ביקורת: באהבה, סיימון

באהבה, סיימון הוא הישג. עוד הרבה לפני שמדברים על האיכויות של הסרט, חייבים להעריך את העובדה שהוא הסרט הגאה הראשון שיוצא מאולפן גדול. סרטים גאים יוצאים בכמויות, יש אפילו פסטיבלי קולנוע שמציגים אך ורק סרטים גאים, אבל איכשהו הגענו ל-2018 ואף אולפן לא חשב שסיפור גאה הוא דבר שמושך מספיק קהל בשביל להשקיע בו את רוב כספם. בזמן שרוב הסרטים הגאים שיוצאים יכולים להיחשב סרטי ארט-האוס או סרטי פרסים, באהבה, סיימון מגיע ומראה שגם סרטים שעוסקים במערכת יחסים חד מינית יכולים להיות מיינסטרימיים ולשבור קופות. אם הקהל נהנה מסיפורי אהבה, אין סיבה שהוא לא יהנה גם מסיפור אהבה בין גבר לגבר. כמובן, כל זאת אך ורק אם הסרט הוא טוב. ובאהבה, סיימון הוא סרט נפלא.

סיימון הוא נער רגיל. הוא לומד בתיכון רגיל, יש לו חברים רגילים והמשפחה שלו רגילה לחלוטין. הדבר היחיד שלא רגיל בו, לדעתו, הוא העובדה שהוא נמשך לגברים, ולכן הוא שומר את העובדה הזו בסוד. כאשר נער מבית ספרו כותב בפוסט אנונימי ברשת שהוא נמשך לבני המגדר שלו, סיימון מחליט לשתף אותו במייל בחוויותיו האישיות, גם הוא באנונימיות. סיימון מחליט לחפש את התלמיד שאיתו הוא מתכתב, ובדרך הוא יוצא למסע של גילוי עצמי שבסופו הוא ילמד לקבל את עצמו כמו שהוא, ולא לחשוש ממה שחושבים עליו.

אני חושב שפה נמצא החוזק של הסרט – למרות שאפשר לחשוב שרמת החיבור לסרט תלויה במיקום הצופה על הקשת הלהט"בית, אני חושב שזה לא נכון. מצאתי את עצמי מתרגש ומתעניין בדמותו של סיימון למרות שאני הטרוסקסואל. הסרט מדבר לכל מי שאי פעם הרגיש שונה, במיוחד בתקופת התיכון, והמסר שלו הוא מסר אוניברסלי שלכולם מגיע לשמוע. אפשר ליהנות מבאהבה, סיימון גם אם אתם סטרייטים מאוד שהלוואי עלינו לצאת עם חצי מהדוגמניות שיצאתם איתן – וזה חשוב. אני לא מאמין שהתסריט היה מצליח להשיג מימון בגודל כזה אם הוא היה מדבר רק לחלק מהאוכלוסיה. ייתכן שזו הסיבה שעד כה סרטים גאים נכנסו ישירות לאולפנים העצמאיים ופסחו על האולפנים הגדולים, שתמיד מחפשים סרטים לקהל הרחב ביותר. האמונה של אולפני פוקס, יוצרי הסרט, שגם סיפור גאה מסוגל לדבר לכולם בדיוק כמו כל סיפור אחר, היא יותר ממעוררת השראה. היא חשובה. ההצלחה של באהבה, סיימון היא תנאי קריטי ליציאת עוד סרטים שכאלו, ושהוליווד תראה שאפשר אחרת. זה אמנם עצוב שהצעד הראשון הגיע כל כך מאוחר, אבל זה צעד משמעותי ומבורך.

