ביקורת: רדופה

כשראיתי את הטריילר לרדופה, סרט האימה החדש של הבמאי אלכס גרלנד, גלגלתי עיניים במיאוס מול הסמליות הבוטה שמתוארת בו: אישה צופה בבעלה נופל למותו דרך חלון דירתם, אדם שמארח אותה נוזף בה על שאכלה תפוח מהעץ שבחצר, כומר ששואל אותה מה היא עשתה שגרם לבעלה להתאבד… נראה שכמו שקורה לא מעט למרבה הצער, הטריילר סיפר לי את עלילת כל הסרט והשמיט רק את השיא שלו. למרות כל זאת, הייתי סקרנית מספיק בשביל לנסות להבין כמה הסרט ניסה להביע מעבר למסר הפשטני של "כולם מאשימים נשים במערכות היחסים הרעילות והמתעללות שהן תקועות בהן".

הרפר (ג'סי באקלי) מגיעה לחופשה בכפר קטן, ופוגשת את בעל הבית שבו היא מתארחת, ג'פרי (רורי קיניר). הוא מתעקש לסחוב את כל התיקים והמזוודות שלה אל תוך הבית, לעשות לה סיור מקיף ומתיש, ובאופן כללי להתנהג אליה באבירות מוגזמת. הוא מציע לה גם לטייל ביער הסמוך והיא מחליטה לעשות בדיוק את זה, בעודה מוקסמת מהנוף הירוק והשופע. מכאן הכול מידרדר: דמות עלומה רודפת אחריה ביער ומאוחר יותר גם עוקבת אחריה ומנסה לפרוץ את הדלת שלה ולתקוף אותה; כומר מקריפ מנהל איתה שיחה קלילה של האשמת הקורבן בעת שהוא מלטף לה את הברך, נער צעיר מקלל אותה על שלא רצתה לשחק איתו – אני מתביישת לומר שרק בשלב הזה של הצפייה הבנתי שלא פיתחתי פגיעה מוחית ספונטנית, ואכן רורי קיניר משחק כל אחד ואחד מהגברים האלה (ועוד כמה אחרים, באופן שהולם את השם המקורי של הסרט, Men), והתוצאה מחרידה ומרשימה בו זמנית.

עד שסוף סוף מגיעים לחלק המאיים באמת של הסרט, נותר רק לתהות האם באמת יש לו מה להגיד או שהוא סתם משתעשע בסימבוליקה ריקה. בעיניים עצומות אפשר לחלק כמעט כל אחד מהגברים לארכיטיפים של גברים מסוכנים: הבחור הנחמד שחושב שמגיע לו צל"ש, הסטוקר התמהוני, השוטר חסר התועלת והמזלזל, איש הדת שמנסה לנצל את עמדת הסמכות שלו – כולם מפעילים על הרפר מניפולציות כדי לגרום לה להרגיש שהיא אחראית לכל מה שקורה, ובכלל בעצם לא קורה שום דבר והיא סתם היסטרית. בהיתי במסך בתקווה שמשהו חדש יקרה, שיתגלה איזה פאנץ' ליין שלא ציפיתי לו, ולא התרציתי.

כל ההקדמה הזאת בונה לשיא שהדבר הכי מפרגן שאני יכולה לומר עליו בהקשר של סרטי אימה הוא שהוא מעניין, ובהחלט לא נעים – מספר פעמים נאלצתי להסיט את מבטי ממחזות קשים ומלאי דם – אבל אף לרגע לא הרגשתי שמופע הסמלים שהופיעו אחד אחרי השני אמור להיות יותר מלהטוט שמטרתו לחפות על זה שאין לו מסר חדשני במיוחד, או אפילו ברור. גברים תמיד מאשימים נשים בתגובות הרגשיות שלהם עצמם, גם כשהן בסך הכול מנסות להגן על עצמן מאלימות? מאוד קשה לצאת מזוגיות אלימה גם כשעושים את כל הדברים הנכונים? בסופו של דבר כולם מקטינים את מה שעברת ומנסים להחזיר אותך לשם? פיהוק.

אלכס גרלנד ידוע בסרטי האימה שלו (28 ימים אחרי, העולם שאחרי: הכחדה), וגם מסוגל ליצירות שמתארות מצבים מורכבים בצורה יותר מעודנת (אקס מאכינה, שייתכן שרק קצת יותר מעודן), ולכן אני תוהה האם המסר הפושר הזה לא מחפה על סנטימנט אחר, קצת פחות בולט: נראה שהסרט כמעט לועג לכל מי שיראה אותו ויקח ממנו רק את המסר שעל פני השטח, מצביע וצוחק על הצופים שיקומו בהשתאות ויאמרו "וואו, איזה חרא להיות אישה בחברה פטריארכלית", יכתבו פוסט בפייסבוק עם ניתוחים ברמת בית ספר תיכון על כמה שהסרט עמוק, יתייקו אותו באחורי הראש ויעברו הלאה. אם זה המקרה, אני יכולה להעריך את ההטרלה, אבל לא ברור למה גם אני הייתי צריכה לעבור אותה, ומי בכלל הקהל של הקונדס המשונה הזה. בסופו של דבר, בין אם הסרט דובק במסר השטחי ובין אם הוא מצחקק לו עם עצמו שהוא הצליח לעבוד עלינו, הוא משקיע הרבה מאוד בסינמטוגרפיה ופירוטכניקה (מוצלחות ומרשימות באמת ובתמים) שרק מעצימות עוד יותר את כמה שתמטית הוא פשוט נופל על הפרצוף. נו, שיהיה לו לבריאות.