אור ענבר
אם אתם מכירים אותי או קראתם קצת בבלוג שלנו אתם בטח כבר יודעים שאני אוהבת מחזות זמר. הבעיה בלאהוב מחזות זמר ולגור בארץ, היא שאנחנו נורא רחוקים מברודוויי והווסט אנד, 1 אז נאלצים להסתפק בהפקות מקומיות – וחלקן באמת טובות, אבל זה לא אותו דבר. הפתרון? חופשה בלונדון שנבנתה בעיקרה סביב התאטרון. זה טיול יקר יחסית, ובכל שנה יוצאים דברים חדשים, ולכן קבעתי לעצמי יעד עיקרי: המילטון. המחזמר המילטון מגיע ללונדון וזו הייתה אחלה של סיבה להזיז את עצמי ולתכנן טיול חלומות שכזה. אז בינואר 2017, כשנפתחה מכירת הכרטיסים להמילטון לתקופת פסח 2018, ניצלתי את העניין וקניתי כרטיסים. למזלי גם המחזה של הארי פוטר פתח את המכירות לאותה תקופה ממש באותו שבוע, ובאמת במזל הצלחתי לתאם את הכל. משם העניין התדרדר והתארך לטיול של שבועיים שלמים שבהם המטרה הייתה לראות לפחות בכל ערב הצגה או מחזמר. ודי הצלחתי: את פסח ביליתי בלונדון, הלכתי לתאטרון כמעט בכל ערב וחזרתי כדי לספר איך היה, מה מומלץ וממה להימנע.
The Book of Mormon
חיכיתי לראות את המחזמר הזה כבר המון זמן. את השירים אני שומעת לא מעט, והוא כנראה היה הבוטלג2 הראשון שראיתי, כי כבר לא יכולתי לחכות וידעתי שייקח זמן עד שאצליח לראות אותו על במה (כשהייתי בארה"ב לפני כמה שנים ניסיתי לבדוק כמה עולה כרטיס והמחירים התחילו ב180 דולר – וזה עוד היה למושבים הגרועים באולם). הגעתי כשאני מכירה את השירים בעל פה ואת כל העלילה, ואיתי ישב ידיד שלא ידע כלום חוץ משזה אמור להיות מצחיק. אז צחקנו. צחקנו המון, ולמרות המשפט המפורסם של "כגודל הציפייה", נהניתי מאוד. אני ממליצה בחום – הקאסט הבריטי לא נופל מהמקור האמריקאי ולא הרגשתי שיש בעיה לראות סיפור כה אמריקאי בלונדון.
Kinky Boots
המחזמר הזה רץ כבר 5 שנים ומקבל תשבחות מקיר לקיר. זו אחת מההצגות שהיו בראש הרשימה שלנו, במיוחד כי ראיתי ואהבתי את הסרט עליו המחזמר מבוסס. לצערנו, נפלנו על מחליף לשחקן של לולה (הדמות הראשית) וההפקה סבלה מזה המון. הסיפור מוצלח, הטקסט ממש לא רע, והעובדה שהארווי פירסטיין (היירספריי) כתב את העיבוד מורגשת, עד כדי יכולת לזהות את הסגנון שלו בקלות בכמה שורות מוצלחות במיוחד. השירים עצמם, שאותם כתבה והלחינה הזמרת סינדי לאופר, מאוד חמודים אבל לא סחפו או הדהימו אותי. הקאסט האמריקאי נתן לי תקווה שיש גרסאות מוצלחות לשירים, אבל גם מהדיסק של הקאסט המקורי מברודוויי לא ממש התלהבתי, אם לומר את האמת. השחקן הראשי היה חמוד אבל הוא שר הרבה יותר מאשר שיחק ורקדניות הרקע היו סתמיות. זה חבל, כי ראו שעם קאסט נכון זה יכול להיות הערב הכיף והמרשים שאנשים מספרים עליו, אבל לנו היה בעיקר מבאס.
