בחג המולד האחרון התחלנו משחק סנטה סודי בתת-תרבות, שבו כל אחד מאיתנו העלה שם של אחד מחברי הבלוג בגורל, ובחר עבורו מתנה – המלצה על יצירה שהנמען עשוי לאהוב. לימור בחרה להמליץ לי לצפות בסדרה Please Like Me.
אתחיל בווידוי. את הפוסט הזה ניסיתי לכתוב כבר פעמיים לפני שהגעתי לגרסה שאתם רואים פה עכשיו. בפעם הראשונה ניסיתי לכתוב את הטקסט ישר אחרי שסיימתי את פרק הסיום של הסדרה, אבל זה לא הצליח כמו שציפיתי. חשבתי שהדרך הכי נכונה תהיה להקיא על הדף את כל המחשבות שלי, עוד לפני שעיכלתי אותן באמת, כי פחדתי שככל שהזמן יעבור ככה אשכח יותר ויותר את מה שרציתי להגיד. אבל עבר כבר זמן. למעשה, עברו כבר שלושה חודשים מאז שסיימתי לצפות בה. לקחתי את הזמן גם בגלל סיבות אישיות שגרמו לזה שקצב הכתיבה שלי קצת ירד בחודשים האחרונים, אבל בעיקר כי הייתי צריך את הזמן לעכל את הסדרה הנפלאה שנקראת Please Like Me.
הסדרה Please Like Me היא סדרה אוסטרלית ששודרה במקור בין 2013 ל-2016. בישראל היא שודרה תחת השם קבלו אותי בערוץ yes Oh (אך כיום זמינה לצפייה בנטפליקס תחת השם בבקשה תאהבו אותי). היא מתארת את מסעו של ג׳וש, מעין גרסה בדיונית של יוצר הסדרה ג׳וש תומאס, דרך חייו הבוגרים, ונותנת דגשים על מערכות היחסים שלו, החברים שלו והמשפחה שלו.
אם תשאלו אותי על מה הסדרה באמת, יהיה לי קשה לענות. יש לי כמה רעיונות כלליים כתשובה לשאלה הזו, אבל שום דבר ברור. רוב הסדרות שאני צופה בהן הן כאלו שנורא ברור מהרגע הראשון על מה הן מדברות, אבל קבלו אותי היא כזו שנורא קשה לתמצת למשפט אחד. כמעט בכל הסדרות שאתם מכירים ניתן לדמיין את הפגישה הראשונה בין היוצרים למפיקים, שבה הם מנסים לשכנע אותם לתת כסף לחזון שלהם, ולקלוע לרוח הדברים שנאמרו בה ואפשרו לסדרה להתקיים. קבלו אותי היא לא כזו. היא מנסה לדבר על כמה נושאים גדולים בו זמנית, שבמבט חיצוני נראה כאילו הם לא אמורים לעבוד ביחד, אבל הם בהחלט עובדים.
בתור התחלה, דבר שהסדרה מתעסקת בו, ואולי הכי מזוהה איתה, הוא הנטייה המינית של ג׳וש. הסדרה כוללת לא מעט דמויות להט"ביות, ונוגעת לעיתים קרובות בשאלות ותהיות של ג׳וש בנוגע לקבלה שלו בחברה על רקע נטייתו המינית. השם העברי של הסדרה על פי יס, קבלו אותי, מרמז שזה הדבר הגדול והחשוב בסדרה, למרות שלדעתי האישית זה בכלל לא נכון. הסדרה נפתחת בסצנה שבה בת זוגו של ג׳וש מזה כמה שנים, קלייר, נפרדת ממנו בטענה שהוא הומו, ולאחר שהוא לא מסכים איתה היא ממשיכה לנסות לשכנע אותו. הסצנה נגמרת מהר מאוד עם ההבנה של ג׳וש שהוא נמשך לבנים, ועם ההבנה הזו הסדרה ממשיכה. מאוד מתבקש להבין מהפתיחה הזו שזהו הנושא העיקרי של הסדרה, אבל בדיעבד – כאשר מתגלים שאר הנושאים שבהם הסדרה מתעסקת והעניין הלהט״בי תופס מקום פחות גדול – מבינים למה הסדרה נפתחה ככה. הסדרה נקראת בבקשה תאהבו אותי כי ג׳וש עדיין לא יודע לאהוב את עצמו. למרות שלמראית עין הוא מראה שהכל בסדר, ג׳וש עדיין לא מכיר את עצמו מספיק טוב. הוא חי במשך שנים במערכת יחסים שמבוססת על חברות אפלטונית לפני שהבין שהוא בכלל לא נמשך לחברתו, אלא בכלל למין השני. מהרגע שג׳וש מבין את הפרט החשוב הזה על החיים שלו, הוא יכול להתחיל לאהוב את עצמו בלי הצורך באהבה של אנשים אחרים, ולכן הסצנה הזו פותחת את הסדרה.
