ב , ,

לונדון לא מחכה לי – מהדורת חורף 2020

5 הצגות, 4 ימי טיול, 3 שפות על הבמה, 2 שידורים חוזרים ופוסט לונדון חדש

היי אז, מגפה עולמית?
שנייה לפני הסגר המטורף הצלחתי לתפור נסיעה נוספת ללונדון ולראות כמה הצגות. התלבטנו כבלוג האם לפרסם את הפוסט הזה עכשיו, אבל החלטנו שכן משתי סיבות: הראשונה היא שמדובר בסיכום החוויות מהטיול, וזה יכול להיות מעניין גם אם בלתי אפשרי כרגע ליישם את ההמלצות; והשנייה היא שלמרות שכרגע המצב נראה שחור, התאטראות בווסט אנד יחזרו לעבוד בסופו של דבר, וכשזה יקרה הם יצטרכו את התמיכה שלנו. אנחנו מקווים שתוכלו ליהנות מהפוסט בכל זאת, ושתזכו ליהנות גם מההצגות האלו.


יש לי כמה דברים חדשים לספר לכם על הווסט אנד. הפעם עשיתי טיול קצר (קצר מדי) שבמהלכו ראיתי חמש הצגות, ורשמיי לפניכן. 

בונוס בסוף – עוד רשמים על שתי הצגות ממעין חברתי לטיול, כי היא נשארה בלונדון אחריי. 

The Comedy About A Bank Robbery

ההצגה הזאת היא עדיין אחד הדברים הטובים ביותר שראיתי בחיי. אני לא חושבת שיש לי פה מה לחדש, אז להלן הטקסט הקודם.
הקאסט השתנה מאז והיה מוצלח מאוד גם הפעם. צחקנו כל כך שכאבה לנו הבטן בסוף ההצגה, והזלנו דמעות של שמחה שהתחלפו בקצת דמעות של עצב כשגילינו ששוד הבנק נסגר בסוף מאי בלונדון. אם במקרה המגפה תיגמר לפני או שיאריכו את תקופת ההרצה של ההצגה  – נסו לעשות מה שאתם יכולים כדי לצפות בהצגה הנפלאה הזאת.

Waitress

אני יודעת שאמרתי שאני ביחסים בעייתים עם המחזמר הזה, אבל הפעם קרה משהו מיוחד. שרה ברליס, כותבת השירים של המחזמר, הגיעה ללונדון לתקופה מוגבלת כדי לגלם את ג’נה, הגיבורה (דבר שכבר קרה בברודווי) ולהיפרד מההצגה לפני שהיא עוברת לסיבוב הופעות ברחבי באנגליה. כמו בטיול הקודם שלי לא נסעתי לסתם ערב, אלא להופעת הקריוקי הייחודית של ההצגה. היחס שלי אל העלילה לא השתנה (אולי אני אפילו כועסת יותר על מה שאני וחברי מכנים בגידות: המחזמר) אבל השירים עדיין נפלאים, ולראות את שרה ברליס מבצעת את She Used to Be Mine זו פריווילגיה. ברליס היא שחקנית הרבה פחות טובה מקת’רין מקפי – היא גם התחילה את ההצגה בביצועים חלשים יחסית של השירים, מה שהיה מבאס – אבל ככל שהערב התקדם היא השתפרה. בתפקיד דוקטור פומטר שיחק גאווין קריל שעשה את התפקיד גם בברודווי (בצורה כמעט מושלמת, אם יורשה לי לי להגיד). הרבה מהקאסט המקורי שראיתי לפני שנה עדיין היה באנסמבל, והבולטת מכולם היא מרישה וואלאס בתור באקי. כבר לפני שנה התפעמתי ממנה, ועכשיו אחרי שכבר הספיקה לעשות סיבוב הופעות, להופיע בחידוש של אלאדין בתפקיד קטן ולוהקה לתפקיד מייבל בהפקה החדשה של היירספריי, היא מושלמת מתמיד.

