ב ,

ביקורת: דוקטור סטריינג’ בממדי הטירוף

מארוול מנסים משהו חדש: אימה

לא פעם רואים בטריילרים לסרטים וריאציה של השורה “תשכחו כל מה שידעתם על…” לו הייתה שורה כזאת בטריילר של דוקטור סטריינג’ בממדי הטירוף, היא כנראה הייתה אומרת לכם לשכוח כל מה שידעתם על וונדהויז’ן. טוב, אולי לא הכול, אבל גם אם לא צפיתם בסדרה של דיסני+, מספיק לדעת רק פרטים כלליים על העלילה, אולי לצפות באיזה סרטון סיכום. גם אירועי ספיידרמן: אין דרך הביתה – הסרט שלקרדיטים שלו הוצמד הטריילר של הסרט הזה –  מקבלים רק אזכור אגבי. שמעתם שכדאי להשלים את מה אם…? לפני הצפייה? ובכן, זאת יותר השלמת בונוס מאשר צפיית חובה. למעשה, הסרט הכי חיוני לצפייה מקדימה הוא דוקטור סטריינג’ הראשון, וגם אז אפשר להסתפק בתקציר בוויקיפדיה. בקיצור, תשכחו (כמעט) כל מה שידעתם על פרויקטים קודמים ביקום הקולנועי של מארוול, כי בהחלט לא נראה שהסרט מאוד מושקע בהם.

קחו לדוגמה את וונדה “מכשפת השני” מקסימוף (אליזבת’ אולסן). במיני-סדרה הנ”ל, וונדה עושה לעצמה משפחה כדי להתמודד עם האבל על מותו של ויז’ן. היא יוצרת יש מאין גרסה חדשה שלו וגם שני ילדים, בילי וטומי. בסוף היא מבינה שעליה להפסיק לחיות באשליה שיצרה וללמוד לחיות עם האבל שלה… עד תחילת הסרט הזה, כשהיא מחליטה שבעצם איננה מסוגלת לחיות ללא הילדים שהמציאה לעצמה (בלי שם אזכור של ויז’ן) והפתרון ההגיוני והטבעי לכך הוא לעבור לחיות ביקום מקביל שבו הם קיימים. הסרט מנפיץ איזה תירוץ עלילתי למה וונדה חזרה פתאום לצד האפל, אבל בגדול יש תחושה כאילו הדמות שלה אופסה והיא לא למדה שום לקח במהלך סדרה של כמעט שש שעות. להתעלם ממוות של דמויות זה דבר אחד, מארוול, אבל אני לא מת על הרעיון של להיות מושקע בסדרה שלמה רק כדי שתתעלמו גם ממנה כשזה נוח לתסריט. 

את המעבר ליקום מקביל היא מתכננת לעשות בעזר- סליחה, באמצעות אמריקה צ’אבז (סוצ’יל גומז), נערה שניחנה ביכולת לנוע בין יקומים, עם הבעיה הקטנה שהיא לא יודעת איך לשלוט בכוח הזה. אחרי בריחה של הרגע האחרון ממפלצת ביקום אחר, היא מגיעה ליקום המוכר לנו ונתקלת בדוקטור סטריינג’ (בנדיקט קמברבאץ’). סטריינג’ לוקח על עצמו להגן על הנערה, ומפה לשם השניים מוצאים את עצמם בהרפתקה ברחבי המולטיוורס כשוונדה בעקבותיהם.

אחד הדברים שסִקרנו אנשים לגבי הסרט הוא שהוא בוים ע”י סם ריימי, הבמאי של טרילוגיית ספיידרמן המקורית. זה בולט בחציו הראשון של הסרט, שמתנהג כמו סרט קומיקס קלאסי מבחינת הבדיחות והאקשן. אבל החל מסצנה מסוימת – שכנראה תלהיב הרבה מעריצים – הבמאי חוזר אל שורשי האימה שלו (ספציפית סרטי “מוות אכזרי”) ומביא את מה שהוא ללא ספק הסרט הכי גרפי ואימתי ב-MCU עד היום. הוא עדיין נשאר בגבולות של PG-13 אבל בהחלט מותח אותם. מי שתכנן להביא ילדים בגיל חד-ספרתי לסרט ירצה אולי לשקול שוב.

החיסרון הגדול של הסרט הוא שקצת לפניו קיבלנו סרט אחר שגם הוא עוסק במולטיוורס, הכול בכל מקום בבת אחת, שמנצל את הקונספט בצורה הרבה יותר יצירתית ונועזת. אחרי שצופים בו, אי אפשר שלא להרגיש שהמולטיוורס של סטריינג’ בכל זאת קצת מאופק ובעיקר קטן. יש בהתחלה סיקוונס פסיכדלי ומרהיב שבדיעבד מראה את הפוטנציאל הלא ממומש של יקומים מקבילים בסרט. כמו שעידן אולטרון היה יותר שבוע אולטרון, כאן מולטיוורס הטירוף הוא יותר ארבעה יקומים שאפשר להספיק את כולם ביום אחד

גם הסיפור של סטריינג’ מחוויר לעומת זה של הבמב”א. הדמות של וונדה, כאמור, אופסה. יש לאליזבת’ אולסן רגעים מוצלחים פה ושם אבל התסריט לא נותן לה הרבה לעבוד איתו מעבר ל”אמא כועסת”. סטריינג’ מתחיל את הסרט בחתונה של חברתו כריסטין (רייצ’ל מקאדמס) ועיקר הדמות שלו הוא להביט בה בעצב ולתהות “מה אם…?” (הם היו ביחד, לא הסדרה). אמריקה צ’אבז נראית כמו דמות עם פוטנציאל, אבל לא רק שגם היא לא עושה פה יותר מדי, הקו העלילתי שלה לא באמת נסגר, כנראה משהו ששומרים לסרט עתידי.

אפרופו העתיד, מאז הנוקמים: סוף המשחק לא ברור כל כך לאן היקום הזה הולך עכשיו, והסרט הזה לא עוזר בהבנה. אנחנו מקבלים עוד ועוד סרטים וסדרות שמציגות דמויות ומכינות קרקע לדברים, אבל כל אחת עושה זאת בדרך שונה וקשה לראות איך (אם בכלל) מארוול יצליחו לתפוס בסוף את כל הכדורים שהם זורקים באוויר באופן מספק והגיוני.

בסופו של יום, דוקטור סטריינג’ בממדי הטירוף מרגיש כמו סרט פילר. שזה מוזר בהתחשב בכך שפייז 4 של מארוול שם דגש על המולטיוורס, מילה שנמצאת בשם הסרט. הבימוי של ריימי נהדר והסרט במיטבו כשהוא מתמסר לסגנון הקאמפי שלו. אבל התסריט של מייקל וולדרון – שכתב את הסדרה לוקי – מרגיש לא אפוי, מה שמשפיע גם על תצוגות המשחק. בתור אוהד אימה נהניתי מהרבה חלקים שלו, אבל כשמסתכלים על התמונה הגדולה, יש לי תחושה שהצופים ישכחו אותו די במהרה. ואפילו לא צריך כישוף בשביל זה.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: הכול בכל מקום בבת אחת

ביקורת: אהבה בשחקים: מאווריק