ביום חמישי הקרוב יתקיים טקס פרסי אופיר, הטקס החשוב ביותר בתעשיית הקולנוע הישראלי. לצערו של מי שלא חלק מהתעשייה הזו, הטקס הוא שיעמום ענק המורכב מסרטים שאין באמת דרך לראות או להשיג עד אחרי חלוקת הפרסים. יש לכך המון סיבות, והמון אנשים מנסים כבר שנים לשנות את זה, אבל עד שזה יקרה, אנחנו תקועים עם טקס שהסיבה היחידה שהוא מוצג לציבור הרחב כמשהו חשוב היא כי הזוכה בפרס הגדול זוכה גם באפשרות לייצג אותנו באוסקר. תחשבו על הכוכב הבא לאירוויזיון, רק שלאורך כל התחרות הזמרים המתמודדים על האפשרות לייצג את ישראל באירוויזיון שותקים, ורק לאחר שנבחר זוכה ניתנת לנו כקהל האפשרות לשמוע אותם שרים.

כאנשי תעשייה חשובים שאין כמוהם, לחברי הבלוג אור ענבר וקסם ברקוביץ ניתנה האפשרות לצפות בכמה מהסרטים המועמדים, לאור זאת מצורפות כמה ביקורות קצרצרות עליהם.

הנשף

הנשף מספר את סיפורן של 3 נערות לקראת סיום התיכון: עדן, טיגיסט וקשת. הן לא הכי מקובלות בשכבה אבל גם לא הכי דחויות, ולכן הן נורא מופתעות כשמזמינים את כל הבנות חוץ מהן לנשף הסיום המפואר. הבעיה, לדעתן: הן שטוחות מדי. הפתרון: למכור כליה בקייב עבור כסף לניתוח הגדלת חזה. הנשף הוא גם הסרט בעל מספר המועמדויות הרב ביותר בטקס פרסי אופיר הקרוב, ולכן חשוב להתייחס אליו בהתאם – לא כמו קומדיית הנוער המעפנה שהוא נשמע מהתקציר שתיארתי, שמבוסס על הטריילר והפוסטר שלו. נקודת המכירה הגדולה של הסרט היא העובדה שהכוכבת שלו, ולמעשה הדמות הראשית היחידה בסיפור, היא טרנסג׳נדרית שלא מספרת לחברות שלה שמטרת ההצטרפות שלה לטיול היא להרוויח כסף לניתוח לשינוי מין, שאותו אביה לא מוכן לממן.

ואם זה לא נשמע קשה וחשוב עד כה, באמצע הנשף נכנס קו עלילה מפתיע שגורם לסרט להתעלות על כל מה שהוא היה יכול להיות, ונותן בעיטה חזקה ישר בבטן של הצופה. את הפרט הזה מחלקת השיווק מנסה לשמור בסוד, ולכן גם אני אעשה זאת. רק אומר שבלעדי הכיוון האפל הזה שהסרט לוקח, לדעתי הוא די סטנדרטי ולא מיוחד. אין לו הרבה להציע בגזרת קבלת השונה והאהבה העצמית. למרות שהליהוק של נערה טרנסג׳נדרית היא בשורה משמחת בז'אנר סרטי התיכון, הוא נשאר די אנמי. למזלו של הנשף, הוא עדיין כולל את קו העלילה השני, המפתיע יותר, והוא זה שמבחינתי עושה את הסרט.