השיא של הערב היה כמובן הקריוקי, כי לא רק ששרה וגאווין (ושאר הקאסט) היו חמודים בטירוף, הפעם מעין שנסעה איתי גם נבחרה בהגרלה ועלתה לשיר עם הקאסט! לצערנו, אחרי ההצגה רק שחקן אחד יצא להגיד שלום ולחתום לנו על התוכנייה, אבל אני חושבת שאפשר להגיד שהייתה חוויה מדהימה גם בלי לראות את השחקנים אחרי.

The Prince of Egypt

נסיך מצרים הוא אחד מהסרטים שאני מניחה שכולם מכירים (ואוהבים), ואם לא אז מומלץ בחום להשלים, לא משנה באיזו שפה. אולפני דרימוורקס החליטו לעבד את הסרט שלהם למחזמר, בשיתוף עם המלחין וכותב השירים המקורי סטיבן שוורץ (שאחראי גם על מרשעת הנהדר). נפל בחלקי המזל להיות בלונדון כשההצגה פותחת ומצאתי את עצמי בערב הבכורה הנוצץ.1

העלילה זהה לעלילה של הסרט (וסיפור המקור התנ”כי), אבל למקרה שאתם צריכים תזכורת: בני ישראל הם עבדים באימפריה המצרית, הורגים אותם ומתעללים בהם. יוכבד יולדת בן ושולחת אותו על פני היאור. את הילד מוצאת המלכה המצרית והיא מאמצת את משה להיות אח של יורש העצר רעמסס. השניים גדלים, עושים שטויות ומשה מגלה שהוא בעצם עברי. משבר זהות מתרחש, הוא בורח למדיין ומתחתן עם ציפורה, ובעקבות מסר מאלוהים שחרור בני ישראל הופכת להיות המשימה שלו באמצעות עשר המכות. הישראלים בורחים, חוצים את ים סוף והטובים מנצחים. 

כיאה לעיבוד לבמה, לחמשת הלהיטים מהסרט נוספו עשרה שירים חדשים. רוב השירים החדשים נעים ברמתם בין בסדר גמור לסביר – יוצא הדופן היחיד לטעמי הוא שיר האחים של משה ורעמסס Footprints on the Sand (בניגוד מוחלט לשיר המעפן של חוטפ). ההפקה הזאת מושקעת מאוד, אבל זה בא לרעתה לדעתי, כי יותר מורגש שפיזרו כסף במקום לעצור ולחשוב שנייה. נהניתי לצפות במחזמר הזה – תאטרון הדומיניון הוא גם הבית המושלם להפקה כזאת ונראה שכל מקום באולם הוא מקום מוצלח לשבת בו, אבל מבאס שהוא לא יותר מוצלח.

בפירוט אני אתחיל מהטוב: האנסמבל הוא לגמרי מה שמחזיק את ההצגה, ואומנם הבימוי קצת פושר אבל הכוריאוגרפיה כמעט מפצה על זה עם נאמברים מרשימים ומיוחדים (סצינת הסנה הבוער נהדרת). היה איזשהו ניסיון לעשות תפאורה מינימליסטית ולהשתמש באנסמבל בתור רקע חי בתוספת של הקרנות, אך לרוב זה יצא לא מהודק או מובן וההקרנות האפילו על הרבה דברים אחרים שהתרחשו על הבמה.

הדיאלוג היה מאולץ וסתמי, והדמות של ציפורה סובלת מתסמונת אלאדין שבה דמות שאמורה להיות “זרה” תלוהק כשילוב מזרח תיכוני-לטיני-אסיאתי ביחד כי זה אקזוטי. השחקנית שמגלמת אותה לא אשמה – כריסטין אלאדו נותנת הופעה מאוד סולידית. בכלל רוב הקאסט בהצגה מוצלח, וכוכב מזהב מקבל לוק בריידי (משה) שנותן הופעה מצוינת ושר ממש מעולה. את רעמסס משחק ליאם טמן, והוא בסדר. יש לו קול נהדר שלא בדיוק מתחבר לי עם הדמות יותר מדי, אבל את רוב האשמה אני מפילה על הבימוי שהופך את הכל לדרמטי יתר על המידה. זה יכול היה לעבור בשלום כסיפור תנ”כי גדול מהחיים, אבל ברגע שחוטפ מצטייר יותר כמו נבל של הצגת חנוכה שרק רוצה להיות רשע זה פחות עובד.

