מוצ"ש מיתולוגי – אורפאוס

ברוכים הבאים ל"מוצ"ש מיתולוגי," פינה שבועית שתתפרסם בכל שבת בערב. לא מזמן חזרתי להתעניין במיתולוגיה יוונית, משהו שמאוד אהבתי בתור ילד. התחלתי לקרוא סיפורים ולפרסם אותם בגרסה שלי בפייסבוק, בכל שבוע סיפור אחר. כשפתחנו את הבלוג חשבתי שיהיה נחמד לייבא את הפינה הזאת לכאן. את כל הסיפורים שפרסמתי עד כה ניתן למצוא באלבום שנמצא בדף הפייסבוק של הבלוג. דיסקליימר קטן – לכל סיפור יש כמה גרסאות שונות, כך שיכול להיות שמה שאכתוב לא יהיה מה שאתם מכירים. לפעמים אני דובק בגרסה אחת ולפעמים מערבב קצת, בשביל לשפר את הסיפור. והפעם: אורפאוס.

אורפאוס היה בנם של האל אפולו ושל המוזה קאליופה. הקול שלו נחשב ליפה ביותר בעולם, וכשהוא שר כולם היו מהופנטים – אנשים, בעלי-חיים ואפילו עצים ואבנים (תאכלי ת'לב, שלגיה). הוא קיבל מאביו נבל, ששימש אותו בין היתר במסע שלו עם יאסון והארגונאוטים, אבל זה סיפור למוצ"ש אחר. הוא התאהב בנימפה אאורידיקה והשניים התחתנו זמן קצר לאחר מכן. אך רועה צאן בשם אריסטאוס קינא באורפאוס ורצה את אאורידיקה לעצמו. באחד הימים הוא ארב לזוג בדרכם הביתה והתנפל עליהם במטרה להרוג את אורפאוס. השניים ברחו והצליחו להמלט. לרוע מזלם, במקום שבו נעצרו בדיוק עבר נחש צפע, שהכיש את אאורידיקה והרג אותה במקום.

אורפאוס נכנס לדיכאון ושמחת החיים שלו נמוגה. הוא סירב לקבל את גורלה של אשתו וביקש מאביו שיסדר לו פגישה עם האדס, אל השאול. רוב בני האדם יכלו להגיע לשאול רק במותם, אך אפולו סידר לבנו פרוטקציות ואורפאוס ירד לפגוש את האדס. שערי השאול היו שמורים ע"י סרברוס, הכלב בעל שלושה ראשים, אך אורפאוס הצליח להרדים אותו בעזרת הנבל (נשמע מוכר?). כשהגיע אל האדס ופרספונה, שליטי השאול, אורפאוס הסביר למה הוא שם ולאחר מכן פצח בשיר עצוב. אפילו האלים לא יכלו לעמוד בפני שירתו והאדס הסכים לתת לאאורידיקה לעזוב עם אורפאוס. אבל כמובן שהיה תנאי – לאורפאוס אסור היה להסתכל לאחור ולהביט בה עד ששניהם יוצאים מהחשיכה של השאול אל האור של העולם.

אורפאוס הסכים לתנאי והחל את הדרך החוצה כשאשתו הולכת מאחוריו ואוחזת בידו. למרות הפיתוי, הוא הצליח להתאפק ולא להביט לאחור עד שהגיע אל הפתח ויצא אל האור. באותו רגע סובב את ראשו בהתלהבות, אך אאורידיקה – שהלכה מאחוריו – עדיין הייתה בתוך החשיכה. תוך רגע היא התפוגגה וחזרה אל מעמקי השאול לנצח. אורפאוס המשיך לחיות את חייו בעצב, עד שמצא את מותו והתייחד עם אשתו בשאול. מוסר ההשכל הוא, כנראה, שמה שמת אמור להישאר מת. או שאי אפשר לברוח מהגורל שלך. כמו כן, אני יודע מה אתם חושבים עכשיו, וכן, בהחלט יש דמיון בין זה לסיפור של אשת לוט.

ובונוס לסיום – הרעיון שאי אפשר לחמוק מהמוות מופיע גם בסיפור קצר שאני אוהב מהתלמוד הבבלי, שנקרא "פגישה בסמארה": היה היה סוחר ששלח את המשרת שלו אל השוק המקומי כדי שיקנה כמה מצרכים. המשרת חזר לאחר זמן קצר, רועד וחיוור, ואמר לסוחר, "הייתי בשוק כשלפתע מישהי ניגשה אלי וכשהסתובבתי גיליתי שזו (מלאך) המוות, מביטה בי במבט מאיים. תן לי סוס אחד כדי שאוכל לברוח מגורלי. ארכב לסמארה, שם היא לא תמצא אותי." הסוחר נתן לו סוס והמשרת ברח משם כל עוד נפשו בו. הסוחר הלך בעצמו אל השוק וראה שהמוות עדיין שם. הוא ניגש אליה ושאל "למה בהית במשרת שלי במבט מאיים היום בבוקר?" המוות השיבה "זה לא היה מבט מאיים, אלא מבט של הלם. הופתעתי לראות אותו כאן היום, מכיוון שהלילה יש לי פגישה איתו בסמארה."

עד כאן מוצ"ש מיתולוגי להפעם. נתראה במוצ"ש הבא!