שני אוירבך
הביקורת שהכי התקשיתי לכתוב בארבע השנים שאני עושה את זה היא הביקורת לספיידרמן: רחוק מהבית. שלא כמו סרטים אחרים, לסרטי מארוול אנשים באים עם רשימה ארוכה של ציפיות מאד ספציפיות, וקשה להסביר מה אהבתי או לא אהבתי בסרט בלי לחשוף מתי הוא עשה בדיוק את מה שחשדו שהוא יעשה.
ובכל זאת אני מנסה לכתוב על סרט ההמשך, כי הוא הותיר אותי בתחושות כל כך מעורבות, שהייתי חייבת לדבר על זה. אתן את תקציר העלילה כי זה מתבקש, אבל באמת שאין טעם לראות את הסרט אם אתם לא יודעים כבר במה מדובר, כי הוא נוצר מתוך מחשבה שיצירות מארוול הן כבר חלק מלימודי הליבה, ואין פעוט שלא מכיר את כל ההיסטוריה של ספיידרמן וכל מה שסובב אותו.
אז בסוף הסרט הקודם, זהותו הסודית של ספיידרמן (טום הולנד) נחשפה, וזה טיפ טיפה הרס לו את החיים. לא בדרך השגרתית – שבה נבלים רודפים אחרי היקרים לו – אלא יותר בכיוון של פגיעה בחיים האישיים ובתוכניות שלו לעתיד. זה כמובן משפיע גם על החבר הכי טוב שלו נד (ג'ייקוב בטלון), החברה שלו אם ג'יי (זנדאיה) והדודה שלו מיי (מריסה טומיי), אבל באופן יותר ריאליסטי. הניסיון הזה להתמקד גם בסיפור היומיומי ראוי להערכה, למרות שזה לא נעשה טוב כמו בסרט הראשון בטרילוגיה, ולמרות שהזווית הזו ננטשת למשך רוב הסרט. בניסיון נואש לבקרת נזקים, ספיידרמן פונה לד"ר סטריינג' (בנדיקט קמברבאץ') ומבקש ממנו לעשות קסם שיגרום לכל העולם לשכוח מי הוא באמת. הקסם משתבש, ובמקום התוצאות הרצויות הוא גורם לבאג קסום כלשהו שמאפשר לנבלים מיקומים מקבילים להיכנס לעולם הספציפי הזה ולתקוף את ספיידרמן בגרסת טום הולנד.
אם השאלה שלכם היא האם נהניתי מהסרט, התשובה היא חד משמעית כן. הבדיחות באמת מצחיקות, מסחטות הדמעות באמת נוגעות ללב, והאקשן… טוב, רועש וחסר מיקוד, אבל חוץ מזה, הסרט כיפי מאוד. וכמובן שהוא יהיה כזה, כי רואים שהוא נוצר מתוך כוונה לפנק את הצופים כמה שרק אפשר, ולתת להם כמעט את כל מה שמעריצי מארוול יכולים לרצות.
אבל אם השאלה היא האם מדובר בסרט טוב, אחרי היסוס משמעותי אאלץ לענות בשלילה. הסרט כל כך עסוק בריצוי המעריצים שכל שיקול אחר הופך לשולי. למשל, הוא מכיל סצנות שעוצרות את המומנטום של הסרט או לא רלוונטיות לעלילה בשום צורה, רק כי הן מכילות קריצות למעריצים. בהסתכלות אובייקטיבית כל תסריטאי, במאי או עורך מתחיל היה נפטר מהן מייד, אבל פה הן מקבלות יחס של נקודות שיא, למרות שהן לא משרתות את הסיפור או את הדמויות. או לדוגמה האקשן שהזכרתי: מתוך רצון לשלב נבלים שונים שהגרסה הקולנועית שלהם נוצרה על ידי אנשים שונים לצרכים שונים, יוצא שאין כוונה ברורה מאחורי סצנות האקשן, והן מרגישות מבולגנות. כנראה התוצאה הכי מתסכלת של שילוב הדמויות מיקומים שונים היא בעיית הטונים של הסרט. יש בו התנגשות מחרידה של סגנונות משחק שונים, פרטים ביוגרפיים שונים, עיצובים ויזואליים שונים ומניעים שונים שפשוט לא יושבים טוב ביחד, וכל ההתלוצצויות בעולם לא יחפו על זה. זה הכי בולט בתחום המשחק – הפאתוס של הגובלין הירוק גדול בכמה מידות על היקום הקולנועי של מארוול, והמשחק של ווילם דפו פשוט גורם לשאר העולם הזה להיראות עלוב בהשוואה. היחיד שמתקרב אליו הוא למרבה המבוכה תוצר של אותה טרילוגיה מתחילת המילניום – אלפרד מולינה שמשחק את דוק אוק. הסרט מנסה גם לתת סגירת מעגל לשלל דמויות בנות עשור או שניים, וזה נחמד אם הקהל מושקע בהן, אבל גם באמת מאוחר מדי.
