היום (ראשון) כל הכוכבים יעמדו בשורה לכבוד טקס פרסי אופיר 2019. כל כפר סבא תעמוד על הרגליים למראה המחזה המופלא שמתרחש בהיכל התרבות ותצעק בקול "מי? מה קורה פה?" כי אם אתם גרים בכפר סבא, אתם יכולים לראות ברגע זה ממש רק סרט אחד מבין כל הסרטים המועמדים לפרס. גם בשאר הארץ המצב לא מזהיר, ומבין מלוא הסרטים שהטקס מציג השנה, רק מעט הופצו בעבר בקולנוע (כלומר, תלוי למה אתם קוראים הפצה). בשנה שעברה המצב היה אפילו פחות טוב, אז לפחות אנחנו במגמת שיפור מסוימת.

בכל זאת שני, אור וקסם הספיקו במהלך השנה לראות כמה וכמה מהסרטים המתחרים על התואר הנחשק של המפסיד באוסקר לפרזיטים. לא, באמת, פרזיטים כל כך טוב. היו השנה סרטים ישראלים טובים, אבל הם לא פרזיטים. הנה כמה מהם:

הבלתי רשמיים

הבמאי והתסריטאי של הבלתי רשמיים הוא אלירן מלכה, יוצר שבאבניקים, ומאוד קל לראות את זה. הסרט ממשיך לא רק את העיסוק שלו בעולם החרדי אלא גם בנושאים כמו אגו גברי ומתח עדתי. ובעיקר, לבלתי רשמיים יש אותו סטייל בלתי מתאמץ וחסר פשרות שיש לסדרה. הוא פשוט סרט מהנה לצפייה, וזה לא משהו להמעיט בערכו כשמדובר בקולנוע ישראלי. אז נכון, הייצוג הנשי בסרט לוקה בחסר והסוף מעט מאכזב (בעיה שמשותפת לכל הסרטים הישראליים שראיתי בשנה האחרונה), אבל מדובר בסרט כיפי עם טביעת אצבע ייחודית. אני לא בטוחה עד כמה הסיפור על הקמת מפלגת ש"ס נאמן למציאות אבל בכנות, לא ממש אכפת לי. העיקר שבסרט הוא סיפור מעניין, והעובדה שהוא מתרחש בסבנטיז נותנת הזדמנות להשוויץ במראה ופסקול קצת שונים משאנחנו פוגשים בדרך כלל בסרטים שמופקים בארץ. אני בהחלט מקווה לראות עוד מאלירן מלכה – בעיקר בטלוויזיה, כי נראה שהוא צריך את הזמן כדי לפתח את הדמויות והרעיונות שלו עד הסוף, אבל אני אקח מה שיתנו לי. (שני)

קצפת ודובדבנים

אני מאוד מחבבת את הרעיון של סרטים שמתרחשים בלילה אחד. זה ז'אנר שאני רגילה לשייך לקומדיות נעורים, אבל גור בנטביץ' משתמש בו היטב בסרטו שעוסק בבמאי תשוש שמתמודד עם האתגרים של תעשיית הקולנוע הישראלית הקשוחה. בנטביץ' ליהק את עצמו לתפקיד הראשי בסרט שמבוסס על חייו, וזו לא הייתה החלטה רעה. הוא לא השחקן הגרוע ביותר בסרט (שיש בו כמה תצוגות משחק די מבאסות) אבל הוא גם לא הטוב ביותר. דובר קוסאשווילי, מהבמאים הוותיקים בארצנו, גונב את ההצגה בתצוגת משחק מדהימה שיוצרת דמות אייקונית וגורמת לך להצטער שהוא בילה כל כך הרבה שנים רק מאחורי המצלמה. אם הוא לא יזכה בפרס האופיר על ההופעה הזו אהיה מאוכזבת מאוד.