הרבה אנשים עשויים להירתע מהדרך שבה הסרט כתוב. מכיוון שהוא מתרחש בתיכון בשנת 2018, הנערים בו מדברים בשפה די… מעצבנת. ממבט ראשון המחשבה שעולה היא שאף אחד לא מדבר ככה, ושזו כתיבה רעה. אבל הסרט מצליח להתגבר על זה, וגם אם חשבתי שלא אצליח לשרוד סרט שלם שבו הדמויות מדברות אך ורק במין שילוב מוגזם של עברית עילגת ואנגלית קלוקלת, הסרט הוכיח לי שזה משהו שאני מסוגל להבליג עליו – כי ברור לחלוטין שזה נעשה בכוונה. ילדים מדברים מעצבן. אני מסוגל להבין את מי שיראה את הסרט וזו תהיה נקודת השבירה שלו, אבל מבחינתי הצעד הזה מראה על אומץ של יוצרי הסרט. זהו המראה הכי היפר-ריאליסטי של איך ילדים מדברים בימינו, והסרט לא מרכך את זה. הוא לא מפחד להיות מעצבן. (קסם)

האופה מברלין

האופה מברלין הוא סרט טוב. עם סיפור לא שגרתי במיוחד, המון שתיקות, וצילומי עיר שתופסים את האווירה בצורה נפלאה, לא סתם הסרט מועמד לתשעה פרסים בטקס הנוכחי. הסרט עוקב אחרי תומאס, קונדיטור ברלינאי שנוסע לירושלים כדי לפגוש את אשתו ובנו של אהובו אורן שנהרג בתאונת דרכים.

בין כל השתיקות הרועמות בסרט, הדמויות משלבות בין אנגלית עברית וגרמנית בצורה כל כך טבעית ונכונה שכמעט שכחתי שאני רואה סרט. מעבר לעלילה הראשית של להכיר את המשפחה של האדם שאהבת, הסרט מעמת חילונים עם דתיים וזרים עם מקומיים. באופן די מפתיע, אין כמעט התייחסות לנושא ההומוסקסואלי, וזהו "רק" טריגר להנעת הדמויות.

לטעמי הסרט מאבד את הכיוון שלו לקראת הסוף, ולצערי לא באמת מעמיק בדיון בנושאים שהוא מנסה לגעת בהם. אבל למרות כל זה, שני השחקנים הראשיים עושים עבודה מדהימה. שרה אדלר נהדרת בתור ענת, אלמנתו של אורן, וטים קלקהוף שובה לב לחלוטין בתור תומאס. הבימוי ברגעים השקטים מאוד נוגע ללב ותמונות שהסרט מציג לצופה מחיי היום יום בברלין ובירושלים מתעלות את אווירת הרחוב למין דמות נוספת בסרט. השילוב של הדברים הללו הופך את הסרט מקלישאה גמורה לדרמה מרגשת. (אור)

שרוכים

גדי, בגילומו של נבו קמחי, הוא אדם בעל פיגור שכלי שחי כל חייו הבוגרים אצל אמו, אך במותה הרשויות שולחות אותו לגור אצל אביו הביולוגי שניתק איתו קשר בילדותו ״עד שימצאו לו מקום במוסד ציבורי״ שיטפל בו. האבא, שחי חיים משעממים ושגרתיים, לא נהנה מחברתו הפתאומית של בנו, אך תהיו בטוחים שעד סוף הסרט חייו ישתנו לטובה.

שרוכים הולך בדרכם של סרטים בז׳אנר שאני אוהב לקרוא לו ילד בהפתעה, על מבוגר שהעובדה שהפילו עליו ילד שהוא לא מעוניין בו משנה את חייו מן הקצה אל הקצה. סרטים כמו רווק פלוס ילד, ביג דאדי ואפילו לוגאן עולים במהלך הצפייה בו, רק שההבדל כאן הוא שבמקום ילד מדובר בגבר בוגר בן 38, ואיכשהו ההשוואה הזו נותנת לסרט מימד מוזר שאני לא בטוח שהוא מעוניין בו – הוא פשוט מרגיש כמו בדיחה על מוגבלי יכולת, ומין ניסיון לומר שהטיפול בהם זהה לטיפול בילדים קטנים. אין לי ניסיון בנושא, אז אני לא באמת יכול להשוות, אבל ההצגה של הנושא בסרט נראית לי פשטנית. לרדד את הטיפול בבעלי מוגבלויות למשפט ״זה כמו לגדל ילד קטן״ זה לא מכבד, לא משנה כמה הכוונות טובות.

