ביקורת: פרזיטים

פרזיטים נפתח במרתף, שם גרה משפחה בת ארבע נפשות. בני המשפחה עובדים בעבודות מזדמנות וחיים על הוויי-פיי של השכנים, שאותו הם מצליחים לקלוט רק כאשר הם עומדים בנקודה מסוימת בחדר השירותים. יש ג'וקים על השולחן, לכלוך בכל מקום ועוד אלמנטים של עוני. מהפתיחה הזו ברור שהמשפחה הזו מרוששת, אבל הכל משתנה כשהאח הצעיר מקבל הצעה לעבוד בבית של משפחה עשירה במיוחד, שחיה חיים שונים לחלוטין מאלו שהוא ומשפחתו חיים במרתף הצפוף. הוא קופץ על ההזדמנות הזו, למרות שהיא מחייבת אותו לשקר, ועל הדרך מצליח לשכנע את המשפחה העשירה להכניס לעסק גם את אחותו.

יותר מזה אני לא יכול לספר לכם – לא כי אני לא רוצה, או כי אני מאמין שחשוב להשאיר את הסרט בערפל להשגת חוויה מקסימלית, אלא כי התבקשתי על ידי במאי הסרט. במכתב שחולק לפני הקרנת הסרט, הבמאי בונג ג'ון-הו מבקש לא לספר לאף אחד מה קורה לאחר שהאח והאחות מתחילים לעבוד אצל המשפחה העשירה, למרות שהפרמיס של הסרט מתחיל להיבנות רק מהנקודה הזו בסרט. זוהי לא הפעם הראשונה שבה פרזיטים נראה חרדתי לגבי ספוילרים – על הפוסטר הרשמי של הסרט כתוב בענק "היזהרו מספוילרים", כאילו מדובר בסרט גיבורי על מפורסם שכל מעריציו יכתבו באינטרנט מה קרה בו מיד אחרי הצפייה. האמת הפשוטה היא שבסך הכל מדובר בסרט קוריאני מפסטיבל קאן, שאומנם בוים על ידי במאי מפורסם, אבל עדיין לא מדובר ביצירה שאנשים ירוצו לספיילר. וגם אם כן, אני לא בטוח שיש הרבה יותר מדי אנשים שעולמם ייחרב אם הם ידעו לאן עלילת הסרט הולכת אחרי עשרים הדקות הראשונות. כלומר, אני מבין את החרדה של בונג ג'ון-הו ואת העדפתו שכל צופה בסרט יגיע אליו עם כמה שפחות מידע, אבל אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי, ועדיף לדאוג שכל צופה יהנה מהסרט לא משנה כמה מידע הוא יודע על עלילתו.

אבל מצד שני, גם יש לו ממה לפחד. פרזיטים הוא סרט מפתיע עם הרבה פיתולי עלילה. במילים אחרות, בהחלט יש מה לספיילר. לא מדובר, כמובן, בטוויסטים מטורפים שבהם מגלים שכל הסרט היה חלום, וגם לא כאלה עם גילוי מערער על זהות ההורים האמיתיים של אחת הדמויות – זוהי לא טלנובלה בערוץ ויוה. אבל עדיין הסרט עושה כל שביכולתו בשביל להפתיע. מתחילתו ועד סופו קווי עלילה ייפתחו וייסגרו בדרכים יצירתיות שאנחנו כצופים כנראה לא נחשוב עליהן לבד. יש משהו מרתק ביוצר שתמיד מחפש את הדרך המפתיעה להמשיך את העלילה, אבל לחלק מהאנשים זה עשוי להיות מתיש, ולפעמים אפילו להפוך את היצירה לצפויה. אבל בפרזיטים זה דווקא עובד, ואני חושב שהוא מצליח למצוא את האיזון בין הדחף להפתעות מול עלילה שמרגישה רציפה ופשוטה. למרות פיתולי העלילה הרבים, עדיין קל לעקוב אחרי מה שקורה, כי הרעיון של הסרט פשוט מלכתחילה.