Ruthless! The Musical
זה המחזמר הראשון בטיול שלא ידענו עליו דבר וחצי דבר. בפוסטר יש ילדה קטנה וחמודה בסגנון שירלי טמפל, ומהתקציר נראה שהעלילה היא על איך להצליח בתעשיית הבידור. זו הייתה בין ההצגות הכי מוצלחות שראינו בכל הטיול הזה, וטוב שלא ידענו כלום, כי ההפתעות שהגיעו בדרך רק הגבירו לנו את ההנאה בצפייה. זו הצגה שרצה במקור ב-1992 באוף-ברודוויי והיא נכתבה לקאסט נשי בלבד של 6 שחקניות (5 בוגרות וילדה). בעקבות הליהוק המקורי של אחת הדמויות היה כגבר בדראג, חלק מההפקות עדיין דובקות במסורת הזאת, ובאמת הפעם זכינו לצפות בג'ייסון גארדינר בתפקיד סילביה סנט קרוי. השירים כיפיים, העלילה מוצלחת ומצחיקה, הבדיחות עובדות נהדר ואני ממליצה.
זוהי הצגה פארודית על דמויות הדיוות האייקוניות ממחזות זמר וסרטים וישנים וכל מה שסובב אותן. הגעה עם ידע מוקדם על קלסיקות עבר ועלילות מחזות אחרים היא לא תנאי חובה להנאה, אבל תורמת מאוד.
The Ferryman
הפעם מחזה ולא מחזמר – קנינו כרטיסים בהמלצת חברה שאמרה לי "זה על אירים ומוצלח, פשוט תראי." והיא צדקה, באמת לא היה צריך לדעת שום דבר לפני הצפייה. השחקנים ברובם היו מעולים, והקאסט היה עצום, ההצגה נמשכת שלוש שעות ואני בקושי הרגשתי את הזמן עובר, הסיפור היה מעניין ונוגע ללב והיה מרשים לראות שחקנים דרמטיים נותנים את כל כולם על הבמה. את ההצגה ביים סאם מנדז (ג'יימס בונד, אמריקן ביוטי), והוא גם זכה על הבימוי בטקס האוליבייה שהתקיים ממש לאחרונה. המחזה זכה גם בפרס המחזה החדש הטוב ביותר, ובפרס לשחקנית הראשית. אז, ההמלצה שקיבלתי אכן עומדת בעינה. אני כן רוצה לציין ששני החברים שהיו איתי ממש ממש לא נהנו – הם חשבו שההצגה ארוכה מידי והסיפור היה מתיש – אז צריך לבוא מוכנים עם הרבה, סבלנות, ויכולת להתמודד עם מבטא אירי ועם הסיפור הלא קליל בכלל.