הבחירה בנבל הראשי לסרט היא ההחלטה הכי מעניינת של… לא של התסריטאים (כריס מקנה ואריק סומרס) או של הבמאי (ג'ון וואטס) כנראה, אלא של קווין פייגי, המוח מאחורי מארוול. אוסף הנבלים מרחבי המולטיוורס עושה את תפקידו נאמנה, אבל בעיניי הנבל הגדול של הסרט הוא ספיידרמן עצמו. פיטר פארקר, שבדרך כלל נחשב לאחת הדמויות החכמות ביותר בקטלוג של מארוול, מתנהג פה כאילו עם שאר היכולות שלו הוא קיבל גם את מנת המשכל של עכביש. במשך רוב הסרט רק התחננתי שמישהו כבר יעצור אותו לפני שהוא ישמיד את העולם. וזה… זה לא מראה טוב במיוחד לסרט על גיבור כל כך פופולרי. הסיבה לזה – שבעיניי לא מצדיקה כזה טמטום חסר גבולות – היא שהסרט השלישי בטרילוגיה (והשישי בפרנצ'ייז שבו הדמות מופיעה) הוא איכשהו גם סרט אוריג'ין. אומנם את החליפה והכוחות פיטר פארקר קיבל מזמן, אבל את האתוס הכל כך חשוב של הדמות הוא רוכש רק עכשיו. זה מתסכל, כי עד עכשיו רציתי להאמין שגם אם זה לא נאמר במפורש, פיטר פארקר הוא כבר ספיידרמן במלוא מובן המילה. ההתנהגות המטופשת והמפונקת שלו בתחילת הסרט הזה עושה אותו יותר דומה לסטאר-לורד (אחרי הוקאיי, גיבור העל הגרוע ביותר של מארוול) ומאירה באור שלילי את כל מה שהוא עשה עד עכשיו. אפשר היה לראות את זה גם קודם, אבל עכשיו ברור שבהשוואה לספיידרמנים אחרים, כל מה שהיה לו להציע כל הזמן היה בעצם רק בדיחות וטכנולוגיה שהוא קיבל מאנשים אחרים.
נקודה שאני חייבת להתייחס אליה היא העובדה שכבר ראינו לא מזמן סרט ספיידרמן שעוסק במולטיוורס. ואכן, אין דרך הביתה ממש משחזר כמה סצנות מספיידרמן: ממד העכביש. זה צעד מאוד נועז, לאזכר סרט מושלם וליצור בראש של הצופים את ההשוואה הבלתי נמנעת. ולפחות בעיניי, ההשוואה הזו בכלל לא מחמיאה לסרט החדש. זה רק גרם לי לחשוב כמה מסודר ממד העכביש היה בדרך שבה הוא התמודד עם ריבוי הדמויות, איך נחתכו ממנו כל הסצנות שלא שירתו את המסע הרגשי, וכמה הרבה יותר עשיר ויזואלית הוא היה.
זה אולי נשמע כאילו אני לא ממליצה לצפות בספיידרמן: אין דרך הביתה, אבל זה לא מדויק. נכון, כשאני חושבת עליו אני רוצה לבכות ולא מהסיבות הנכונות, אבל באמת שנעשה פה כל מאמץ כדי שהמעריצים יצאו מרוצים, והיוצרים החליטו (כנראה בצדק) שהיגיון והומוגניות לא נחוצים למטרה הזאת. וכאמור גם עם כל הכעס שלי על הדגש הזה, צחקתי והתרגשתי ולא סבלתי (רוב הזמן). אז אם אתם מעריצי היקום הקולנועי של מארוול, בהחלט לכו לראות את הסרט הזה (אם כי בטח לא חיכיתם לאישור שלי בשביל זה). אבל תשתדלו לא לגרור הורים או אחים או פרטנרים שלא שוחים בחומר, כי הם כנראה לא יבינו ממה כולם כל כך מתלהבים.
תגובות