ביקורת: Lover

תראו, אני אוהב מאוד את טיילור סוויפט. אני חושב שזה גילוי נאות חשוב לפני הביקורת שלי לאלבומה החדש, Lover. אם אתם חושבים שזה יפריע לי לשפוט אותו כראוי ושכדאי לכם לצאת מפה עכשיו, אז, כאילו, זו דעתכם – אבל אני מבטיח שאעשה כמיטב יכולתי. אני אוהב את עבודתה של טיילור מאז שראיתי את המם עם העזים שצורחות לצלילי I Knew You Were Trouble. כמה שנים קדימה ו-Shake It Off שוחרר לאוויר העולם, ואני לא הפסקתי לזמזם ולרקוד באופן מביך לצליליו. כשהאלבום 1989 יצא והאזנתי ל-Out of the Woods החלטתי שאני מעריץ לנצח נצחים. ל-Reputation כבר הגעתי מוכן, ואיתו יצאתי למסע שבסופו של דבר הסתיים בערב הטוב ביותר שחוויתי בהופעתה בלונדון. אז כאילו, אם אתם רוצים לצאת עכשיו, אתם עדיין מוזמנים. אני עדיין מבטיח להשתדל להיות רציני.

כשחושבים על טיילור סוויפט, לרוב האנשים יעלו לראש לפני הכול השירים שלה שמדברים על האקסים מעברה או על המריבות שלה עם אמנים אחרים. ואומנם יש לה הרבה כאלו בשרוול, אבל זה לחלוטין לא כל מה שהיא עושה. Lover מגיע עם שתי הבטחות המשרתות את הרעיון שזה לא עוד אלבום כזה. מהשם, Lover, אפשר להבין שכבר לא מדובר באלבום שבו היא מדברת על אהבות קודמות, אלא אחד שכתוב מנקודת מבט של אישה שמצאה אהבה. אולי היא ואהבת חייה הנוכחית ייפרדו ואלבומה הבא ייכתב עם לב שבור (תזכורת לעצמי: לב שבור הוא שם נהדר לאלבום), אבל נכון לרגע זה מה שטיילור מרגישה – והיא לא רוצה להישאר בעבר, אלא לחיות את ההווה עם המאהב שלה.

ההבטחה השנייה מגיעה מהשיר הראשון באלבום, I Forgot That You Existed, שבו טיילור מדברת על איך היא מצאה שלווה בין כל המריבות שהיו לה בעבר. הדברים האלו לא מעניינים אותה יותר, ואין לה שום רצון להתעסק בהם יותר. היא טוענת שבדיעבד הכל נראה לה כמו טשטוש אחד גדול. המיקום של השיר הזה בראשית האלבום קובע את הטון לאלבום כולו וגורם לו להרגיש כמו מין תמונת מראה ל-Reputation, שבו גישתה של טיילור לנושא הייתה שונה לחלוטין.

ואכן, על טיילור אפשר לסמוך, כי את ההבטחות האלו היא בהחלט מקיימת. האלבום החדש כולל 18 שירים שמרגישים כולם כמו משהו חדש שלא שמענו קודם, ובו זמנית הם מרגישים מוכרים ואהובים. כל שיר נשמע כמו שילוב של אלמנטים מאלבומיה הקודמים שיוצרים ביחד משהו שהיה יכול להיכנס אך ורק ל-Lover ולא לשום מקום אחר. 18 זה מספר מרשים מאוד של שירים באלבום אחד ומעטים האמנים שמוציאים אלבומים ארוכים כל כך, אבל דווקא בגלל זה ההישג של טיילור כה מרשים. מתוך המבחר הרב שבאלבום, אני יכול למנות על יד אחת את מספר השירים שלא נהניתי להאזין להם, בעוד באלבומים קודמים המספר אפילו גדול יותר – וזאת בזמן שהם כוללים פחות שירים מ-Lover.

לצערי, רוב השירים שלא אהבתי כלולים בתוך הרשימה הקטנה של השירים ששוחררו לפני האלבום כסינגלים, מה שגרם לי קצת להנמיך את הציפיות שלי לקראת האלבום. !ME הרגיש כמו השיר המתאים להציג איתו לקהל את הכיוון החדש לאחר האלבום הקודם כשהוא יצא באפריל, אבל בתוך האלבום הילדותיות האגרסיבית שלו בולטת לרעה ומשאירה רושם של ילד בגן שזרקו אל תוך כיתת מחוננים (ילד שלא אוהב לאיית, מסתבר). שיר נוסף ששמענו לפני האלבום הוא The Archer – לא שיר שכתוב בצורה נוראית במיוחד, אבל מלוּוֶה בהפקה והלחן הכי יבשים ומשעממים ששמעתי כבר הרבה זמן, ויותר מזכיר רעש לבן מאשר שיר של אחת מזמרות הפופ המפורסמות בעולם. השיר הזה נכנס ישירות לפלייליסט ההירדמות שלי, שכולל נכון לכרגע רק קולות של לוויתנים במשך עשרים דקות וחצי שעה של צרצרים.