עוד נקודה קטנה והיא העברית. כמו בסרט המקורי יש חלקים בעברית בשירים, שהגדול מכולם הוא שירת הים שהמקהלה שרה בשיר המדהים When You Believe, אז… העברית בסדר, רואים שמי שלימד אותם הוא רבי ולא מורה לדיאלקט. בכל פעם שיש עברית במהלך ההצגה היא מתחילה במשפט ברור וחזק, ואז תוך שני משפטים עוברת למלמול עם הגייה רופפת של המילים ובמיוחד של האות ח’. אני לא מצפה מאנשים דוברים אנגלית לדבר עברית מושלמת, אבל זה גם הדגיש כמה מבאס זה שחלק מהליהוקים הוא “סתם” אנשים לא לבנים במקום שייקחו שחקנים עם אוריינטציה יותר שמית.

Matilda

הסיבות שבגללן הלכתי לראות את מטילדה בטיול הזה, בסדר חשיבות עולה:

  • מלא המלצות של חברים.
  • היו לנו צהריים פנויים.
  • אנשים צעירים יכולים להשיג ממש בזול כרטיסים למטילדה.
  • קיין אוליבר-פרי2 שראינו בטיול הקודם ב-MT Fest משחק עכשיו במטילדה את אמן ההיחלצות.

ואכן, למרות כל ההמלצות, את סיפור המקור אני לא מחבבת במיוחד (או כל דבר שרואלד דאל כתב אם אפשר להיות כנה) ובאתי עם ציפיות מתונות. אין ספק שהתפאורה במחזמר הזה מרשימה מאוד, וגם עיצוב הסט, האפקטים, ובמיוחד השימוש במרחב התאטרון, אבל מעל הכל זוהי הצגה לילדים וזה הורגש.

בניגוד לשאר ההצגות שראיתי בטיול הזה המופנות לקהל “לכל המשפחה”, במטילדה סיפור המקור הוא סתמי במיוחד. אני לא רוצה להגיד שיש זלזול בצופים (ואולי זה בגלל שמראש אני לא מתחברת לספר) אבל לא הצלחתי להתלהב ולאהוב את ההצגה. את חלק מהשירים הכרתי מראש, והם גם היו המוצלחים ביותר בהצגה עצמה. בולט במיוחד הוא שיר בית הספר שמעבר למילים החכמות מאוד שלו (ופה אין הפתעה בכלל כי השירים נכתבו על ידי טים מינצ’ין) הוויזואליה של מה שקורה במקביל על הבמה מעלה את השיר בכמה רמות.

אני לא מתכוונת למנוע מכם מללכת למחזמר הזה בשום צורה, אבל אם אין לכם אהבה מיוחדת לחומר המקור או שותפים לצפייה בגיל יסודי הייתי שוקלת שוב את קניית הכרטיסים.

Mary Poppins

ההצגה האחרונה שראיתי היא כנראה המחזמר שהכי ציפיתי לראות בטיול הזה. הסרט מ-1964 עובד למחזמר כבר לפני עשור וחצי, והיות שזוהי הפקה של דיסני המחזמר עוקב ברובו אחר עלילת הסרט. רוב השירים מהסרט נמצאים גם במחזמר וכמובן נוספו גם כמה שירים חדשים וכיפיים. מלבד הוצאת סצנות ודמויות מהסרט, המחזמר גם משלב דמויות מהספרים ומוסיף סיפור רקע טרגי לאב המשפחה ג’ורג’ בנקס. עיבוי דמותו של ג’ורג’ מבורך ונותן לו גם יותר אופי וגם אפשרות לסולואים בהצגה. לעומת זאת, שינוי סיפור הרקע של האם, ויניפרד בנקס, רק משטיח ומרדד את הדמות שלה: מסופרג’יסטית היא הפכה לשחקנית עבר שמתקשה לעמוד בציפיות החברה מאשת מעמד בינוני גבוה כמוהה.

