ב ,

ביקורת: גברים בשחור: אינטרנשיונל

אולי היה עדיף לארגון הזה להשאר חשאי

באחת הסצנות של פארק היורה, דמותו של ג’ף גולדבלום אומרת לגבי החייאת הדינוזאורים באמצעות הנדסה גנטית “המדענים שלכם היו כה עסוקים בלשאול את עצמם אם זה אפשרי, שהם לא עצרו כדי לשאול את עצמם אם זה הכרחי”. את המשפט הזה אפשר להגיד היום גם על הרבה תסריטאים ומפיקים בכירים בהוליווד. כמו שכתבתי לפני שנה, קשה לזרוק היום אבן על מותג מסוים שלא נעשה לו סרט המשך או רימייק לאחרונה, או שאין לו כזה בתכנון. בהחלט אפשרי להחיות כל מותג ישן שמוצאים עד שהילדות של הדור הבא תהיה העתק של זאת שלנו. אבל בשביל מה זה טוב? חוץ מכסף!

אני די בטוח שאני ועוד הרבה אנשים יכולנו לחיות בלי עוד סרט של גברים בשחור, ואם כבר עשו אחד אז חבל שזה לא הקרוס-אובר עם רחוב ג’אמפ שנגנז טרם זמנו. נראה שהתירוץ לקיום שלו הוא העובדה שהוא יוצא מגבולות ארה”ב, מכאן התוספת המתגלגלת על הלשון אינטרנשיונל. בנוסף, בתקופה שבה כל סרט רוצה להתחיל סדרה במקרה הטוב ויקום קולנועי במקרה שלא-עבד-עדיין-לאף-אחד-חוץ-ממארוול, אין מקום לדגמים “זקנים” כמו וויל סמית’ וטומי לי ג’ונס, אז לחליפות שלהם נכנסו כריס המסוורת’ וטסה תומפסון, שעל פי הרווחים של הנוקמים כנראה מוכרים ברוב המקומות בעולם.

תומפסון מגלמת את מולי, שבילדותה הייתה עדה לקיום של חייזר ולאנשים בחליפות שחיפשו אותו. כשהיא גדלה, כל מטרתה היא לאתר את הארגון ולהצטרף לשורותיו. כשהיא מצליחה היא נשלחת למשימה בלונדון ומצוותת אל הסוכן H, בגילומו של המסוורת’. השניים מקבלים משימה שמטרתה כביכול לנסות לאתר חפרפרת בארגון שמאיימת על בטחונו, אבל בעצם מה שהם עושים כמעט כל הסרט זה לרדוף אחרי מקגאפין (חפץ שלרוב חסר משמעות ונועד רק להניע את הסיפור). שני הסוכנים מטיילים בין לונדון למרוקו לנפולי ועוד, כשזה נראה פחות כמו סרט של גברים בשחור ויותר כמו אחד של ג’יימס בונד. אלה נופים מאוד יפים, אבל אם לצטט שם של אחד מאותם סרטי בונד, העולם אינו מספיק. לא בשביל להחזיק סרט.

הכימיה בין המסוורת’ לתומפסון בלטה לטובה בתור: רגנארוק, אבל כאן בקושי יש לה זכר, למרות ששניהם בהחלט מנסים. רוב האינטראקציה ביניהם נעשית עם ענן של מבוכה, כאילו היה להם איזה ריב גדול לפני הצילומים ועכשיו הם מנסים להעמיד פנים שהם סחבקים. גם לא ברור איזו מערכת יחסים הסרט רוצה שתהיה להם: הם קולגות? הם חברים? הם מפלרטטים? יש רק סצינה או שתיים בהם הם מנהלים שיחה עם איזשהו עומק, ובשאר הם מתבדחים ויורים שנינויות. ובלי להכנס לספוילרים, רק אגיד שעם דמותו של המסוורת’ היה אפשר לעשות כל-כך הרבה יותר.

בעיה נוספת היא שהסרט נטול דמיון ויצירתיות כמעט לחלוטין. אם זה אכן היה עוד סרט בונד זה כנראה היה פחות מפריע, אבל כל הקטע של הסרטים האלה הוא שזה עולם בו חייזרים חיים בינינו בסתר. פרט לכמה עיצובים משעשעים ובדיחה פה ושם, לעובדה הזאת בקושי יש השפעה על העלילה או על האקשן. סצנת מרדף המתרחשת במרוקו עם אופנוע מרחף יכלה להיות עם אופנוע רגיל וכלום לא היה משתנה. כששני הסוכנים מתחילים לשלוף רובים מתוך חלקים שונים ברכב שלהם זה משעשע, אבל זה פחות מלהיב כשכל הרובים באותו גוון של כרום ויורים את אותו סוג של לייזר. זה כמו שתתנו למישהו שקית שלמה של M&M והוא יאכל רק את החומים.

מצד שני, יכול מאוד להיות שהבעיה היא לא בשחקנים, אלא בצרות שהתרחשו מאחורי הקלעים של הסרט. במאי הסרט, פ. גארי גריי, נכנס לריבים מתמשכים עם המפיק ואף איים לעזוב את הפרויקט מספר פעמים, אך האולפן שכנע אותו להישאר. התסריט עבר שכתובים לא רק בתחילת ההפקה אלא גם במהלך הצילומים, עד כדי כך שהשחקנים היו מקבלים דפי תסריט חדשים על בסיס כמעט יומי, מה שגרם ללא מעט בלבול. בנקודה כלשהי, הנבלים של הסרט היו להקה של ארבעה אנשים סטייל הביטלס שיכולים להתמזג לאיש אחד. איך הסרט הזה דילג על כל הרעיונות הכי טובים?!

גברים בשחור: אינטרנשיונל הוא סרט שהיו לו את כל הכלים להפוך ללהיט קיצי מרענן, אבל הוא מפוספס כמעט בכל אספקט שלו. נקודות האור הן סצינות בודדות בין המסוורת’ ותומפסון ודמותו של קומייל ננג’יאני, המדובב חייזר קטן על תקן האתנחתא הקומית, שבקלות עלול להיות מעצבן אבל מצליח לשעשע רוב הזמן. למרות חיבתי לכל האנשים המעורבים, במהלך הצפייה הייתה לי רק תחושה של החמצה וכמה טוב יותר הוא יכול היה להיות. אם אתם מתכננים לצפות בסרט, אולי כדאי לדאוג שיהיה לידכם חבר שיוכל למחוק לכם אותו מהזכרון לאחר מכן.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: צעצוע של סיפור 4

נפרדים מהמגנים