התמימות שג׳וש מציג לאורך כל הסדרה מזכירה מאוד התנהגות של ילד. הוא אמנם בשנות העשרים לחייו וגר מחוץ לבית עם שותף, אבל הרושם שמתקבל מההתנהגות שלו הוא שהוא צריך מישהו שישגיח עליו. לכן ג׳וש תמיד נמצא במערכות יחסים, וכשאחת לא עובדת הוא ישר עובר לבחור הבא. אבל לא רק בני הזוג שלו משגיחים עליו, כי גם ההורים של ג׳וש נמצאים בסדרה.
בצורה שמאוד לא אופיינית לסדרות מהז׳אנר הזה על חייהם הבוגרים של מילניאלים, ההורים של ג׳וש תופסים חלק משמעותי בקבלו אותי. הייתי אפילו אומר שיותר משהסדרה מתעסקת בחיי החברה של הדמות הראשית, היא מתעסקת ביחסים שיש לו עם הוריו. בסוף הפרק הראשון, לאחר שבילינו חצי שעה שבה ג׳וש מתעסק בפרידה מהאקסית שלו, אנו מכירים לראשונה את אמא שלו, רוז, כשהוא מקבל שיחה מבית החולים שמיידעת אותו בניסיון ההתאבדות שלה. המהלך הזה נותן לסדרה טון כבד שקשה לצפות לו בסופו של פרק ראשון קליל יחסית, ואיתו הסדרה ממשיכה עד לסופה. ג׳וש, ילד תמידי שזקוק לטיפול הורי צמוד, לפתע מוצא את עצמו חייב לטפל באימו לאחר ניסיון ההתאבדות שלה. אלן, אביו, גם הוא לוקח חלק פעיל באותה מידה בסדרה. הוא לא בסביבה לטפל ברוז, גרושתו, מכיוון שהוא כבר בתוך מערכת יחסים אחרת לחלוטין. הוא עדיין דואג לה מאוד, אבל אשתו החדשה לא מוכנה שהוא יתערב יותר מדי בחייו של גרושתו, ולכן ג׳וש נשאר לטפל באמו לבד.
חוץ מהיחסים האישיים בין ג׳וש להוריו, נראה שהורות היא נושא שמעסיק מאוד את הסדרה. כששמים לב למבנה הסדרה מאוד קל לזהות אילו עונות מוקדשות יותר להתפתחות העלילתית של רוז ואילו עונות מוקדשות יותר לאלן, כאשר תמיד מרחפת מעל העלילות של שניהם השאלה ״איך זה להיות הורה״. מעבר לזה, גם כששני ההורים לא נמצאים בעלילות של שאר הדמויות, תמיד יש התעסקות בקשרים בין אישיים המבוססים על יחסי הורות: כאשר קלייר, האקסית של ג׳וש, עוברת לגור איתו ועם שותפו טום בדירה, מיד מערכת היחסים של שלושתם הופכת למעין קשר של שני הורים וילד קטן; וכשטום יוצא לזמן קצר עם נערה בתיכון הוא מבין שמערכת היחסים הזו מזיקה לשני הצדדים כי היא בנויה על קשר של אבא ובת. בנוסף, במהלך הסדרה צצים קווי עלילה רבים שמעמידים את הדמויות מול ההורים שלהם או ההחלטה האם להיות הורים.
