ב , ,

דו שיח: נני

שני ואור מדברות על הסדרה בת 25 השנים שהשתלטה להן על החיים

שני אוירבך: אני בפרק האחרון! אני לא מאמינה שאני שרה את שיר הפתיחה הזה בפעם האחרונה.

אור ענבר: איזה שיר פתיחה מוצלח וממכר! והכי חשוב, אינפורמטיבי בטירוף ומתאר את כל העלילה של הפיילוט – מה יותר שנות התשעים מזה?

שני: לקח לי כל העונה הראשונה ללמוד לשיר אותו כמו שצריך. זה שיר מדהים, אבל גם מהיר נורא ואני פשוט לא מוצאת בו רגע לעצור לנשום. האמת היא שזה מתאר במדויק את חוויית הצפייה שלי בסדרה – ראיתי את כל שש העונות בפחות משלושה שבועות, ואת יודעת את זה כי שלחתי לך צילומי מסך מהסדרה עד השעות הקטנות של הלילה.

אור: כן, זה באמת היה אינטנסיבי. אני בעצמי ביליתי את החודש האחרון בצפייה אובססיבית בסדרה ובכל מה שקשור אליה. להחליט באופן אקראי לראות סדרה משנות התשעים זה דבר אחד, אבל לתת לה להשתלט לך על החיים ככה זה כבר דבר אחר. התחלתי לראות את נני כי היה לי מלא זמן פנוי, חיפשתי משהו קליל לראות ויש בי דחף תמידי להשלים קלאסיקות. הציפייה היחידה שלי הייתה שהסדרה הזו תעביר לי ערב נעים עם השותפים בדירה. לגמרי לא ציפיתי להיות מושקעת רגשית בדמויות האלה ובמערכות היחסים שלהן ולצחוק כל כך חזק מבדיחות שנכתבו לפני שני עשורים. אני חושבת שהדבר שהכי הפתיע אותי בקשר לסדרה הזו היה כמה היא מצחיקה. נכון, יש הרבה יצירות ישנות שעדיין עובדות ומשעשעות (רק לאחרונה ממש נהניתי מצפייה בחופשי על הבר), אבל ההומור בנני משובח במיוחד. אני מאמינה שזה בגלל שני מאפיינים עיקריים של ההומור בסדרה. הראשון הוא שהסיטואציות שאליהן הסדרה מכניסה את הדמויות מצחיקות באופן על זמני, והשני הוא שההומור בסדרה נוגע לתחומים שרלוונטיים אלינו גם היום: בדיחות שקשורות למקצוע של גיבור הסדרה, מר שפילד, שהוא מפיק בברודווי, והומור שקשור במוצא היהודי של גיבורת הסדרה, פראן פיין, המטפלת בשלושת ילדיו. ידוע הדבר הרי שאני חובבת מחזות זמר גדולה, ולא הייתה מאושרת ממני מכמות הרפרנסים והופעות האורח בסדרה הזאת – כבר בעונה הראשונה אנחנו רואים את ריטה מורנו בתור מורה לספורט של הבת הבכורה. נהניתי גם משמות הפרקים שהיו משחקי מילים על הצגות ידועות, מהעובדה שפראן אובססיבית לברברה סטרייסנד וגולת הכותרת מבחינתי – הבדיחה החוזרת על היריבות של מר שפילד עם אנדרו לויד וובר, המחזאי והמלחין השנוא עליי. אני שמחה לציין שאין צורך להכיר את ברודוויי כמו את כף ידכם כדי להנות מהסדרה, ואני בטוחה שגם פספסתי דברים שהיו רלוונטיים יותר בשנות התשעים, אבל השילוב הנהדר של הבדיחות האלו לאורך הסדרה עשה אותה מוצלחת יותר בעיניי באופן אוטומטי.