המסע הקצר (כאמור, לילה אחד) שאליו הסרט לוקח אותך עם הגיבור מוצדק באופן מבריק על ידי התסריט והוא סוחף לכל אורכו. זו הסיבה שהרגעים שבהם הסרט חורג ממנו כדי לעסוק בספק-סיפור-מסגרת מרגישים מיותרים, ורק הופכים לפחות מהנים ככל שהסרט מתקדם. אבל כל עוד הסרט נשאר עם הסיפור שלו, הוא נהדר. הוא מפגיש את הצופים עם כל סוגי הדמויות שאפשר למצוא בסצינת הקולנוע הישראלית, וכמעט כולן דמויות מעניינות שמרגישות מבוססות. ההתנהגות של חלקן מעוררת תמיהה לגבי מה בדיוק הסרט מנסה להגיד, אבל מדובר בעיקר בסיפור צדדי ולא מהותי ולכן זה לא מקלקל את החוויה של הסרט. בסופו של דבר, מדובר בסרט ישראלי שלרגעים מרגיש מרוכז מדי בעצמו, אבל לרוב פשוט עשוי היטב. הוא יגרום לכם לרגשות אשם על זה שאתם לא רואים יותר סרטים ישראליים, ובו זמנית יזכיר לכם שאין סיבה לפחד מהם. (שני)

ימים נוראים

הסרט ימים נוראים מתאר את השנה בחיי יגאל עמיר מאז חתימת הסכמי אוסלו ועד שביצע את רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. כבר מהתיאור אפשר להבין את המחלוקות שהסרט עלול לעורר. במהלך הסרט שזורים אינסוף קטעי ארכיון מהתקופה ההיא שמשתלבים באופן אורגני בסרט. הסרט מצולם ביחס 3:4 כמו של טלוויזיות מפעם, ובכך מנטרל את הצרימה שבמעברים הרבים לקטעי הטלוויזיה, והם לא מוציאים אותך מעלילת הסרט. בנוסף לזה וכציון לשבח לעריכה של הסרט, הקטעים משולבים באופן מאוד אורגני.

הדבר החשוב שיש להגיד הוא שאני לא הרגשתי שהסרט מנסה לגרום לי להזדהות עם הרוצח, וזה דבר טוב, במיוחד שאנחנו מדברים על אדם חי שיושב היום בכלא ולא איזו דמות היסטורית מהעבר הרחוק שאפשר לנסות לדון בטיב המעשים שלה. יהודה נהרי בתפקיד יגאל עמיר נושא את הסרט על כתפיו ומתמודד עם הבימוי האינטנסיבי וריבוי תצלומי התקריב בצורה פנטסטית. מצד שני, לא היה לי ספק לרגע באיזה "צד" של המפה הפוליטית נמצאים היוצרים של ימים נוראים. הסרט הזה עושה בעיניי "תעמולה שמאלנית" באותה מידה שבה עשה ספייק לי "תעמולה שחורה" בסרטו שחור על לבן. הסרט הזה היה לי קשה לצפייה. האינטנסיביות שבה הוא מראה את המצב בארץ באמצע שנות התשעים כשאנחנו יודעים מראש איך הסיפור הזה מסתיים הייתה כמו נסיעה ברכבת הרים שלא נגמרת באורך שעתיים. החלק האחרון בסרט, שמוקדש ליום הרצח, הוא שיא המתח בסרט. העריכה המופתית שעוברת בין הצילומים המשוחזרים לבין הצילומים האמיתיים שכל ישראלי מכיר כמעט בעל פה בשילוב מוזיקה מתגברת הפכה את הסרט לאחד המותחנים הכי טובים שיצא לי לראות. (אור)

מאמי

מאמי של קרן ידיעה הוא עיבוד לאופרת הרוק המפורסמת שכתב הלל מיטלפונקט ב-1986, עם עיבודים חדשים של דודו טסה ללחנים של אהוד בנאי ויוסי מר חיים. כבר אז היצירה עוררה מחלוקת ולא ציפיתי שהצפייה בסרט תהיה קלילה, אבל לצפייה כזו מעיקה בהחלט לא ציפיתי. העיבודים של דודו טסה לא הרגישו לי מעניינים מספיק בשביל להחליף את העיבודים המקוריים ולהוסיף על זה, לאורך כל הסרט מתנגן צליל צורם שאמור כנראה להיות אמירה אמנותית אבל אותי הוא רק עצבן. את העלילה הראשית קוטעים צילומים של דודו טסה ונגנים המשמשים כמעין מקהלה יוונית בקונספט לא רע, אך בביצוע מוזר שפחות עבד עליי. זהו אותו סיפור של אופרת הרוק שנראה שמתרחש גם הוא בעבר הלא רחוק של מדינת ישראל, ולרעתו של הסרט מה שעבר אז לא בדיוק עובד היום. יש לתת קרדיט לקרן ידיעה על הניסיון הזה ביצירת סרט שונה ועל היותה אמנית מיוחדת בנוף היצירה של הקולנוע הישראלי. אבל לצערי לא הקונספט המיוחד הזה ולא ההופעה המאוד מוצלחת של נטע אלקיים בתפקיד מאמי הצליחו לגרום לי לחבב את התוצר הסופי. (אור)