הדבר הכי חשוב שאני יכולה להגיד על המחזמר הזה הוא שהוא כיפי. מההתחלה ועד הסוף כמעט כל נאמבר מוזיקלי הוא מגניב ומבדר, וגם השירים העצובים שקיימים באופן טבעי ביצירה לא גורעים מההנאה הכללית. במהלך ההצגה משתמשים באפקטים מיוחדים כדי להמחיש את הקסם של מרי וזה נעשה בצורה טבעית וקלילה. כמה מהאפקטים בהצגה אפילו הוציאו קריאות התפעלות מהקהל. 

החלק שאני חיכיתי לו הכי הרבה היה השיר Step in Time, כי לא רק שהוא שיר נהדר – בהצגה הוא הופך לקטע של כמעט שבע דקות בו כל אנשי האנסמבל מגיעים לבמה לרקוד סטפס והשחקן של ברט מהלך לו לאורך גבולות הבמה והתקרה. את תפקידו של ברט מעורר לחיים צ’ארלי סטמפ והוא בהחלט עמד בציפיות שהיו לי מהדמות.

לא רק צ’ארלי עושה עבודה טובה, אלא ממש כל אחד ואחד בקאסט, כולל רקדני הרקע. ההפקה הזאת נהדרת ומלאה בנוסטלגיה וקסם. הפסקול של ההצגה כנראה לא ייכנס אצלי לסבב ההשמעות, אבל זה בגלל שכבר יש לי את הפסקול של הסרט. השינויים שעשו,3 כמו בשיר Supercalifragilisticexpialidocious, עובדים לטובת ההצגה אבל לא עומדים בפני עצמם למי שהגיע עם היכרות עם חומר המקור.


ועכשיו כמה מילים מהאורחת שלנו, מעין:

היי! זו הפעם הראשונה שאני כותבת לבלוג הזה אז אציג את עצמי – אני מעין, בת 22, מהנדסת פתרונות בינה מלאכותית וחובבת תאטרון קצת יותר ממה שנחשב שפוי. אור ואני עשינו את הטיול הזה יחד, ואחרי שהיא חזרה לארץ נשארתי לעוד שתי הצגות מעולות בלעדיה.

Be More Chill

בי מור צ’יל מספרת על ג’רמי, נער לא מקובל שחולם שקריסטין משיעור דרמה תתאהב בו. לצורך כך הוא לוקח גלולה שנקראת ״סקוויפ״, סופר-מחשב יפני שהופך להיות קול בראש שלך שאומר לך מה לעשות כדי להיות, ובכן, יותר צ’יל. הסקוויפ אומר לג’רמי מה לעשות, מה ללבוש, ובאופן כללי מכוון אותו בחיי החברה בבית הספר שלו. זה עובד – ג’רמי הופך להיות יותר מקובל, אבל קריסטין עדיין לא מעוניינת בו, והוא מאבד גם את חברו הטוב, מייקל – ששר את השיר המוכר ביותר מההצגה, Michael in the Bathroom. ביחד הם שרים את השיר האהוב עליי מההצגה – Two Player Game.