שני: אני אמנם חובבת ברודוויי קצת פחות רצינית ממך, אבל אני מסכימה איתך שכל הבדיחות על הנושא היו מושלמות, אפילו שלא תמיד זיהיתי את האורחים שהקהל באולפן מחא להם כפיים בכזו התלהבות. במקרה שלי, הבדיחות שהרגשתי שנכתבו במיוחד בשבילי היו הבדיחות היהודיות שהופיעו בסדרה בלי הפסקה. היו דמויות יהודיות בהרבה סיטקומים בשנות התשעים, אבל היהדות מרגישה אינטגרלית לנני הרבה יותר משהיא הייתה בסיינפלד או בחברים. קל לשכוח לפעמים שמוניקה ורוס גלר הם יהודים למהדרין, אבל פראן פיין לא תיתן לכם לפספס את זה אפילו לרגע. היא זורקת מילים ביידיש בכל סצנה וצוחקת על האובססיה היהודית לשידוך עם רופא, על החגים שלנו, על האמא המעיקה שלה ועל התנדבות בקיבוץ – וכל אחת מהבדיחות האלה גרמה לי לצחוק בקול. הרבה מהן ספציפיות ליהדות אמריקה וזה לא דבר רע – זה מורגש שהעולם של הדמות מבוסס על העולם של השחקנית והיוצרת, פראן דרשר. בכך שדרשר נתנה לדמות שלה את רוב הפרטים הביוגרפיים שלה – החל מהשכונה שבה גדלה ועד לשמות של בני המשפחה שלה – היא הפכה אותה לדמות שמרגישה ספציפית, ולכן מציאותית יותר. אבל גם המאפיינים של הדמות שלא לקוחים מהיוצרת כתובים היטב. פראן פיין אמנם מתחילה בתור תחליף אם לילדים של מר שפילד האלמן, אבל במהרה היא הופכת לאמא אמיתית, ואחת האמהות הכי טובות שראיתי על המסך. מערכות היחסים שלה עם הילדים מרגשות להפליא – בעיקר עם מגי הבכורה וגרייס הקטנה, כי לברייטון אין באמת אופי. היא לא תמיד מופת של אחריות וסמכות, אבל זה בסדר, כי הכיף והתמיכה שלה מאזנים את הגישה החינוכית הנוקשה של מר שפילד. ופראן היא אומנם דמות מושלמת בפני עצמה, אבל ביחד עם מר שפילד מדובר בצוות מנצח. כפי שנרמז כבר בשיר הפתיחה, מערכת היחסים הזו מפסיקה בשלב מסוים להיות מקצועית וגולשת לתחום הרומנטי, וכשזה קורה בסופו של דבר זה מעולה, בעיקר בזכות הכימיה המצוינת של פראן דרשר וצ’ארלס שונסי.

אור: בואי נדבר באמת על מערכת היחסים הזאת – וספציפית על הקצב שלה. כשפראן מגיעה אל משפחת שפילד אין לה כוונות רומנטיות, וגם לא למקסוול שפילד האלמן. לאורך העונה הראשונה יש בין שתי הדמויות יש יחסים מקצועיים בלבד, כשהיא יוצאת לדייטים ומנסה למצוא את הרופא היהודי שיתחתן איתה והוא עסוק בהפקות שלו ובהתעלמות מופגנת מחיזוריה של שותפתו לעסקים סיסי בבקוק. ואז בעונה השנייה, כיאה לכל סדרת טלוויזיה עם שני גיבורים רווקים שמכבדת את עצמה, התחילו הרמיזות המיניות. זה היה כיף, זה היה אורגני וזה היה הגיוני לעלילה ובהדרגה בעונה השלישית רמת הפלרטוטים ביניהם המשיכה לעלות. אבל בעונה הרביעית והחמישית, לא ברור למה, היוצרים החליטו לגרור את מערכת היחסים בין פראן למר שפילד בצורה בלתי סבירה וזה נהיה הרבה פחות חמוד והרבה יותר מתיש. הסוף השמח למשחק החתול והעכבר ביניהם הגיע מתי שהוא הגיע רק כי הרשת התערבה והציבה אולטימטום. יש לי רגשות מעורבים לגבי הסוף הזה, כי הוא בהחלט מה שרציתי שיקרה, אבל קשה לי עם זה שעד שניים או שלושה פרקים לפני שהוא מגיע בני הזוג האלה עדיין אפילו לא מסוגלים להשתמש בשם הפרטי זה של זו. אני יודעת שאמרתי לך בתור בדיחה שצריך לספור כמה פעמים הם מתנשקים לפני שהם באמת הופכים לזוג, אבל העובדה שהמספרים שלנו נראו כמו גרף התחלואה של הקורונה מלמדת על התפתחות לא תקינה של מערכת היחסים הזו. למרות ההסתייגויות אני בכל זאת אוהבת את הקשר בין פראן למר שפילד, שהוא התגשמות של פנטזיה אוסטנית מסויימת: פראן היא רווקה מבוגרת מדי (למרות שבמשך שש עונות היא מתעקשת שהיא בת 29) שמגיעה ממעמד לא גבוה במיוחד, מוצאת עבודה נפלאה בטעות אצל רווק בריטי חתיך ועשיר – הם מתאהבים, הילדים שלו מתים עליה ולבסוף הם חיים באושר ובעושר.