אבל לא רק קשרים שמזכירים קשרי משפחה מוצגים בסדרה. קבלו אותי אוהבת יותר מכל לבחון שוב ושוב את יחסי הכוחות בקשרים בין הדמויות שלה. המסר שטוען שאנשים משתנים עם הזמן הוא מסר שנמצא בהמון יצירות בתקופה האחרונה, אבל נראה שקבלו אותי אומרת משהו שונה: היא טוענת שאנשים לא משתנים יותר מדי במהלך חייהם, אלא שהקשרים שלהם עם אנשים אחרים הם אלו שמשתנים. ג'וש וחבריו תקועים באותו המקום – הם לא עוברים תהליך רגשי, אין להם מסע גילוי עצמי שבסופו הם יהיו שונים מכפי שהם התחילו. הם מי שהם, וכאלו הם יהיו לנצח. מה שכן עובר תהליך בסדרה הוא הקשרים ביניהם. הקשר בין ג'וש לשותפו לדירה טום יתפתח וישתנה. הקשר בין טום לבת זוגו ניב לא יהיה מה שהוא היה בהתחלה. מאז ומתמיד נהוג שסיפורים – כאלו עם התחלה, אמצע וסוף – הם מסע אישי של אדם אחד, אך במקרה של קבלו אותי הם הפכו ממסע אישי למספר מסעות זוגיים, בין אם מדובר במערכות יחסים רומנטיות או אפלטוניות. מאוד מרענן לראות דבר כזה. על אף שיש מקום ליצירות משני הסוגים, גם כאלו שמדברות על שינוי אישי וגם כאלו שמדברות על שינויים בדינמיקות קבוצתיות, אין ספק שסוג אחד קצת נשכח.
יש כמה דרכים מעניינות שבעזרתן הסדרה מבטאת את השינוי בקשרים בין אנשים. הראשונה היא בעזרת אוכל. מהפרק הראשון מאוד ברור שאוכל הוא מוטיב גדול בעלילה. הסצנה שבה חברתו של ג'וש נפרדת ממנו, סצנה שפותחת את הסדרה, מתרחשת כשהם יושבים לאכול גלידת סנדיי מרשימה ביופיה. הסדרה נפתחת בשוט רציף של הגלידה שמגיעה מהדלפק עד לשולחנם, ונראה ששיחתם נפתחת רק כשהאוכל מגיע. זוהי תמה שרואים באופן ברור גם בהמשך הסדרה: אנשים אמנם מדברים ביניהם כל הזמן, אבל השיחות המשמעותיות ביניהם מתרחשות רק לצד אוכל. כמעט בכל פרק יש לפחות ארוחה גדולה אחת שכוללת את רוב דמויות הסדרה, ושבה מתקיימים הדיונים החשובים ביותר. בנוסף, כל פרק בסדרה קרוי על שם מאכל – לפעמים כזה שמופיע באותו פרק, ולעיתים כזה שאני מניח שיש לו קשר תמתי למה שקורה באותו הפרק, אם מבינים מספיק באוכל. בתור מי שלא מבין בכלל באוכל, היה לי מאוד מוזר לראות כמה דגש הסדרה נותנת לבישול, אכילה ומפגשים חברתיים סביב אוכל. לקח לי די הרבה זמן להבין את המשמעות של המוטיב בסדרה, בעיקר כי אני לא רואה את פעולת האכילה כמשהו חברתי. בעיני הסדרה, לא רק שאכילה היא משהו חברתי, היא גם פעולה מקרבת שסביבה נוצרים ומשתנים קשרים אנושיים.