עוד בעיה באלבום שגורמת לו להרגיש לא משויף עד הסוף היא הסדר של השירים. שמיעה של Lover מתחילתו ועד סופו לוקחת שעה בערך, אבל לצערי מדובר בשעה מאוד לא אחידה. חציו הראשון של האלבום מלא בלהיטים מצוינים בזמן שהחלק השני מעייף הרבה יותר. ריווח של השירים המוצלחים לאורך כל האלבום היה יוצר חוויה חזקה יותר. בנוסף, קיימים מספר שירים שנפגעו לדעתי כתוצאה ממיקומם באלבום. לדוגמה, השיר Soon You'll Get Better, שיר אישי ומרגש שטיילור כתבה לאמא שלה לאחר שאובחנה בסרטן, מרגיש זול הרבה יותר כשהוא תקוע בין רשימת הדברים הלונדוניים בשיר London Boy לבין חצוצרות הג'אז שפותחות את False God. השיר מאוד חביב עליי, אבל אני לא יודע מתי באמת ארצה לשמוע אותו: אני לא רואה את עצמי מחפש בכוונה תחילה שיר כל כך עצוב ללא הקשר, ובשמיעה של האלבום השיר שלפניו מכניס אותך למצב רוח כל כך שונה שאין ברירה אלא ללחוץ על כפתור הדילוג.

בגזרה החיובית אפשר למצוא באלבום כמה שירים מצוינים שנכנסים ישירות אל תוך רשימת הלהיטים של סוויפט. Cruel Summer הוא רק השיר השני באלבום, אבל הוא לחלוטין במקום הראשון אצלי. הוא מצליח להיות קליט ביותר בלי להרגיש רפטטיבי וההפקה שלו נשמעת מדהים. בנוסף, הוא כולל את אחד הגשרים היפים ששמעתי, באלבום ובכלל – דבר שלא זר לטיילור שרוב שיריה, גם הבינוניים ביותר, כוללים גשרים מדהימים (ע"ע All You Had to Do Was Stay). רשימת השירים המצטיינים כוללת גם את Paper Rings שמוסיף לאלבום זריקת אדרנלין שמגבירה את מדד הכיף שלו מ-10 ל-20; את Miss Americana & the Heartbreak Prince שהולך קצת יותר לכיוון האינדי פופ משאר האלבום ועדיין נשמע שייך; ואת The Man שמרגיש כל כך מתבקש בזמננו שמפתיע שהוא לא בא בצורה כזו או אחרת מוקדם יותר.

ברמת הכתיבה טיילור החדשה לא נופלת מהגרסאות הישנות שלה. הדרך שבה טיילור משחקת עם מילים וביטויים מוכרים עדיין ראויה לציון גם ב-2019. השירים ב-Lover כוללים כמה שורות שקשה להישאר אדישים אליהן ושאי אפשר שלא לזמזם תוך כדי הנהון. טיילור גם כתבה לבדה שלושה שירים שונים מתוך האלבום, משהו שלא עשתה כמעט מאז האלבום Red, ומראה שהיא עדיין מוכשרת במיוחד אפילו כשלא עוזרים לה. כשכל השירים מוצגים ביחד כאלבום, אני אוהב את הדרך שבה מילים ורעיונות מסוימים מופיעים במשותף בכמה שירים שונים ועוזרים לחבר את כל המקבץ הזה ביחד. טיילור והצוות שלה מבינים שאלבום צריך להיות חוויה כוללת ולא רק רשימת שירים שלא קשורים אחד לשני תמתית.

לדוגמה, אם עוקבים אחר מילות האלבום אפשר לראות ששמות של צבעים חוזרים שוב ושוב לכל אורכו. התמה הצבעונית שנמצאת במילות השירים ברורה גם בכל המוצרים הנלווים לאלבום: בקליפים, בעיצוב העטיפה ובהופעות החיות. בגלל שמוזיקה היא לא כלי ויזואלי, טיילור משתמשת בכל הפלטפורמות הנלוות כדי להשרות את האווירה שהיא מעוניינת להעביר לשומעים. הקליפים שיצאו לשירי האלבום עד כה, בבימויים של טיילור עצמה, דייב מאיירס ודרו קירש הם צבעוניים, כיפיים ושמחים – היפוך מושלם לקליפים שליוו את אלבומה הקודם. האיחוד של אלבום שלם בעזרת אותו הטון הויזואלי הוא משהו שאני מעריך מאוד ואני מרגיש שקצת חסר לאמנים אחרים, שאומנם מפרידים בין האלבומים שלהם באמצעות שימוש בסגנונות מוזיקליים שונים, אבל מחפפים כשזה נוגע לוויזואליה שמשויכת אליהם.

למרות כל המגרעות שלו, אני חושב שמדובר באלבום החזק ביותר שטיילור הוציאה עד היום. אין לו את המורכבות של Reputation או את מספר הלהיטים של 1989, אבל כמות ההצלחות שלו גדולה בהרבה, והוא כולל הרבה יותר שירים מוצלחים לטעמי מאשר האלבומים האחרים. טיילור מרגישה הרבה יותר שלמה עם עצמה והדבר ניכר במהלך השמיעה, כי גם האלבום שאותו יצרה מרגיש שלם.