Brief Encounter
המחזמר הזה הוא הפקה קטנה וחמודה שקצת מזכירה אטרקציה בפארק שעשועים של דיסני. כשנכנסים לאולם, הדבר הראשון שרואים הוא שהמקום מעוצב כמו בית קולנוע ישן, וכבר לפני ההצגה הסדרנים מכניסים אותך לאווירה של פעם. עד תחילת המחזמר הסדרנים באולם מנעימים את זמנך בנגינה ושירה, וכשהמחזמר מתחיל מבינים שאלו בעצם השחקנים. ההצגה מתחילה עם הקרנה של סרט (כנראה הפתיח של הסרט בעל אותו שם מ-1945 שעליו מבוססת ההצגה). השחקנים יוצרים אינטראקציה עם מה שמוקרן על המסך ואז מתחיל הסיפור. כמו בסרט המקורי, שתי הדמויות הראשיות שלנו נפגשות לרגע בתחנת הרכבת ומתאהבות, או לפחות מתחילות לפתח שגרה של פגישות קטנות שגדלות בסופו של דבר לרומן. הקטע הזה של רומן מזדמן ומלווה בקשיים של זמני פגישה הוא חמוד, אלא ששתי הדמויות הללו נשואות באושר עם ילדים (לפי מה שמספרים לנו), וזה קצת לא עובד לי. למה אני צריכה לעודד את הרומן הזה בין שני אנשים שנפגשו סתם ככה, שלא נראה שיש להם בעיות בחיים, או סיבה מוצקה להמשיך עם הפגישות האלה? אולי בסרט זה עובד יותר, אבל אני לא רואה את ההצדקה לעלילה שכזו, אפילו אם השחקנים מוצלחים והכימיה בינהם נהדרת. את ההצגה גנבו לטעמי שחקני המשנה שהראו יכולת שירה מרשימה במיוחד וסיפקו את רוב רגעי ההומור. לסיפור המסגרת נוספו שירים מקוריים שכתבה והלחינה אמה רייס אותם שרים השחקנים לפעמים כחלק מהעלילה עצמה ולפעמים כמוזיקת רקע להתרחשות. אלו לא שירים שאני רוצה להוריד או לשמוע שוב, כי הם בעיקר עבדו לי כמשהו להאזין לו בזמן שאני עושה דברים אחרים.
Everybody’s Talking About Jaime
המחזמר הזה מבוסס על סיפור אמיתי של נער בן 16 מעיירה קטנה מאנגליה שחלם כל חייו להיות מלכת דראג. בגיל 16 הוא החליט ללבוש שמלה לנשף סיום בית הספר, בית הספר שלו התנגד ואמא שלו תמכה בו. בעקבות סרט דוקומנטרי שנעשה על המקרה נכתב המחזמר. הסיפור פה הוא הדבר הכי חזק בהפקה לטעמי, הוא אנושי, אמיתי, דמויות המשנה מגוונות ואמינות, הטקסטים לא מרגישים מאוסים, והכי חשוב: זה סיפור עכשווי על משהו שקורה בימים אלו, ולא בצרפת בזמן מרד הסטודנטים. הבמה מעוצבת בצורה מגניבה וייחודית: הלהקה לא נמצאת ב"בור" מתחת לבמה אלא מעליה, כך שבחלק מהזמן אפשר לראות אותם מנגנים מעל ההתרחשויות. השירים מוצלחים, ושיר הנושא יכול להפוך למיני להיט בקרב חובבי מחזות הזמר, אבל דווקא המעברים בין השירים והמילים שלהם מרגישים ליד ההפקה הזאת פשוטים וסתמיים. כל זה לא גורע מההנאה בכלל. בניגוד לחוויה שלנו בקינקי בוטס, פה השחקן הראשי (ושאר האנסמבל) נותן הופעות דראג מוצלחות ומרשימות והכוראוגרפיה עובדת נהדר.
Wicked
מה יש לספר על מה שהוא אחד ממחזות הזמר המודרניים המפורסמים ביותר שמציגים כיום? מרשעת הוא סיפורה של המכשפה הרעה מהקוסם מארץ עוץ ואיך היא הגיעה למעמד שהגיע אליו. השירים פה מוצלחים ונהדרים, ופופולריים מספיק כדי שיצוטטו בשירים של זמרי פופ מצליחים. זוהי הפעם השנייה שאני רואה את מרשעת בלייב, וגם הפעם ברגע שנגמרה ההצגה רציתי לראות אותה שוב. ההפקה עדיין מרשימה, התלבושות מהממות והכל עובד. הקאסט מוצלח חוץ מהסתייגות אחת קצת שטחית: פיירו לא חתיך מספיק. זה נשמע מוזר, אבל מי שמכיר את ההצגה יודע שלמראה של פיירו יש תפקיד חשוב באפיון הדמות שלו. הוא שר נהדר, וגם המשחק שלו בסדר גמור, אבל נרשמה אכזבה קלה מהעבודה שלא נמסתי כל פעם שהוא היה על הבמה. תצוין לטובה אליס פרן שמשחקת את אלפבה – היא הייתה פשוט מעולה. היא שרה מכל הלב, הגיעה לכל הגבהים, וכל זה לא בא על חשבון המשחק שלה. אם אתם מתלבטים, ותלבושות ואפקטים מרשימים לא עובדים עליכם, פרן היא סיבה מספיק טובה לבוא בכל זאת.