אישה עובדת

ודאי כולכם זוכרים את תנועת Me Too שעלתה לאור הזרקורים ב-2017. אי אפשר היה ממש לפספס את הגלים שהיא עשתה, במיוחד כשנשים מעולם הבידור חשפו את סיפורי ההתעללות המינית שלהן בידי גברים מפורסמים, אבל מראש הרעיון של התנועה היה להציג את גודל התופעה וכמה נפוצה התעללות ותקיפה מינית בחברה. אישה עובדת מרגיש קשור מאוד לתנועה גם אם לא בהכרח צמח מתוכה. הוא מספר סיפור מוכר של אישה שנאלצת להתמודד עם הטרדות במקום עבודתה על ידי הבוס שלה. הדמויות בסרט נשארות לכל אורכו כלליות ולא מפורטות, ובכך התסריט יוצר סיפור שקל מאוד להזדהות איתו. אנחנו לא נכנסים יותר מדי לחיים בבית של הדמות הראשית או למניעים של הבוס, כי הסרט מנסה ליצור סיפור אוניברסלי ופשוט ובכך להראות שהדבר קורה בכל מקום. אולי אם הוא היה יותר מ"היה הייתה בחורה ואז הבוס שלה קרא לה מותק" הוא היה מצליח להגיע למקומות רגשיים יותר גבוהים, אבל אני חושב שדווקא הקסם של הסרט הוא בפשטות שלו. עם יותר פרטים הוא היה מאבד את הפואנטה שלו והופך להיות סיפור ספציפי על אישה אחת, במקום סיפור על כולן דרך סיפור של אישה אחת. (קסם)

תל אביב על האש

הקלישאה אומרת שסרטים ישראליים עוסקים תמיד במשפחה במשבר או בסכסוך הישראלי-פלסטינאי. במבט ראשון לא נראה שתל אביב על האש חומק מהתבנית הזו, כי הוא מספר את סיפורו של תסריטאי בטלנובלה ערבית שגר במזרח ירושלים ועובד ברמאללה, ומוצא את עצמו בקשר עסקי משונה שגובל בסחיטה עם מפקד המחסום שבו הוא עובר פעמיים ביום. אבל תל אביב על האש לא באמת עוסק בסכסוך עצמו, אלא במצב התודעתי של צעירים שגדלו לתוכו. יותר משגיבור הסרט שואף לסיום הכיבוש, הוא רוצה לשכוח שהוא קיים. זו אבחנה חדה ומעניינת על הכיוון שאליו החברה הפלסטינית הולכת, והסרט מעביר את הרעיונות האלה בצורה מרתקת. קאיס נאשף בתפקיד הראשי פשוט כובש (סלחו לי על משחק המילים) וכל ההצלחה של הסרט ביצירת פורטרט של חוסר כיוון ובורות מרצון היא בזכות ההופעה היוצאת מן הכלל שלו. את רוב המועמדים לאופיר בקטגוריית השחקן הראשי לא ראיתי, אז אני לא יכולה לומר איך הם בהשוואה אליו, ובכל זאת נראה לי בלתי מוצדק שנאשף לא קיבל את המועמדות הזו. לעומתו מועמד לפרס לשחקן המשנה הטוב ביותר יניב ביטון, שמשחק את מפקד המחסום, והוא דווקא השחקן הכי פחות מרשים בקאסט.