ואני חושב שזה משהו שבונג ג'ון-הו מצטיין בו. הדרך שבה הסרטים שלו מתחילים מנקודת מוצא פשוטה שעליה נבנים הרים של מורכבות עלילתית היא כמעט הפוכה מהדרך שבה הוליווד עובדת – שם פשטות היא מילה נרדפת ל"איכס". שוב ושוב ניתן לראות סרטים אמריקאים שממלאים שעות על גבי שעות בעלילות מסובכות וגדולות מהחיים, שמאחוריהן מתחבא כל כך מעט שהן פשוט לא שוות את הזמן והמאמץ שהוצאנו על הצפייה בהן. אבל לא אצל בונג, שאוהב לומר הרבה בעזרת מעט. פרזיטים מעניין מאוד במישור המילולי, אבל הוא אפילו מעניין יותר מתחת לפני השטח.

נושא שנראה שמעניין מאוד את בונג, לפי יצירה זו ויצירותיו הקודמות, הוא הבדלי המעמדות בין עשירים ועניים. מדובר בנושא שאפשר לראות בבירור בסרטים כמו רכבת הקרח ואוקג'ה, רק שהפעם בונג לוקח את הנושא למקום אחר ופחות מוכר. בניגוד לסרטים שהזכרתי, שם התפרנים היו הטובים המוחלטים שעומדים מול העשירים האקסצנטריים והמרושעים, פרזיטים מציג תמונה הרבה יותר מציאותית ואנושית. פתאום שני הצדדים הם לא העפרונות הכי מוסריים בקלמר, וקשה לדעת בצד של מי הסרט מצפה שנהיה. ובכנות, אני לא חושב שזה ממש משנה. הרעיון שאין בסרט רע וטוב מוחלטים יוצר חוויה קולנועית שאפשר לחזות בה לעתים רחוקות בלבד, ובטח שלא בסרטים אמריקאיים.

נקודה שבה אני מרגיש שהסרט קצת מפשל היא הסוף שלו. לסיים יצירה בצורה מספקת זה קשה, ברור לי, במיוחד כשכל מה שבא לפני הסוף חזק מאוד. רק תראו, למשל, יצירה כמו משחקי הכס, שהפכה במחי עונה אחרונה אחת מאהובת הקהל למושא ללעג המוני. סוף לא מספק הוא דבר שיכול להעיב על היצירה כולה, ואומנם אני לא חושב שהסוף של פרזיטים הוא בהכרח רע, אבל אני בהחלט חושב שהוא משמעותית פחות טוב מכל מה שבא לפניו. במשך כל הסרט יש הרגשה שהוא בונה לקראת שיא מסוים, וכשהשיא הזה מגיע בהחלט מדובר ביצירה קולנועית מרתקת שקשה להוריד ממנה את העיניים – אבל לצערנו לא מדובר בסוף של הסרט, ונותרו לו אחרי השיא הזה משהו כמו שלושת רבעי שעה. מסתבר שהשיא שהסרט בנה אליו הוא לא השיא של הסרט בכלל, כי אחריו מגיע עוד שיא הרבה יותר גדול ומוגזם. אבל בשלב הזה זה כבר הרבה פחות מעניין, כי התסריט לא בנה לזה. זו בעיה כשהפאנץ' הסופי של הסרט מרגיש כמו טעם לוואי למשהו שקרה קודם.

אבל למרות זאת, עד למערכתו השלישית פרזיטים הוא סרט מאוד מוצלח. גם אם הוא לא מצליח לסגור את הקצוות בצורה הטובה ביותר, הוא עדיין חוויה מטלטלת שאני ממליץ לכולם לראות. הוא לא חדשני או מתוחכם בצורה שתשאיר אתכם עם הלסת ברצפה, אבל הוא מצליח להפתיע ולשחק עם הציפיות של הקהל בצורה שבה הרבה סרטים אחרים נופלים. אבל בחייאת, אל תספיילרו. לא כי זה כזה קריטי לסרט הזה ספציפית, אלא כי זה דבר מאוד דושבאגי לעשות באופן כללי.