Hamilton
על המילטון סביר ששמעתם (אולי אפילו בבלוג הזה) אפילו אם אתם לא חובבי תאטרון גדולים. המחזמר על אחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית כבש את העולם בסערה. לאחר שהצליחה עם הקהל והמבקרים בארה"ב, ההפקה התרחבה גם מעבר לים ובדצמבר האחרון עלתה בווסט אנד. גם בהתחשב בציפיות הגבוהות, ממש לא התאכזבתי. הקאסט היה מעולה ברובו (ראינו את הקאסט המלא למעט השחקנים הקבועים של אהרון בר והמלך ג'ורג'), אבל השירה של סיפיסו מאזיבוקו מי ששיחק בתפקיד בר באותו לילה לא הייתה מוצלחת בעיניי, וזה הפריע מאוד בסולואים שלו. המלך ג'ורג' היה נהדר והוכיח את עצמו פעם נוספת כאחד התפקידים הכי הכיפיים במחזמר. ג'מאל ווסטמן בתפקיד המילטון ממש לא מאכזב: הוא חמוד ומקסים בהתחלה וגדל להיות המילטון שאתה רוצה להגן עליו ושלא יקרה לו שום דבר רע. לדעתי הנקודה הכי חזקה של הקאסט הלונדוני הייתה השחקנים של חבריו של המילטון: מאליגן, לורנס ובמיוחד לאפייט, אותו משחק ג'ייסון פניקוק, שלדעתי גונב את ההצגה בכל סצינה שבה הוא על הבמה. יצוין גם לטובה אוביומה אוגואלה שמשחק את ג'ורג' וושינגטון, ששר בקול בס מרשים וסמכותי, ועמד ברף הגבוה שהציב כריסטופר ג'קסון בהפקה המקורית.
Harry Potter and the Cursed Child
הארי פוטר והילד המקולל. ההצגה שהיא הספר השמיני, ההמשך של סדרת הספרים האהובה עליי בכל העולם כולו, מחזה כל כך ארוך שחילקו אותו לשתי הצגות שונות (אפשר לראות אותן ברצף או בימים נפרדים – אני בחרתי באפשרות השנייה). מכיוון שהתמחיז יצא לאור בצורת ספר, נוצר קמפיין keep the secrects שמטרתו לבקש מהמעריצים לא לגלות פרטי עלילה למי שרוצה לבוא למחזה בלי ידע מוקדם, ובזכותו באמת באתי נקייה מספוילרים. מפאת הכבוד הקטן שעוד נשאר לי לפרנצ'ייז אני אמשיך במסורת ולא אדבר באופן מפורש על העלילה, אבל אלוהים אדירים, כמה שהיא רעה. אני אתחיל בחיובי דווקא, כי מגיע להם (לא סתם המחזה זכה בשנה שעברה ב-9 פרסים בטקס האוליבייה). האפקטים הוויזואליים היו הדבר הכי מדהים שראיתי על במה. נרשמו כמה וכמה התפעלויות של "וואו" בקול רם במהלך שני הערבים האלה. זו הצגה על עולם הקוסמים, והם באמת עושים קסמים על הבמה – דברים מתעופפים ומשתנים וזזים ועוד הרבה דברים ממש מרשימים שאני לא יכולה לספר לכם עליהם. אז כל הכבוד להפקה, לעובדי הבמה, לסאונד, לתאורה, לתלבושות, ובעצם לכל דבר טכני שיש בהצגה הזאת, דוז פואה. אבל מסביב לזה? אני לא מבינה איך מוצר כזה הוא חלק מהעולם של הארי פוטר. עזבו את זה שהעלילה עצמה מטופשת מעבר לכל