ביקורת: מרי פופינס חוזרת

הדבר הראשון שאתם צריכים לדעת על מרי פופינס חוזרת, הסרט החדש מבית דיסני, הוא שהסרט הזה הוא סרט המשך. לא חידוש, אלא המשך ששובר שיא בהפרש הכי ארוך בין שני סרטים (54 שנים). בתוך עולם הסרט עברו 25 שנים. שני הילדים מייקל וג'יין (בן ווישו ואמילי מורטימר) כבר מבוגרים, ולמייקל יש שלושה ילדים משלו. הם גרים בבית שבו גדלו בסמטת הדובדבן 17 והזיכרון מההרפתקאות שלהם עם מרי קיים, אבל הן מוטלות בספק מעצם היותם מבוגרים רציניים.

הפעם הבנק (בהנהלת קולין פירת' החלומי) רוצה לקחת למייקל את הבית כי הוא לא עומד בתשלומי המשכנתא. בנוסף על כך, מנהלת משק הבית (ג'ולי וולטרס) מתלוננת שאין אוכל במזווה ומייקל והילדים מתאבלים על מות אמם שנפטרה לפני פחות משנה. מרי פופינס (הפעם בגילומה של אמילי בלאנט) חוזרת כדי לטפל בילדי משפחת בנקס, הגדולים והקטנים, ואל ההרפתקאות האלה מצטרף ג'ק (לין מנואל מירנדה), מדליק מנורות שזוכר את מרי פופינס מהביקור הקודם שלה.

על המוצר המוגמר ועל קאסט השחקנים המרשים הזה מנצח לא אחר מאשר רוב מארשל, הבמאי שאפשר לתת לו את הקרדיט על החזרת מחזות הזמר למיינסטרים הודות לשיקאגו. אין ספק שהוא יודע הוא עושה: הצילומים מרשימים והנאמברים מרהיבים אבל הרגשתי קצת כאילו עושים לי טיזר לאיך הסרט ייראה על במה.

לפני הכל זה סרט ילדים, וככזה הוא לא מסובך, לא מפחיד, לא עמוק ולא חדשני, אבל הוא מקסים ומלא חן. ממש ברוח המקור, מרי פופינס היא אומנת בריטית עם רוח חיים מתפרצת וג'ק הוא איש מקסים שעדיין מאמין בקסם ובמרי פופינס. הילדים הקטנים והחמודים לומדים לאורך הסרט שיעורים חשובים ופוגשים אנשים מוזרים, משתתפים בנאמברים מוזיקליים ומבקרים בעולמות מצוירים שנמצאים מתחת לאף שלהם.

כמעט כל הדמויות הראשיות ממרי פופינס חוזרות. אומנם ברט, הדמות האייקונית של דיק ואן דייק, לא חוזר, אבל ואן דייק חוזר להופעה קצרה בתפקיד בנקאי. הרפרנסים לסרט המקורי הם במינון מתון, ולא מעיקים. מעבר לטקסטים, הקסם נוכח גם במוזיקה וברפריזות לנעימות המקוריות – את השירים בסרט החדש כתבו מארק שיימן וסקוט וויטמן, שאחראים בין היתר על הלחנת מחזות זמר מוכרים ומוערכים כמו היירספריי ותפוס אותי אם תוכל. ריצ'ארד שרמן, שהיה חצי מצמד האחים שכתב את המוזיקה בסרט המקורי, שימש כיועץ מוזיקלי לשיימן ולוויטמן.

אין צורך לראות את הסרט הראשון כדי להבין ולהנות מהסרט החדש, וזה מאוד נחמד, אבל כמובן שמרי פופינס הוא סרט קלאסי ומומלץ מאוד. זה לא אומר שהסרט החדש רע, אבל כל מיני קטעים בסרט הזה מרגישים מיותרים. הדוגמא הבולטת ביותר היא הדמות של מריל סטריפ. אין לי שום דבר נגד מריל סטריפ – היא שחקנית נהדרת ואני שמחה שהיא עושה תפקידים כיפיים שגם מראים את יכולות השירה שלה – אבל הסצנה שהשתתפה בה בסרט לחלוטין לא נחוצה, ולמעשה נשכחת לחלוטין מהרגע שהיא נגמרת. הסצנה כמובן מתכתבת עם I Love to Laugh מהסרט המקורי, רק ששם היא רלוונטית לעלילה. אם תשאלו אותי, כל החלק הזה קיים כי בהוליווד יש קליקות, ואף אחד לא יגיד לא למריל סטריפ – ואין ספק שלין מנואל מירנדה לא היה צריך להשקיע הרבה במשחק שלו, אלא רק להיות נוכח ומאושר. אבל כמה שלשמח את לין זאת מטרה ראויה, היא לא רלוונטית לסרט.

אם כבר הזכרתי את לין, אי אפשר להתעלם מהפיל בחדר – המבטא הבריטי המוגזם של ג'ק. לין מנואל מירנדה, עם כל אהבתי אליו, לא ידוע ביכולות המשחק המדהימות שלו, וגם פה הוא לא מפליא ביכולות שלו ומפיק מבטא נוראי, מגוחך ומוגזם. אבל לי אישית זה לא הפריע אפילו לשנייה. הוא היה חמוד ומקסים ומאושר, בדיוק כמו שהדמות של ג'ק אמורה להיות. נוסיף על כך שיש שיר שבו הוא עושה ראפ, ושלאורך כל הסצנה הזאת החיוך שהיה לי על הפרצוף אמר הכל. אמילי בלאנט היא, בהיעדר מילה אחרת, מושלמת. היא מצחיקה ורצינית, השירה שלה נהדרת והניואנסים במשחק שלה עובדים בול על הדמות שאנחנו מכירים ואוהבים בזכות ג'ולי אנדרוז (המושלמת לא פחות). שאר הקאסט ממש בסדר. אין לי מחמאות מיוחדות להגיד עליהם כי הם עושים את העבודה בצורה טובה, ולא נראה שמישהו סבל על הסט הנפלא הזה.

כמו בסרט המקורי יש בסרט הזה כמה סצנות שמשלבות בין אנימציה קלאסית לשחקנים הראשים, והתוצאה קסומה. לא מפתיע שאחד מהאנשים שרשומים כאחראים על האנימציה בסרט הוא גלן קיין, אנימטור שמפורסם בעיקר כמי שצייר את אריאל בבת הים הקטנה. דיסני לא חסכו בהשקעה על הסרט, ונראה שהוא מקבל מקום של כבוד בעיבודים שלהם לצד כל החידושים הבומבסטיים.

לסיכום, אני ממליצה לקחת את הילדים לסרט. הוא כיפי ומקסים ועושה בעיקר טוב. הרגעים הפחות טובים בו הם באמת לא ממש טובים, אבל לא במידה שבה הם הורסים את הסרט כולו. צוות השחקנים המוצלח, המוזיקה הנפלאה ברובה והבימוי הסוחף של רוב מארשל הופכים את מרי פופינס לתוספת נהדרת בקטלוג של דיסני אבל יותר מהכול אני ממליצה דווקא לנצל את הזמן עם הילדים כדי להעיף עפיפון ולראות את מרי פופינס המקורי.