ביקורת: דגלנו מסמל מוות

אם דיברתם איתי בחודשים האחרונים, כנראה שמעתם ממני על סדרת הפיראטים Our Flag Means Death, שעונתה הראשונה עלתה לשירות הסטרימינג HBOMax במרץ האחרון. עוד לפני שנכנסנו לעלילה עצמה, היה ברור שארצה לצפות בה, פיראטים הם אהבתי הגדולה ביותר עוד מילדותי, אפילו לפני ימי שודדי הקריביים (הסרט הטוב ביותר בהיסטוריה המתועדת). מייד כשהטריילר לסדרה התנגן לי בעמוד הבית של האתר, נחשפתי לקומיקאים המככבים בסדרה (המוכרים יותר ופחות) ולאחד המפיקים שלה טאיקה וואיטיטי, והכנסתי אותה לרשימת הצפייה שלי. 

בהגדרה הפשוטה ביותר הדגל שלנו אומר מוות היא קומדיית מקום עבודה על ספינת פיראטים בקריביים במאה השמונה עשרה, תור הזהב של הפיראטים. את סטיד בונט, המנהל הלא יוצלח עם הכוונות הטובות, מגלם הקומיקאי הניו זילנדי ריס דארבי, הוא מייצג באופן מושלם את התרבות הארגונית בחברת הפיראטים והניסיון להתמודד עם משבר אמצע החיים שלו. סטיד בונט הוא אישיות היסטורית אמיתית שהקשר בינה לבין הדמות המוצגת בסדרה מעט רופף. אכן היה בעל אדמות עשיר בברבדוס שהחליט יום אחד לקנות ספינה, לשכור מלחים ולצאת לים הפתוח במטרה לבזוז את עמיתיו לאוקיינוס אך אין תיעוד מדוייק ואמין לגבי הצוות שלו ומסעותיהם בים. באותה תקופה, הפיראט הידוע ביותר שהילך אימים על הקריביים היה אדוארד "שחור הזקן" טיץ', ששמו הלך למרחוק כשודד האכזר יותר שהיה אי פעם. בשלב מסוים שני הפיראטים גם שיתפו פעולה זה עם זה.

במובן הזה, הדגל שלנו אומר מוות היא הסדרה הכי מדויקת היסטורית אי פעם שפשוט החליטה להתעלם לחלוטין מהעובדות המתועדות. מהניהול המודרני של הפיראט בונט למערכות היחסים הבינאישיות של הצוות שלו, הסדרה מצליחה להכניס אמפתיה ורכות בין אבחות חרב. דמויות מפתח נוספות בסדרה הן איזי הנדס (קון או'ניל), עוזרו הנאמן של שחור הזקן (טאיקה וואיטיטי בכבודו ובעצמו); חברי הצוות ג'ים (ויקו אורטיז), לושיוס סופר הספינה (ניית'ן פואד), רואץ' הטבח (סמבה שוט) ועוד אנסמבל שלם של שחקנים נהדרים ומגוונים; זאת בנוסף לשחקנים מעט יותר משניים והופעות אורח כמו לזלי ג'ונס, פרד ארמיסן, וויל ארנט, ניק קרול וקריסטן שאל. עוד לפני שמתחילה הדרמה העיקרית של הסדרה אפשר לדעת שאנחנו בידיים טובות.

מההתלהבות שאפשר לראות פחות או יותר בכל מדיה חברתית קיימת, ייתכן שתחשבו שהדגל שלנו אומר מוות היא סדרה על פיראטים הומואים – ולא תטעו בכלל. אחרי שנים של קוויר-בייטינג¹ חוזר ונשנה בהפקות, הסדרה תפסה את עיניה של הקהילה הלהט"בית הכללית עוד מההתחלה שלה, ובאופן מרהיב גם סיפקה את הסחורה שהיא יותר ממערכת יחסים קווירית אחת (למעשה, בקושי אפשר לראות מערכות יחסים סטרייטיות ראויות לציון). 

יוצר הסדרה דיוויד ג'נקינס לא היה מודע לכמה הבעיה הזאת רווחת, ובעצמו ייעד את הסדרה להיות קומדיה רומנטית. הקיום של הפנינה השחורה הזאת במדיה המודרנית הסעיר את הפאנדום המתהווה והיכה גלים בנוף הטלוויזיוני, ולמעשה עד עכשיו קשה מאוד להיכנס לטיקטוק בלי להיתקל בלפחות 20% תוכן פיראטים (אם אתם מהדמוגרפיה הנכונה, ובואו נהיה אמיתיים, למה שלא תהיו?). באחד ליוני, אחרי תחינות מתמשכות של הקהל, הסדרה חודשה לעונה שנייה (אין ספק שההכרזה על החידוש ביום הראשון של חודש הגאווה איננה מקרית) – ואין פה הפתעה, לאור העובדה שהדגל שלנו אומר מוות היא אחת הסדרות הכי נצפות של HBO, ועקפה ברייטינג גם פרנצ'ייזים אחרים כמו מון נייט של מארוול-דיסני ופיסמייקר של DC.

עוד דבר שהלהיב את המעריצים בצדק הוא ההשתתפות האקטיבית של הקאסט והצוות במדיה החברתית, מסרטוני קוספליי של דמויות אחרות משהם משחקים דרך פעילויות בישול ועד תקשורת ישירה וחסרת פילטרים לחלוטין בנוגע לפנטזיות הפרועות ביותר של הצופים. בצעד שמעורר חשד לגבי הכוונות של הרשת לגבי הסדרה, אין מוצרים נלווים רשמיים שאפשר לקנות. בור שהתמלא במהירות על ידי יוצרים עצמאיים וקנייה מאסיבית של כל מוצר אפשרי שמציג תפוזים או תבנית פרחונית. סצנת הפאנפיקים והפאנארטים פורחת, קיימים כבר כמה פלייליסטי מעריצים וכל יום עולה סרטון חדש עם תאוריה וציפיה למה שיקרה בעונה השניה. מעבר לאינטרקצית המעריצים הרגילה נעשה גם מעקב צמוד אחר ההתפתחות שלה באתרים כמו Archive of Our Own, וכבר עלו סרטוני ניתוח סדרה של יוצרי רשת מוכרים. האובססיה לסדרה מכלה את כל הפאנדום בכלל ואת שעות השינה המעטות שלי בפרט, והיא בהחלט מוצדקת.

למי מכם ששמעו על הסדרה ועוד לא החליטו אם לצפות בה, ומי שהצליחו איכשהו לחמוק מההשתלטות שלה על המרחב הדיגיטלי, אני בהחלט ממליצה להיכנס לתוכה ולתת לה לשטוף אתכם ברגשות של הכחשה, כעס, מיקוח דיכאון וקבלה (בנוסף לחמימות, אהבה ואושר כללי). העונה הראשונה כוללת עשרה פרקים בלבד שאורכים חצי שעה כל אחד, בינג' אחר הצהריים קליל שירסק אתכם וימלא את השנים הקרובות בלופים של צפייה חוזרת (אם תכננתם לצפות בעוד משהו בזמן הקרוב, חבל). אין ספק שפסטיבל אייקון הקרוב יהיה מלא בקוספליי עם עשרות וריאציות על הדמויות מהסדרה, ואני ממליצה בפה מלא לכל אחד מהקוראים להתגייס למאמץ הפאנדומי.

1. הצגה של מה שנראה כמו מערכת יחסים קווירית בלי לממש אותה באופן מפורש, ואף לפעמים להכחיש את קיומה או לצחוק על אפשרות הקיום שלה.