קסם ברקוביץ
אני אוהב קליפים. איך אפשר שלא? אין כמעט אף אחד שלא אוהב מוזיקה או קולנוע, וקליפים מוזיקליים הם שילוב בין שני סוגי האמנות האלו. הם מפגש בין יוצרים מוזיקליים ליוצרים קולנועיים, והחיבור הזה תמיד עושה טוב לשני הצדדים. קליפ מסוגל להעצים את החוויה מהשיר אליו הוא מוצמד, אך גם באותה המידה הוא יכול להרוס שיר ולהדגיש את הצדדים הפחות מוצלחים שלו. יש הרבה דרכים לביים קליפ לשיר, ויש הרבה במאים שמתמחים בדיוק בזה. במאים מפורסמים כמו דיוויד פינצ'ר, מישל גונדרי וספייק ג'ונז התחילו את הקריירות שלהם בבימוי קליפים לאמנים מפורסמים. זה לא מפתיע: הכישורים החשובים לבימוי קליפים הם לרוב כלים שחסרים להרבה במאי קולנוע, כמו היכולת לספר סיפור באמצעים ויזואליים בלבד ללא שימוש במילים. קליפים מוזיקליים הם צורת אמנות שלא מוערכת מספיק, ולכן אני רוצה לשים דגש על כמה מהקליפים האהובים עלי שיצאו בשנת 2018. אני לא אדרג אותם, והסדר שבו הם יופיעו פה הוא אקראי לחלוטין.
Jennifer Lopez – Dinero ft. DJ Khaled, Cardi B
ג׳וזף קאן הוא המאסטר כשזה נוגע לקליפים מודרניים. העבודות שעשה מאז שנות התשעים ועד היום הן כמה מהקליפים הכי אייקוניים שניתן לחשוב עליהם. למרות שביים השנה די הרבה קליפים, הטוב ביותר היה Dinero לג׳ניפר לופז, קליפ מהמם שיושב בדיוק על הנקודות החזקות שלו בתור במאי. כאשר מסתכלים על כל עבודותיו אפשר לראות שהוא אוהב להשתמש באפקטים ממוחשבים ולגרום למצלמה להסתובב בחלל בדרכים מורכבות – אבל מהזווית שלי, הדבר שהוא הכי אוהב לצלם זה דברים של עשירים. טירות, מטוסים, בריכות פרטיות, רכבי יוקרה, אופנועי ים, כל הדברים שלתחת העני שלנו לעולם לא יהיה. Dinero, כשיר שכולו על טהרת הכסף, נותן לקאן להתפרע עם הרעיונות הכי משוגעים שלו – טירות זה מגניב, אבל מה אם משחקים בהן באולינג עם כדור מיהלומים? בריכה פרטית בתוך הבית זה נהדר, אבל פה ליד הבריכה מבלה חד קרן! לקליפ הזה יש קלאס, וכדי להבהיר כמה הוא מגונדר הכול מצולם בשחור לבן יפהפה.
BLACKPINK – DDU-DU DDU-DU
הולי שיט, הקליפ הזה מושקע. דיווחי הוצאות על קליפים מוזיקליים זה לא משהו שרואים בדרך כלל, כך שאני לא יכול לדעת כמה כסף בדיוק בוזבז על הקליפ הזה לצד קליפים אחרים. למרות שהתעשייה המוזיקלית בדרום קוריאה הוכיחה את עצמה במעבר בין יבשות, אני אנחש שסכום הכסף שהושקע בקליפ הספציפי הזה הוא בערך אותו הסכום ששמים על הכוכבים הכי גדולים בארה"ב – אבל אלוהים אדירים, ביצירה הזו של בלאקפינק רואים כל דולר ודולר, או איך שלא קוראים למטבע של הדרום קוריאנים. ללא צל של ספק, DDU-DU DDU-DU נראה כמו הקליפ הכי יקר של 2018, למרות שייתכן שהוא בכלל לא. ייתכן שלבמאי סיאו היון-סאונג פשוט יש כישרון טבעי בלהוציא את הכסף על הדברים הנכונים, כי מהמראה של הקליפ בלבד הוא נותן את התחושה שהשתמשו בו אך ורק באפשרויות היקרות ביותר שהיה אפשר למצוא בשוק, וזה פאקינג מרהיב. המערכה השלישית של הקליפ מתרחשת מסביב לסט ענק ומשולש שמעוצב בהשראה הודית, וזה אולי הפרופ הכי יפה ומושקע שאי פעם ראיתי בקליפ מוזיקלי.