יחסי יהודים וערבים בישראל הם לא נושא משעשע כל כך, ובכל זאת הסרט מצליח להיות מצחיק. ההומור המריר שלו מתאים בדיוק לנושאים בהם הוא עוסק ולקשיים של הדמות הראשית. העלילה לרגעים הופכת למופרכת מדי, אבל היא פחות חשובה מאיך שהגיבור תופס את עולמו בסרט שמנסה לחקור דמות – ודרכה אוכלוסייה שלמה. בין אינסוף המילים שנשפכו על הסכסוך במדיה הישראלית, לתל אביב על האש יש דברים חדשים, מעניינים וחשובים להגיד, והוא מצליח להגיד אותם היטב ובו זמנית להיות סרט מהנה להפליא. זה מה שהופך אותו לסרט הישראלי הכי טוב שראיתי השנה, ולא רק בגלל שהבלתי רשמיים, שמוביל במועמדויות, בכלל יצא בשנה שעברה. (שני)

בשורות טובות

על רקע טילים על מדינת ישראל, בני זוג צעירים מנסים להביא ילדים לעולם ומגלים שיש להם בעיות פוריות. הסרט עוקב אחר סיפור אנושי מאוד של האנשים הכי לא מעניינים שיש. נלי תגר ורועי אסף (שגם היה שותף לכתיבת התסריט) משחקים זוג שבמהלך הסרט עושה המון סקס כי הרופא אמר. הסרט חלילה לא גס (אם כי יש בו לפעמים עירום פרונטלי) וריבוי הסקס הוא לא מה שהפריע לי להנות מהסרט. האישיות של הדמויות הראשיות בסרט, שנעה בין מעצבנת לילדותית, גרמה לי לקוות שהם לא יצליחו להיכנס להריון לעולם. 

המועמדויות של הסרט באופיר הן בדיוק על הנקודות החזקות בסרט, במיוחד המשחק של נלי תגר ואוולין הגואל, אבל התסריט כל כך חלש בעיניי שהוא מאפיל על כל שאר האיכויות של הסרט. אני בעד סרט דרמה קומי על נושא כזה שמדבר אל לא מעט מהאנשים בעולם, אבל במקום זה קיבלנו בתור צופים אוסף של דמויות בלתי נסבלות שמדברות בדיאלוגים מאוד סתמיים, וככה לא יוצרים חיבור לסרט ולסיפור אותו מנסים להעביר. (אור)

מילים נרדפות

מילים נרדפות הוא סרט שבא עם הרבה מטען. כמובן, הסיפור על הישראלי שברח לצרפת ומסרב לדבר עברית לא קיבל את הטיפול הפוליטי שקיבלו לאחרונה יצירות כמו פוקסטרוט והנערים, אבל זה לא הופך אותו לפחות מורכב. יואב, שסיים בדיוק את שירותו הצבאי על אדמת מדינת ישראל, בורח לפריז במטרה למחוק כל זכר לישראליותו – הוא מנתק קשר עם הוריו וחבריו ומנסה לחיות בבירה הצרפתית מהיד לפה. לצערו של יואב, החיים בצרפת הם לא החלום האירופאי שלו הוא שאף, והוא נאלץ לגלות שהחיים אינם הופכים למספקים מהרגע שאתה מחתים את הדרכון בבן גוריון. באופן בלתי צפוי, סרט על בחור שמנסה להתכחש לקשר שלו למדינת ישראל מתגלה כסרט ישראלי להפליא, כנראה מהסיבה ש"ישראלים בחו"ל" זה תת-ז'אנר של התנהגות ישראלית שלא מדברים עליה הרבה – אך בכל זאת קל נורא לזהות.

הסרט לא קל לעיכול. לאו דווקא בגלל עלילתו, אלא בגלל הדרך שבה הוא מוצג. מילים נרדפות מסופר כמו מין סדרה של סיפורים קצרים חסרי כל הקשר, שמצופה מאיתנו כצופים להשלים את הרווחים ביניהם לבד. זה נותן לסרט תחושה מרהיבה של ריאליזם פשטני, אבל גם יכול להיראות מתנשא ולהרחיק אנשים מסוימים שעשויים להרגיש כאילו הסרט מסתיר מהם מידע ומנסה בכוונה להיות בלתי נגיש. לתחושת הריאליזם מוסיף השחקן טום מרסייה, בתפקידו הראשי הראשון והמרשים. מדובר בתפקיד מורכב וחושפני (ואלוהים אדירים כמה שהוא חושפני) שטום מבצע בצורה כל כך טבעית ונונשלנטית. (קסם)