שני: מערכת היחסים הזו באמת מרגישה לרגעים כמו סיפור אגדה ואני אוהבת אותה, אבל אני גם חושבת שאמורות להיות לנו בעיות איתה בעיקרון. אמנם היא לא פיגמליונית במיוחד (למרות שהפרק השלישי בסדרה הוא מחווה לגבירתי הנאווה) אבל יש בה יחסי מרות מאוד בולטים, וגם המון מניפולציות רגשיות מצידו של מר שפילד. ובכל זאת, אני מאוהבת בהם כזוג. ואני אפילו לא שונאת יותר מדי את הקצב שבו מערכת היחסים שלהם מתפתחת. נכון, רוב הזמן זה היה מתסכל להחריד, אבל התסכול הזה הוא מה שהשאיר אותי דבוקה למסך. וזה עדיף בהרבה על מערכת היחסים האחרת בסדרה, שנרמזת אולי פעמיים לפני שהופכת כמעט למוקד הסדרה לקראת סוף העונה האחרונה. מדובר בשתי דמויות שאין אף סיבה שיהיו מעוניינות אחת בשנייה, וכל סצנה רומנטית ביניהן רק הביכה והגעילה אותי. קשה להאמין שאותם האנשים שכתבו את הרומן היפהפה (גם אם לא בהכרח בריא) בין פראן למר שפילד, החליטו ליצור בסדרה גם את השידוך הכי לא הגיוני שראיתי בטלוויזיה אי פעם, ואפילו לא טרחו להרגיל אותנו אליו באופן הדרגתי. בניגוד להרבה מעריצים, מערכות יחסים רומנטיות הן לרוב לא הדבר שהכי חשוב לי בסדרה, אבל במקרה הזה לחלוטין התמכרתי לפן הרומנטי של הסדרה, ולכן הייתי מאוכזבת כשהוא לא נוהל היטב. אבל בסופו של דבר היו בסדרה פרקים בודדים שבאמת תסכלו אותי, וגם הם היו מצחיקים רוב הזמן. באופן כללי, הסדרה שמרה על רמתה ונהניתי ממנה לכל אורכה, באופן שממש הפתיע אותי. כמעט כל הסדרות האהובות עליי הן כאלה שהחזיקו בין עונה אחת לשלוש. אחת הסיבות לזה היא שהטעם שלי בטלוויזיה כמעט הפוך למה שמחזיק על המסך, אבל עוד סיבה היא שסדרות שנמשכות הרבה זמן נוטות להידרדר בצורה איומה. למרבה השמחה, זה לא קרה לנני, ולמרות ששתי העונות האחרונות הן לא השיא של הסדרה, הן שומרות על האופי שלה והן מהנות לצפייה.

אור: אני לעומתך אדם מאוד רומנטי, ומערכות יחסים טובות זה דבר שמושך אותי בכל מיני יצירות. אבל אני חייבת להסכים, אפילו שהתלוננתי על הקצב של הסדרה אני לא יכולה להתעלם מהעבודה שהכתיבה בה שמרה על רמה די זהה לאורך שש עונות. בטלוויזיה קשה לשמור על רמה אחידה לאורך תקופה, ואישית אני חושבת שרוב הסדרות מגיעות לשיא בעונות שלוש וארבע, אבל שש זה מקום מצוין לעצור בו ולא סתם חלק מהסדרות האהובות עליי הן בדיוק באורך הזה. כמו שעאבד מקומיוניטי אומר: סדרה צריכה להיות באורך “שש עונות וסרט“. לנני אומנם אין סרט, אבל כן הכריזו על הכוונה להפוך את הסדרה למחזמר. את המחזמר אמורים לכתוב צמד היוצרים המקורי של הסדרה, פראן דרשר ופיטר מארק ג’ייקובסון, ואת השירים רייצ’ל בלום – יוצרת הסדרה האקסית המטורפת – ושותפה לכתיבת השירים בסדרה אדם שלזינגר ז”ל. ההכרזה הייתה ממש לאחרונה וזמן קצר לאחר מכן שלזינגר נפטר ממחלת הקורונה שגם הכניסה את ברודוויי לתרדמת עמוקה, ולכן עדיין לא ידוע מה יעלה בגורלו של המחזמר. אז לפחות בינתיים, אני מסתפקת בשאר חומרי הבונוס של הסדרה – ואין המון מהם בכלל. בגלל שזוהי סדרה משנות התשעים לא היו צילומי מאחורי הקלעים או בכלל הפצה למדיה ביתית עד 2005. רק שנה קודם לכן, לציון עשור לסדרה, נפגשו כל השחקנים לארוחה אצל דרשר בבית לספיישל איחוד ששודר ברשת Lifetime הנידחת. על פאנדום בכלל אין מה לדבר: הסדרה לא זכתה למספיק פופולריות כדי שתהיה לה נוכחות משמעותית ברשת. אם היה ספק, חרשתי את יוטיוב בניסיון לגלות עוד סרטוני פספוסים מעבר למה שמוצג בסופי הפרקים מדי פעם וקראתי את כל ספרות המעריצים על פראן ושפילד שהצלחתי למצוא אבל זה עדיין לא הספיק לי.