פרופורציה – הדמויות לא מתנהגות כמו עצמן. מאפיין הדמות הכי קרוב לאמין שיש שם הוא שדראקו מאלפוי אוהב ללכת לשוק האיכרים. השחקנים המבוגרים היו פשוט מביכים והרגשתי שהם צועקים עליי את הטקסט במקום לשחק. הילדים הראשיים היו קצת יותר מוצלחים, אבל עדיין, עם עלילה כזאת מבולגנת לא היה הרבה שהם יכלו לעשות. לטובתם עומדת העובדה שהם דמויות מקוריות, אז אין לי איך להשוות אותם לדמויות בספרים ולהחליט אם הם מייצגים אותן נאמנה. אני אפילו לא יודעת אם הבעיה הייתה בטקסט, בשחקנים או בבימוי ההצגה, אבל המחזה פשוט לא עבד. הוא היה רע ואני מעדיפה לא להתייחס אליו כאל דבר שקיים בקאנון. אני לא מתחרטת שראיתי את המחזה.לשבת באולם ולראות את כל הדברים שקורים על הבמה היה באמת חוויה נהדרת, אבל אני גם לא יכולה להמליץ לאף אחד בלב שלם לשלם על זה. יצאתי עם תחושת פספוס ומרמור, ואפילו לא הזכרתי את המרצ'נדייז שמוכרים שם (שמעוצבים רע ולא מלהיבים בכלל).
The Comedy About A Bank Robbery
ובמעבר חד, לאחד הדברים הכי טובים שראיתי בטיול הזה. ההצגה של שוד הבנק שהשתבש היא התוצר האחרון של חברת התאטרון הבריטית Mischief Theatre. העלילה היא פשוטה: אנחנו בשנת 1956. בנק במיניאפוליס מקבל למשמרת יהלום יוקרתי, ופושע ידוע לשמצה מחליט שהוא חייב להשיג את היהלום הזה. הוא מתכנן פריצה, רק שהדברים לא הולכים בצורה החלקה ביותר. לא ארחיב עוד על העלילה, אבל אם יש לכם את האפשרות, רוצו לראות. בניגוד למחזה שהשתבש (ההצגה הקודמת של החבורה), ההומור פה לא מבוסס רק על סלפסטיק, והוא מאוד מאוד מצחיק. בקיצור, אני ממליצה בחום רב.
Young Frankenstein
ולמחזמר האחרון בטיול, עוד עיבוד לסרט שלא ראיתי. הסרט בעל אותו שם של מל ברוקס מ-1974 מציג את הדוקטור פרדריק פרנקנשטיין (נכדו של דוקטור פרנקנשטיין המפורסם), שמגלה שירש את הטירה של סבו ונוסע לטרנסילבניה כדי לטפל במסמכים הרלוונטיים ולחזור לארוסתו שבניו יורק. רק ששם הוא מכיר את איגור (נכדו של איגור), מנהלת האחוזה גברת בלאוכר ואינגה, העוזרת החדשה שאיגור שכר עבורו, ומחליט להישאר ולהכיר את מורשת סבו. השירים כיפיים, השחקנים היו מוצלחים והעלילה מלבד כמה בדיחות קצת סקסיסטיות מצחיקה כפי שמצופה ממשהו שנכתב על ידי מל ברוקס. אני נהניתי, והחוויה גרמה לי לרצות לראות את הסרט ואפילו לשמוע כמה שירים מהפסקול שוב. בסופו של דבר, סגירת הטיול במחזמר הומוריסטי הייתה בחירה מוצלחת שהשאירה לי טעם של עוד.
אם הצלחתי לסקרן אתכם, שירים נבחרים ממחזות הזמר שראיתי נוספו לפלייליסט של הבלוג בספוטיפיי.
תגובות