דובל׳ה גליקמן עושה עבודה טובה בתפקיד האבא הקשוח, אבל לא מתעלה מעבר לזה. דמותו חד מימדית וחבל לי שלא הושקע יותר מאמץ בהעמקה שלה. בנוגע לנבו קמחי… קשה לי לעכל את תצוגת המשחק שלו. הוא לוקח דמות מאוד קשה ולא מוותר לעצמו בדרך, אבל באותו הזמן התחושה שהצופה מקבל היא בעיקר מבוכה. זה מזכיר מאוד את מה שקורה בסרט האמריקאי הסאטירי רעם טרופי, שבו יש קו עלילה שנוגע לשחקן קולנוע שמשחק אדם מפגר בשביל לזכות בפרסים, אבל הגזים כל כך במשחק עד שהתוצאה יצאה מצחיקה שלא בכוונה. למרבה הצער, קמחי נקלע גם הוא למלכוד הזה ולא כל כך הצליח לצאת ממנו. (קסם)

אין בתולות בקריות

וואו, כמה שהסרט הזה רע. אני לא יודע איך מישהו הצליח לקחת אותו ברצינות, ועוד להעמיד אותו לפרסים, כי הוא פשוט רע. הסרט אמנם לא מועמד לשום קטגוריה רצינית, ככה שאולי מצביעי אופיר יודעים מה טוב בחיים האלו, אבל משום מה הם החליטו שמבחינת המשחק, הצילום ועיצוב התלבושות הוא אחד הסרטים הטובים ביותר שנוצרו השנה בישראל, ועם זה אני לא יכול להסכים.

ג׳וי ריגר משחקת נערה בת 15 מקריית ים שרק רוצה לעבור לתל אביב, כי נמאס לה מהחיים שלה, מהמשפחה שלה ומהכול, אבל כשדרכה מצטלבת עם עיתונאי תל אביבי שהגיע לקריות… לא ממש קורה כלום. היא עדיין ממשיכה להיות אותה נערה מתבגרת מעצבנת שחושבת שהכל מגיע לה, רק שעכשיו יש לה חבר מבוגר שאיתו היא מקיימת יחסים לא חוקיים בכלל. אם אתם נהנים לראות פלרטוטים בין ילדה בת 15 לגבר בן 30, זהו הסרט בשבילכם. אם אתם פחות בקטע, ברכותיי – אתם אנשים הגיוניים!

עכשיו, אפשר לומר שזה שהיחסים ביניהם לא חוקיים לא הופך את הסרט לפחות טוב, ושזה אומנות, הרי היא מגלה את המיניות שלה או משהו. למרבה הצער, התסריט של הסרט ממש לא מספיק טוב בשביל לחפות על הבעייתיות המוסרית בקשר הזה. הוא כולו מלא יומרה ופאתוס ומטאפורות זולות שלא מרשימות אף אחד, אבל בעיקר הסרט פשוט משעמם ומרדים.

הסרט מרגיש כמו מין סרט צרפתי על התבגרות וגילוי עצמי, ז'אנר שלרוב אני דווקא אוהב, אבל הבחירות האמנותיות שהיו מתאימות נהדר לרוגע והיופי של צרפת התבזבזו לטעמי על הנופים הישראליים והשפה העברית. הצילום של הסרט, למשל, פשוט דוחה, ויחסית לסרט שמתרחש כולו על חוף ים הוא גורם לים עצמו להיראות ירקרק, מטונף, ולא מושך בכלל. השחקנים, ובראשם מיכאל אלוני, עושים עבודה מחפירה. גם אחרי שמורידים ממנו כל שביב של פדופיליה, נשארים כתמים גדולים של טירוף ושיגעון שמשוחקים באופן שרמנטי, כאילו זה מה שאמור לגרום לנו לסלוח לו על הקריפיות שלו. (קסם)

פרה אדומה

פרה אדומה מתרחש בסילואן שבמזרח ירושלים ומלווה את בני (בנימינה) בת ה-17, יתומה מאם ובת יחידה ליהושע – משיחיסט ימני קיצוני שקיבל אליו עגלה של פרה אדומה. הסרט, שמועמד לארבעה פרסי אופיר, לא הצליח להתעלות על הגימיק הזה. לא הרגשתי שיש פה אמירה (לטובה או לרעה) על הקומץ הקיצוני של הימנים המשיחיסטיים. הרגשתי שגם אין אמירה לסרט על גידול ילדים, משפחתיות או יחסים בין הורים לילדים, אפילו שזה נושא מאוד מרכזי בעלילה.