מוזיקה היא דרך נוספת שבה הסדרה משתמשת לביטוי השינוי בין קשרי הדמויות. מבחינתי, מוזיקה היא גורם מחבר בין אנשים הרבה יותר מאוכל. לשמחתי, הסדרה מסכימה איתי במובן מסוים. היא מסכימה איתי אפילו בסוגה המוזיקלית. לאורך הסדרה מופיעים ברגעי מפתח, אולי הרגעים הכי עוצמתיים של הסדרה, שירי פופ קיטשיים ודביקים. הסדרה לא משתמשת בהם בשביל לגרום לקטעים משעממים להיראות יותר מגניבים עבור צעירים. היא משתמשת בז'אנר הפופ כמעין נקודת חיבור בין כולם, משהו שכולם מכירים וכמעט לאף אחד אין בעיה איתו. להשתמש בשירים מוכרים ואהובים זה קשה, מכיוון שהם מגיעים עם הרבה מטען אצל הצופה. כשאנחנו שומעים שיר שאנחנו כבר מכירים ביצירה אנחנו חושבים על כל הפעמים שבהן שמענו אותו קודם, בין אם ביצירה אחרת או בחיינו. קבלו אותי משתדלת תמיד לתת לכל שיר שבו היא משתמשת קונוטציה אחרת מזו שבה הוא נוצר, לעיתים קרובות בעזרת ניגוד אירוני. כך למשל, לאורך העונה הראשונה הסדרה משתמשת בשיר פופ אוסטרלי קצבי וישן שמושמע מספר פעמים ברדיו כדי להדגיש את הניגוד בין ג'וש לדודתו הנוצרית, שמתכחשת להיותו גיי. בעונות המאוחרות יותר, כשלסדרה היה כבר יותר תקציב והכרה עולמית, הם עברו להשתמש בלהיטים עכשוויים כמו Someone Like You של אדל, Diamonds של ריהאנה, Love Yourself של ג'סטין ביבר וסצנה מדהימה בה בן זוגו של ג'וש מתרגל יציאה מהארון לאביו בעזרת השיר Chandelier של סיה. כל השירים האלו מבוצעים על ידי הדמויות בסדרה, לעיתים ביחד, סביב אוכל, ולעיתים אחד לשני – אבל תמיד הם מבטאים שינוי בקשר בין האנשים.
הפסקה הזו תהיה קצרה יחסית, בעיקר בגלל שאם אני ארחיב על הנושא הזה אני אגרר לספוילרים, אבל חשוב לי לומר שבמהלך הסדרה מספר דמויות מתות, חלקן מהתאבדות, ואני מאוד אוהב ומעריך את הדרך שבה הסדרה מתמודדת עם הרגעים האלו. הדגש הוא תמיד על איך המוות משפיע על הדמויות האחרות, ולא על מי שמת. אין פה רומנטיזציה של מוות והדיבורים על בן האדם לפני מותו מצומצמים לאפס. מה שנשאר הוא רק התחושות של האנשים החיים בעקבות המוות והקצוות הפתוחים שהמת השאיר. יש פה מסר מאוד חזק שמנסה להראות כמה מוות של אדם משפיע על האנשים שסביבו. בזמן שסדרות כמו 13 סיבות מנסות להראות את האדם שהיה המת לפני מותו, קבלו אותי מראה שוב ושוב שאחרי שמתים הדבר היחיד שנשאר הוא האנשים שאהבו אותנו.
אני שמח שלימור נתנה לי לראות את הסדרה במסגרת פרויקט הסנטה הסודי שלנו. ככל הנראה לא הייתי רואה את הסדרה בלי ההמלצה שלה. היא אומנם לא ארוכה במיוחד, ולמרות שהיא זרה היא עדיין דוברת אנגלית (אגב, לימור לא ידעה את זה כשנתנה לי את הסדרה, אבל יש לי מאז ומתמיד אהבה גדולה למבטא האוסטרלי, אז על זה אני מודה לה במיוחד), אך למרות זאת כנראה שהיא הייתה מתפספסת ברשימת הצפייה שלי. בסופו של דבר גיליתי סדרה נפלאה שאני לא יכול להמליץ עליה מספיק. במהלך הטקסט ניסיתי להבין על מה הסדרה למעשה, אבל היא על כל כך הרבה דברים שונים ומגוונים שהיה לי קשה לשים את האצבע על הנושא המרכזי. אבל אני חושב שעכשיו אני יודע: Please Like Me היא סדרה על החיים.
תגובות