Poppy – X
פופי היא מקרה מיוחד בעולם המוזיקה. היא דמות שנוצרה בשביל לקדם שירים, אבל הדמות נהייתה הרבה יותר ויראלית ומוכרת מהמוזיקה עצמה, וכתוצאה מכך השירים הפכו למעין מוצר לוואי של הדמות ועוצבו על פי הנרטיב שערוץ היוטיוב והמעריצים בנו: של רובוט בצורת אדם שהגיע לכדור הארץ ושולט באילומינטי או ווטאבר. למרות שתמיד חיבבתי את הסגנון המוזיקלי שפופי הציגה, הטון האניגמטי והמסתורי שקורץ למעריצים תמיד הרתיע אותי וגרם למוזיקה שלה להירשם אצלי כפרויקט קומי ולא יותר. לשמחתי, האלבום החדש שיצא לא מזמן, Am I a Girl, עושה בדיוק את מה שהדמות הייתה צריכה. במקום שטויות על שליטה עולמית, הוא מתעסק ברעיונות שנוגעים לאינטליגנציה מלאכותית ולמחשבות של רובוט משוכלל על האנושות ועל מה שיקרה כשהיא תפסיק להתקיים. כמובן, זה עדיין נעשה בצורה יחסית שטחית, אבל דווקא בגלל זה אני כל כך אוהב את השיר ואת הקליפ לשיר האחרון באלבום, X, שהוא בוגר ורציני בהרבה משאר השירים. בשיר הזה פופי משתמשת בשני סגנונות שונים לחלוטין אחד מהשני, ששניהם רחוקים מאוד גם מהסגנון הרגיל שלה, כדי להציג דיון פנימי לגבי סוף העולם: האם מגיע לנו מוות רצחני, מדמם וקשה, או דווקא סוף רגוע ושליו. טיטאניק סינקלייר, במאי הקליפ, מצליח גם הוא לקחת מרחק גדול מהסטייל הקבוע שבנה לדמות בכל הקליפים הקודמים אותם ביים, ומעמיד לשני הסגנונות שנשמעים בשיר ייצוגים ויזואליים שעל אף השוני שלהם אחד מהשני הם מצליחים להתחבר נפלא ברגעים שבהם השיר מבקש זאת. מדובר בקליפ פשוט שלא מוסיף הרבה עומק או סבטקסט לשיר, אבל דווקא בגלל זה הוא כל כך נהדר מבחינתי. המקום של קליפים בעולם הבידור הוא להוסיף לשירים ויזואליה שתלך איתם יד ביד, והקליפ ל-X מושלם במובן הזה, כי השיר לא דרש שום דבר מעבר לזה.
Jade Bird – Lottery
אני אוהב את הקליפים שלי כמו שאני אוהב את הקוקטייל שלי – פשוטים וצבעוניים. אבל למרות שהוא נראה פשוט, Lottery דווקא לא פשוט בכלל. מדובר בשוט אחד רציף עם כמה דברים שצריכים להתרחש בתיאום מושלם, בעיקר בכל מה שקשור לתאורה ולמצלמה. הקליפ הזה בנוי על התאורה שלו, והיא יפהפיה. זה לא הקליפ הראשון שמשתמש בקירות תאורה, וכנראה גם לא האחרון, אבל מבין כל הדוגמאות שאני מכיר הוא האחד שמשתמש בהן הכי טוב. השילוב בין הצבעים שנבחרו להציג על הקירות והדרך שהמצלמה והעדשה שלה תופסת אותם יוצר משהו קסום וחד פעמי. הקליפ של Lottery נראה מדהים.