הסרט לוקח הרבה השראה מסרטי תיכון, ז'אנר שאני מאוד אוהב, ומנסה לשחק עם הקונספט של מה היה קורה בהם אם הדמות הראשית לא הייתה יודעת לזהות מי היא הדמות שבה היא מאוהבת. זה נותן לסרט איזשהו אלמנט של תעלומה שלדעתי מכניס לז'אנר רוח חדשה וגורם לו להתבלט לצד סרטי התיכון האחרים מהשנים האחרונות, שמתחילים להרגיש דומים מדי אחד לשני. מה שהסרט עושה נכון הוא שהוא לא יותר מדי אגרסיבי עם השינויים שהוא עושה בתבנית הרגילה של הז'אנר שלו, אלא מנסה לחקור בעדינות איך העלילה המוכרת תשתנה אם הדמות הראשית תימשך לגברים.

דמותו של סיימון היא דמות מרתקת שכיף לעקוב אחריה סרט שלם. הוא נמצא בדיוק בנקודה הקטנה שבה הוא לא מרגיש שייך לשום מקום. הסוד שלו מרחיק אותו מקבוצת החברים שלו, שמצפה ממנו לנהל שיחות סטרייטיות למדי, והעובדה שההתנהגות שלו לא תואמת את הסטראוטיפ ההומואי גורמת לו להרגיש שהוא לא עומד בתנאי הקבלה לקהילה הלהט"בית. הכאב שלו אמיתי ונוכח, אפילו כשהסיטואציות שמתוארות גדולות מהחיים ומוקצנות. השחקן ניק רובינסון מביא לדמותו של סיימון הרבה רגש ועדינות. בשום שלב הוא לא משחק באופן מוגזם, והסצנות שמציגות את הרגעים הקשים שעוברים על סיימון עובדות גם כשהוא נשאר רגוע ושלו. הרבה מהחיבור שלנו כקהל לדמותו של סיימון מגיע מהכלי התסריטאי של מונולוגים פנימיים. החשיפה למחשבות של סיימון גורמת לנו להבין את הצד שלו לדברים שקורים, וככה להבין את דמותו ואת הפעולות שלו יותר טוב. כמה וכמה פעמים הסרט הולך עוד צעד קדימה בהצגת העולם הפנימי של סיימון, וממיר את המחשבות שלו לתרחישים דמיוניים. למשל, באחת הסצנות המקסימות בסרט, סיימון תוהה למה סטרייטים לא צריכים גם הם לצאת מהארון, ולמה זו משימה שהוטלה אך ורק על קווירים.

למרות הפחד של סיימון לצאת מהארון והתהיות שלו למה הוא היחיד מבין חבריו שצריך לעבור את זה, כשהוא אכן עושה את זה – הקהל רק מרוויח. מדובר בסצינה מדהימה שריגשה אותי עד דמעות. למרות שלא הייתי עד בחיי ליציאה מהארון, זה מרגיש כל כך אמיתי בסרט הזה. הטיפול של הבמאי והתסריטאים בסצנה הזו ספציפית – או בכל אחת מהסצנות האחרות שדורשות טיפול מיוחד – מרגיש כל כך מדויק ואמיתי. באהבה, סיימון יודע בדיוק מתי הוא צריך להרגיש כמו סרט הוליוודי ומתי הוא צריך להרגיש מציאותי, והעובדה שהקטעים המציאותיים שלו מרגישים ממש כאילו שלפו אותם ישירות מהחיים האמיתיים גורמת לו לקבל שכבה חדשה של איכות, ולהתעלות על הרבה סרטים אחרים על חוויות של תיכוניסטים.

באהבה, סיימון הוא סרט נפלא שלוקח את ז'אנר סרטי התיכון ומשחק עם החלקים המוכרים שלו עד שהוא מצליח ליצור משהו חדש ומקורי. הוא מדבר על חוויות אנושיות שכולם יכולים להתחבר אליהן בזמן שהוא נותן הרבה מאוד כבוד לקהילה שעליה הוא מדבר. במשחק האלקטרוני סיימון, השחקן צריך לחזור אחרי המנגינה שהמשחק מפיק בעזרת לחיצה על הכפתורים המתאימים. גם הסרט באהבה, סיימון מנגן מנגינה שהוא מעוניין שיחזרו אחריה, והתקווה היא שהוליווד תצטרף סוף כל סוף למשחק ותבין את המסר.