. אז… כן. מדהים זה לא היה. לזכות ההפקה, כל השחקנים מאוד מוצלחים והצחיקו אותנו מאוד אפילו שהחומר שאיתו עבדו היה בנאלי. בנוסף, בגלל שאין פסקול להצגה, ברקע משמיעים להיטים ממחזות זמר אחרים, אז כמובן שהיה כיף לשבת באולם.
MT Fest UK 2019
זהו פסטיבל חדש שהכריזו עליו בערך שבועיים לפני שטסנו, והתמזל מזלנו לא רק ששמענו עליו, אלא שגם אחת מהשחקניות האהובות עלינו קארי הופ פלצ'ר משחקת בו. כמובן שקנינו כרטיסים במהירות לשתי הצגות (של קארי ועוד אחת על גיבורי על) והחלטנו שזאת חוויה מספיק מגניבה כדי לפנות בשבילה צהריים וערב מהטיול. כל ההצגות בפסטיבל הזה היו באורך של כשלושת רבעי שעה, ורמת המוכנות שלהן נעה בין שלב העבודה המוקדמת למערכה ראשונה מוכנה לגמרי שמוצגת כדי להשיג משקיעים ולמשוך קהל. ביום האחרון החלטנו לקנות כרטיסים להצגה נוספת וזאת הייתה אחת ההחלטות הכי מוצלחות שעשינו בטיול הזה.
מעבר להצגות עצמן, הפסטיבל עצמו הוא אירוע שאני מקווה שימשיך לקרות. שחקנים ויוצרים צעירים שמקבלים במה ויש לקהל גישה לחומר שהם יצרו זה לא משהו מובן מאליו, מעבר לחשיבות של בחינת החומרים על קהל. הכרטיסים עצמם לפסטיבל זולים מאוד, וכחלק מהחגיגות יש גם מפגשים עם שחקנים ויוצרים נבחרים. אם הייתי יכולה, כנראה הייתי מנסה ללכת לכל ההצגות שהפסטיבל הזה מציג.
But I’m A Cheerleader: The Musical
למחזמר הזה הלכנו בעיקר כדי לראות את קארי (שמשחקת את גראהם), אבל גם כי הוא מבוסס על הסרט הנפלא יחידה במינה. הנושא של מחנות המרה ללהטב"קים חזק עכשיו במדיה (עם היציאה של ילד מחוק והחינוך הרע של קמרון פוסט) יחד עם החקיקות שמנסים לקדם בנוגע לתופעה בארצות הברית ובעולם, והמחזמר הזה הוא כנראה חלק מהטרנד. הסיפור הוא על מייגן בלומפילד, נערת תיכון בת שבע עשרה עם חבר מקבוצת הפוטבול שחברה בקבוצת המעודדות. למרות שהיא חיה חיים מאושרים ו"נורמטיביים", חבריה ומשפחתה משוכנעים שהיא לסבית ומחליטים לעשות לה התערבות, ובה הם משכנעים אותה להישלח למחנה סגור בשם "כיוונים אמיתיים" (True Directions) שמעביר טיפולי המרה לבני נוער הומואים ולסביות על מנת לרפא אותה מנטייתה המינית.
מה שהוצג לנו היה השירים של המערכה ראשונה והקראה של קטעי קישור נבחרים, וזה היה נהדר. השירים זורמים והסיפור עובד גם היום, כמובן עם כמה עדכונים בודדים כי הסרט יצא לפני עשרים שנה. אומנם באנו בשביל קארי (שהייתה מדהימה כהרגלה), אבל כל הקאסט היה מוצלח מאוד ובמיוחד ברונטה בארבה בתפקיד מייגן. את המילים לשירים והסיפור כתב ביל אוגוסטין ואת המוזיקה כתב אנדרו אברמס, שני יוצרים מוצלחים, ואני כבר מצפה לראות את ההצגה הזאת עולה לבמות הווסט אנד בשנים הקרובות.
The Astonishing Return of the Protagonist
את ההצגה הזאת בחרנו בגלל תיאור העלילה: קבוצת גיבורי על שפעלה לפני עשרים שנה צריכה להתמודד היום עם החיים הרגילים, כאשר אויבם המושבע חוזר עם תוכנית זדונית להשמדת העיר. על הנייר מדובר בשילוב של שני דברים שאני אוהבת. בפועל, הסיפור שכתב קווין דל אגילה והמוזיקה שכתב מייקל שאייב היו דביליים ולא מוצלחים. הרגשנו כמו בהצגת ילדים לא מוצלחת, ואפילו עם הפיתוח הנכון קשה לראות לאיזה כיוון הולכת ההצגה כשכל שיר הרגיש לא קשור לקודמיו בשום צורה והעלילה היא פשטנית להחריד.
Killer Queen
ההצגה הזאת נמכרה לנו כ"המילטון פוגש את The Six". התקופה היא צרפת של המאה ה-18, מארי אנטואנט נשואה ללואי ה-16 והמוניטין שלה ברצפה. בנוסף לצרות אלו פושעים מתכננים לגנוב את תכשיטי המלכה. בהצגה משחקים חמישה שחקנים שהם חברי להקה נודדת שמספרים לנו את הסיפור תוך כדי שבירת הקיר הרביעי, וכל אחד מהם משחק כמה תפקידים בעלילה. את השירים כתבו טאשה טיילור ג'ונסון, ג'ק מקמנוס וג'וני רייט (שכתב גם את הטקסט להצגה עצמה) והם מעולים. כל שיר שהוצג לנו על הבמה היה מוצלח, זכיר וממכר, השחקנים היו מעולים והביצועים שלהם הלהיבו אותנו מהשנייה הראשונה שהם פתחו את הפה.
העלילה עצמה קצת מבולגנת, אבל למדנו שזאת הצגה ממש חדשה שהיה לה רק קו מתאר כללי, ובגלל הפסטיבל עבדו עליה פחות מחודש כדי להביא תוצר כלשהו. חצי מהשירים ששמענו נכתבו בשבוע שלפני הפסטיבל וזה בקושי מורגש. שמענו בתצוגה הזאת שירים מרגשים, ראפ, ושירי פופ קליטים והכל השתלב לעלילה בצורה אורגנית. אני כבר לא יכולה לחכות לשמוע את האלבום של השירים האלה בלופים. נראה שהתגובות להצגה היו חיוביות, וכשדיברנו עם חלק מהשחקנים והיוצרים אחרי ההופעה כולם הביעו התלהבות ומוכנות להמשיך ולעבוד על ההפקה. אני מניחה שייקח כמה שנים עד שיקרה עם זה משהו, אבל בטוח שיש להם לפחות אותי כמעריצה תומכת.
תגובות