Childish Gambino – This Is America
מה אפשר לומר על קליפ שכבר אמרו עליו הכול? This Is America הוא אחד הקליפים המדוברים ביותר של 2018. הוא מורכב במיוחד מתחת לפני השטח אבל גם מהנה לצפייה בצורה השטחית ביותר. הוא פרובוקטיבי, אבל בצורה שמדברת לכולם. יצירת המופת של הירו מוראי תיזכר לו ולדונלד גלובר במשך שנים. מבין כל הקליפים שיצאו השנה, מדובר בקליפ היחיד שזכה כבר מעכשיו למעמד אייקוני. אם יש משהו אחד שאני רוצה לשבח בקליפ, ואני חושב שקצת אבד בדיון, זה הכוריאוגרפיה. שרי גולד היא כוריאוגרפית בת 24 ומדובר ביצירה הראשונה שהיא קשורה אליה אי פעם, ולכן אפילו יותר מרשים שהיא עשתה עבודה כל כך טובה. גלובר רוקד בקליפ בצורה שמרגישה טבעית וספונטנית מצד אחד ומחושבת ומדויקת מצד שני. יותר משהקליפ נשען על הבימוי הוא נשען על הכוריאוגרפיה, ולתת כזו משימה לאישה צעירה ולא מנוסה זה סיכון – אבל כזה שהשתלם והתברר כהצלחה מסחררת. עוד דבר שאני אוהב בקליפ הוא תגובת הקהל אליו והפיכתו למם שבו שמים ברקע הקליפ שירים אחרים ושונים ורואים שהריקוד של צ׳יילדיש גמבינו פשוט מתאים להכול. התוצאות ברוב המוחלט של המקרים קורעות מצחוק.
בנוסף לקליפים עליהם דיברתי, עוד כמה מהקליפים המוצלחים של השנה הם:
Beck – Colors
Sigrid – Sucker Punch
Dua Lipa – IDGAF
Panic! At The Disco – Say Amen
Orla Gartland – I Go Crazy
half•alive – still feel
Janelle Monáe – Make Me Feel
הטרנד המעצבן של 2018
שקלתי האם להוסיף לפוסט הזה כמה מהקליפים השנואים עליי השנה, אבל כשסידרתי את כולם בראש הבנתי שלכל הקליפים שאני שונא יש מכנה אחד משותף: הם שחזורים של יצירות אחרות. זה התחיל עם 2002 של אן מארי, אחד השירים הגרועים ששמעתי בחיי. משום מה היה צריך ארבעה אנשים (ביניהם אד שירן, כותב מוכשר לרוב) בשביל לכתוב שיר שמורכב כולו משורות שירים שיצאו בתחילת שנות ה-2000. זה הדבר הכי נצלני ומעצבן שקרה בתחום המוזיקה השנה. אחר כך הגיעו צ'ארלי XCX וטרוי סיון עם 1999, שעובד על אותו העיקרון אבל עשה את זה אפילו יותר גרוע. הקליפים של שניהם לא אכזבו ועשו בדיוק את מה שאפשר לצפות מקליפים לשירים שהם פסטיבל נוסטלגיה ולא יותר – הם העתיקו את היצירות עליהן השירים מדברים. אין דבר יותר עצלני מבחינתי מאשר שחזור. לקליפים אין מה להוסיף לשירים – אז הם פשוט מחקים דברים שאחרים עשו, אבל לוקחים עליהם קרדיט. אנשים אוהבים להתרפק על זכרונות העבר, ואחת הדרכים הכי פשוטות לעשות את זה היא באזכור יצירות שהם גדלו עליהן – הטרנד הזה הוא טקטיקה צינית וקרה שמטרתה ללחוץ לאנשים על בלוטות הנוסטלגיה וככה להפוך את הסרטונים לויראליים ולעשות הרבה כסף. אבל למרות שעברתי את 1999 ואת 2002 בהצלחה, כלום לא הכין אותי לתועבה שהיא thank u, next של אריאנה גרנדה. גם אם אמצא דרך להגן על הקליפים של שתי הזמרות האחרות ואומר שחיקוי יצירות אחרות הגיוני מאוד בשירים שכאלו, ל-thank u, next אין שום סיבה לשחזר לפרטי פרטים את ילדות רעות, פתאום 30, מעודדות צמודות ולא רק בלונדינית. אין בשיר שום דבר שקשור אפילו קצת ליצירות האלו, וה"מחווה" אליהן נעשתה אך ורק בשביל להפוך את הסרטון לויראלי – מה שבהחלט עבד. אני מאוד מקווה שזה לא הכיוון שאליו הולכת תעשיית המוזיקה, אבל גם אם כן: בקרוב יתחילו להיגמר היצירות שאנשים מרגישים נוסטלגיה אליהן, ורק אז אולי נזכה לראות דברים יצירתיים שהם גם מקוריים.
תגובות