שמעתי המון דברים על בי מור צ’יל – חצי מהם אומרים שמדובר בהצגה מהפכנית ומדהימה, והחצי השני שהיא מוערכת יתר על המידה ונראית כמו חיקוי לא מוצלח של חנות קטנה ומטריפה שמיועד לפנות לנוער האינטרנט של היום. ההפקה שראיתי ב-Other Palace, תיאטרון אוף-ווסט-אנד שידוע בהפקות פרינג’ מוצלחות, הייתה בדיוק מה שקיוויתי שהיא תהיה: קודם כל, היא הייתה מהנה בטירוף. הקאסט מוכשר מאוד ומצליח לגרום להזדהות נעימה ולא מביכה שלא גרמה לי להרגיש כאילו אני צופה במבוגר שמנסה להשתלב עם ״הנוער של ימינו״. עם שירים חזקים יותר ופחות (באדיבות ג’ו אייקוניס, שכתב את המוזיקה של Hit List, המחזמר מהעונה השנייה של הסדרה המעולה Smash), וכמה בדיחות חוזרות מוצלחות ששזורות בהצגה, בסך הכל הרגשתי שהיא נכתבה כמעט עבורי – מי שהייתה נערה לא פופולרית שאהבה שיעורי דרמה ולא לגמרי הבינה מה הילדים המקובלים עושים אחרת.

בסך הכל בי מור צ’יל היא לא הצגת חובה בעיניי, אבל היא בהחלט מהנה והייתי ממליצה עליה למי שמוצא את עצמו עם זמן פנוי בלונדון ורוצה לראות הפקה איכותית, כיפית וקצבית עם שיר פתיחה ממש מדבק.

The Last Five Years

חמש השנים האחרונות של רוברט ג’ייסון בראון היא אחת ההצגות האהובות עליי אי פעם, ולכן כששמעתי שהם פותחים הפקת אוף-ווסט-אנד בדרום לונדון לחודש בלבד, לא יכולתי לוותר על ההזדמנות והארכתי את הטיול בלונדון לבד כדי לראות אותם.

חמש השנים האחרונות מספרת את סיפורם של ג’יימי וקאת’י מפגישתם הראשונה ועד מסמכי הגירושין. הטוויסט – ג’יימי מספר את הסיפור שלהם מנקודת המבט שלו ומההתחלה, וקאת’י מהצד שלה ומהסוף. ההצגה מתהדרת באחד הפסקולים המוצלחים ששמעתי ומשתמשת בקונספט שלה בצורה מוזיקלית וחכמה בטירוף. אני לא הולכת לספיילר לכם את ההצגה – במקום זה אשלח אתכם לראות את העיבוד הקולנועי בכיכובם (המושלם) של ג’רמי ג’ורדן ואנה קנדריק.

ההפקה המינימליסטית משתמשת בבמה מסתובבת ועליה פסנתר בלבד. בזמן שאחת הדמויות מספרת את הסיפור, הדמות השנייה מלווה אותה על הפסנתר, ובכך נוכחת בעצמה בסצנה. בשילוב עם המוזיקה החכמה שמתכתבת עם עצמה בשלבים שונים של הסיפור, המסר עובר בצורה חזקה ונהדרת. גם הליהוק משחק לטובת ההפקה, עם אולי היגינסון (ג’יימי) החביב, ולצידו מולי לינץ’ (קאת’י) הנהדרת – שלצערי יצאה השבוע לחופשת מחלה ארוכה שגררה ביטולים של כמה הצגות ומילוי המקום שלה בינתיים במחליפה לידיה ווייט, שלמדה את התפקיד תוך ימים ספורים ונכנסת אליו לחצי השני של הריצה. למרבה הצער ימיה של ההצגה היו ספורים עוד לפני שהווסט אנד נסגר, ויש לקוות שאחרי הרגיעה מהקורונה הוא יחזור לריצה ארוכה יותר.

הערות שוליים

  1. ההפקה הזאת מתגלגלת כבר מ-2015 בכל מיני תאטראות יחסית קטנים וסדנאות הפקה, אך זוהי הגרסה הכי עדכנית של המחזה.
  2. קיין אוליבר-פרי כל כך חמוד שכשכתבנו לו בטוויטר שיש לנו כרטיסים להצגת הצהריים הוא יצא לדבר איתנו על תאטרון ולהגיד תודה שעשינו את כל הדרך מישראל
  3.  השורה האהובה עליי מהשיר “One night I said it to me girl and now me girl’s me wife” לא נמצאת בגרסה הבימתית כי ההקשר שונה פה מהסרט.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: סוניק הסרט

ביקורת: אדום, לבן וכחול מלכותי