שני: אני משתתפת בתסכול שלך. לרוב הסדרות האהובות עליי אין פאנדום ובדרך כלל אני גם לא זקוקה לו, אבל משהו בסדרה הזו גרם לי לרצות לדבר עליה כמה שרק אפשר. אני חושבת שזה בגלל שהרומנטיקה הייתה כל כך מרכזית בה, ולכך שהיא הייתה מספקת למדי אבל גם השאירה טעם של עוד. למזלי, היו לי שני אפיקים לנחמה. הראשון הוא שאת ראית את הסדרה קצת לפניי ושמחת לשמוע כל מחשבה שלי עליה, והשני הוא שיש דמות בסדרה שהרגישה בדיוק כמוני. ניילס, המשרת של מר שפילד, רוצה לראות אותו במערכת יחסים עם פראן לא פחות ממני וממך, וזה נפלא. אני לא בטוחה איך לתאר את תחושת האשרור והביטחון שאני מקבלת מזה שדמות בתוך הסדרה תומכת בשיפ האהוב עליי באותה התלהבות. זה גורם לי להרגיש שהיוצרים באמת רואים אותי ושמישהו מבין אותי. זה רק אחד משלל דברים בסדרה שהופכים אותה לכל כך מנחמת ומתאימה לצפייה בתקופות קשות כמו זו שעוברת על רוב העולם כרגע. העובדה שהקאסט של הסדרה יציב להפליא וכל הדמויות הראשיות ורוב הדמויות המשניות נשארו בסדרה עד הפרק האחרון גם גורמת לסדרה להרגיש כמו משפחה ונותנת לי תחושה חמימה בפנים.

אור: את יודעת למה אנחנו מרגישות שהם משפחה, נכון? כי השחקנים הראשיים של הסדרה שמרו על קשר נהדר עד היום וצ’ארלס שונסי אפילו חזר להופעות אורח בתור בן הזוג של פראן בשתי סדרות נוספות שעשתה. אבל זו לא רק הכימיה הנהדרת של השחקנים, זה באמת כל סיפור האגדה שהוא התוכנית הזאת, מן העובדה שלמשך שש שנים הייתה בפריים טיים האמריקאי תוכנית על בחורה יהודייה בעלת קול צווחני ועד העלילה עצמה שהיא שיא החלום האמריקאי שבו כל אחד יכול להצליח, לטפס בסולם המעמדות ולמצוא את הסוף המאושר שלו. מבחינות מסוימות, האופטימיות בתעשיית הבידור מתה אחרי שנות התשעים. היום המגמה נוטה לדיסטופיות ואפילו סיטקומים נמנעים מלהיות עד כדי כך שמאלציים ומקדישים קווי עלילה שלמים לנושאים כבדים ורציניים. סיפור תמים על אהבה ומשפחה כמו נני עובד על בלוטות הנוסטלגיה גם לאנשים כמוני בלי זיקה קודמת לסדרה: הוא מוציא מאיתנו כל מיני געגועים לעולם שהיה כביכול טוב יותר.

שני: לי דווקא היו לפני הצפייה בסדרה זכרונות מטושטשים מכך שראיתי אותה בילדות, אבל אני מבינה מה את אומרת. ומעבר לזה, אני חושבת שהסיבה שהתאהבנו בסדרה היא לא רק הנוסטלגיה האוניברסלית הזו אלא גם זה שהיא פשוט סדרה ממש ממש טובה.

אור: ויש לה סגנון –

שני: יש לה flair –

אור: That’s how she became… the nanny!

תגובות

טוען...

תגובות

אימת הפאנדום: אנו נושאים לפידים