מהצד השני, יש לנו סיפור התבגרות להטב"י, וככזה הוא מאוד בסדר ולא ממריא לשום מקום. אני האחרונה שתגיד שעוד סיפורים כאלה מכל קשת החברה והאנשים מיותרים, אבל הרגיש לי שאין לסרט מה להגיד על העניין בכלל.

לזכות הסרט עומדת ירושלים בצילומו של בועז יהונתן יעקב, ולא סתם הוא מועמד לפרס אופיר על עבודתו בסרט. צילום העיר וההתנחלות מרגיש כמו עלילת צד בפני עצמה, והצליח להחזיק אותי קצת יותר בתוך הסרט שלא תפס אותי בכלל. המועמדויות האחרות של הסרט הן בגזרת המוזיקה המקורית והמשחק של צמד השחקנים הראשיים, ואכן גל תורן נותן הופעה מרשימה במיוחד בתור האב האובססיבי. (אור)

כאן ועכשיו

כאן ועכשיו הוא סרט העוקב אחרי ארבעה גיבורים, ישראלים צעירים יוצאי ברית המועצות שחברים ביחד בהרכב ראפ. הסרט הזה מזכיר מאוד גרסה של 8 מייל שמתרחשת באשדוד ב-2018. כפי שמצופה מסרט על מוזיקה, יש בו שירים מקוריים המלווים את הסרט לכל אורכו, רובם ברוסית. גם רוב הדיאלוגים בסרט הם ברוסית ולא בעברית, וחשוב לציין שזה לרגע לא מרגיש כמו סרט זר.

הגיבורים שלנו הם אנדרי, זורה, רינט ומיקסר. לכל אחד מהם בעיות משלו, אבל אנדרי גיבור הסרט במצב החמור ביותר: אביו בבית החולים ורשויות הרווחה רוצות להוציא את אחותו הקטנה מהבית. בנוסף לכל זה, הבנק מוציא צו עיקול בעקבות חובות הולכים וגדלים. כדי להתמודד עם הקשיים האלו אנדרי פונה אל עולם הפשע המאורגן. במקביל מיקסר צריך לאזן בין חיי משפחה ועבודתו אצל משפחת פשע, זורה שולח כסף להורים ורינט מתרכז בחינוך כדי להתמודד עם אירוע טרגי בעברו. החולשה של הסרט היא בדיוק איפה שהוא שונה מ-8 מייל: העיסוק של הלהקה בחזרות, כתיבת שירים והתכוננות להופעה הגדולה שיכולה להוות את הפריצה שלהם מרגישה משנית לאירועים הדרמטיים האחרים בסרט, וזה חבל. במיוחד כי הייתי רוצה לשמוע עוד שירים של הלהקה.

הסרט נפתח עם סצינה שישר מכניסה את הקהל לאווירה. החבורה מציירת גרפיטי שבו כתוב "אין עתיד" בגשר מעל כביש מהיר, והפסקול ברקע של הכביש הסואן הופך לשיר של הלהקה. הצילום בסרט הוא אחת מנקודות החוזקה שלו, והבימוי של רומן שומונוב מצליח לתמצת את כל רגשות התסכול והכעס של הדמויות אל מול החיים והמערכת בצורה כזאת שגם כאשר הסרט מוצג בנימה מאכזבת וחסרת תקווה, הקהל לא יוצא מהאולם בהרגשה מבאסת. (אור)