המילטון הוא מחזמר שעוסק בחייו ומותו של אלכסנדר המילטון, שר האוצר הראשון של ארצות הברית. המחזמר נוצר על ידי לין מנואל מירנדה ועלה לבמה בברודוויי ביולי 2015. הוא כבש את העולם בסערה. כרטיסים אליו נרכשים שנים מראש במאות דולרים, והוא מוצג כרגע בחמש הפקות שונות במקביל. רבבות מילים כבר נאמרו עליו. על הרפרנסים לתרבות ההיפ הופ, על השימוש המתוחכם במוטיבים מוזיקליים, על הגישה שלו לשילוב מיעוטים אתניים בברודוויי. הכתיבה של המחזמר נמשכה שש שנים. הוא מבוסס על ביוגרפיה של אלכסנדר המילטון שנכתבה על ידי רון צ'רנאו. מירנדה חקר את חייו של גיבור הסיפור שלו לעומק, ושילב את הידע הנרחב שלו במוזיקה בכלל ובהיפ הופ בפרט, ואת ההבנה העמוקה שלו בנוגע לאנשים והקונפליקטים המשמעותיים ביניהם בכתיבה שלו. ובכל זאת, לין מנואל מירנדה, גאון ככל שיהיה, לא יודע הכל. יש דברים שכנראה לעולם לא נדע לגבי חייו של אלכסנדר המילטון, ויש נקודות מבט שמירנדה לא חווה ולא יודע לתאר. אחד הדברים שהופכים את המילטון ליצירה מבריקה כל כך, הוא שאי הידיעה הזו לא פוגמת בסיפור. מירנדה הצליח לקחת את החסרים בידע שלו ולהפוך אותם ליתרון. איך הוא עשה את זה?

הטקסט להלן יכיל ספוילרים למחזמר – ככל שאפשר לספיילר יצירה שמבוססת על אירועים היסטוריים. אם עוד לא יצא לכם, אני ממליצה להאזין לאלבום הקאסט המקורי לפני הקריאה.

הוא אמר, היא אמרה

אחת הטכניקות המעניינות שבהן מירנדה משתמש כדי להתגבר על נקודות של אי ודאות בסיפור היא פשוט לא להתחייב לנרטיב אחד, אלא לספר את שניהם. הדוגמה הבולטת ביותר היא סיפור היכרותו של אלכסנדר המילטון עם האחיות סקיילר – אלייזה ואנג'ליקה. אנחנו יודעים איך זה נגמר – המילטון מתחתן עם אלייזה – אבל אנחנו לא יודעים איך זה התחיל. מירנדה החליט לתת שתי גרסאות לסיפור. השיר Helpless מתאר את הפגישה מנקודת המבט של אלייזה. בתחילת השיר הבא אחריו, Satisfied, העלילה מורצת לאחור ואנחנו שומעים על אותו ערב מנקודת המבט של אנג'ליקה. בגרסה של אנג'ליקה קיים פוטנציאל למערכת יחסים בינה לבין אלכסנדר שעליו היא מוותרת לטובת אחותה. במציאות אנג'ליקה סקיילר כבר הייתה נשואה כשהיא פגשה את אלכסנדר המילטון לראשונה, כך שאנחנו יודעים שהגרסה שלה לסיפור לא מדויקת היסטורית, אבל הגרסה של אלייזה עשויה להיות בלתי מדויקת באותה מידה, ואין לנו דרך לדעת את זה.

דוגמה נוספת לגרסאות שונות בסיפור היא בשיר The Room Where It Happens. הבחירה לספר את החלק הזה בסיפור מנקודת מבטו של אהרון בר – שתוהה מה קרה בחדר בו התקבלו ההחלטות ובו לא זכה להיות – מהווה בעצמה דרך לעקוף את חוסר הוודאות בנוגע לדרך שבו התקבל ההסכם בין המילטון ליריביו הפוליטיים, תומס ג'פרסון וג'יימס מדיסון. בנוסף לזה, בר חוזר מספר פעמים על השורה "Thomas claims" ובכך מדגיש שהוא מציג את הגרסה של ג'פרסון (ולא את של המילטון) לאירועים. בהמשך המילטון מצטרף לשיר ומציג את נקודת המבט שלו – הוא קיבל בדיוק מה שרצה כמו שתכנן. מכיוון שלעולם לא נדע מה קרה באותו חדר, מירנדה מספר לנו את שתי הגרסאות, ובכך נמנע מלהכריע בעצמו.

הדוגמה השלישית לא מופיעה במחזמר למעשה. מדובר בשיר Ten Things One Thing שהוא גרסה מוקדמת (מהתקופה של המחזמר באוף-ברודוויי) לדו-קרב בין המילטון לבר, שהוצג בסופו של דבר בשיר The World Was Wide Enough. בגרסה הזו אנחנו שומעים על הקרב קודם כל מנקודת המבט של בר, שמציג את המחשבות שלו לקראת העימות, ואחר כך חוזרים אחורה ושומעים את הצד של המילטון. בגרסה הזו, בניגוד למה שהוצג במחזמר בסופו של דבר, המילטון מפרט מה היו הכוונות שלו כשהגיע לדו קרב, והאם התכוון מראש לירות בבר או לא – סוגיה שעדיין לא ברורה יותר ממאתיים שנים אחרי האירוע. ההחלטה לשנות את השיר מובילה אותנו לדרך הבאה שבה מירנדה מתמודד עם אי הוודאות לגבי המניעים של הדמויות וההתרחשויות ההיסטוריות.

עמימות

הגרסה הסופית של סצנת הדו קרב בין המילטון לבר, The World Was Wide Enough, נמנעת מלפרט את הכוונות של המילטון. בגרסה הזו המילטון כמעט ולא מדבר עד לרגע שבו הוא נורה ומביט לאחור על חייו וקדימה על מותו. לאור הידע שלנו על הגרסה המוקדמת של הסצנה, אפשר רק להסיק שהבחירה לא להכריע בנוגע למניעים של המילטון היא מכוונת מאד. מירנדה מחליט מראש להשאיר את השאלה פתוחה ולתת לצופים ולמאזינים להחליט מה לדעתם המילטון תכנן לעשות.

דמות נוספת שהמניעים שלה לא ברורים היא מריה ריינולדס. היא מופיעה בשיר Say No To This, שבו היא מקיימת רומן עם המילטון שאחריו בעלה ג'יימס ריינולדס סוחט את המילטון באיומים לחשוף את הקשר ביניהם. קשה לדעת האם ריינולדס פנתה להמילטון מתוך מצוקה ובדידות אמיתית, או שמלכתחילה היא זממה עם בעלה לפתות את המילטון כדי לסחוט ממנו כסף. גם במקרה הזה, המחזמר לא מכריע. היא אומרת להמילטון שהיא לא ידעה כלום, אבל אנחנו לא נחשפים לאף סצנה שלה לבד או עם בעלה שתוכל להאיר על האמת. אנחנו נדרשים להחליט בעצמנו אם אנחנו מאמינים שמריה ריינולדס תמימה או לא.

הסוגייה השלישית שמירנדה משאיר פתוחה להכרעת הקהל היא שאלת טיב היחסים בין המילטון לג'ון לורנס ובין המילטון לאנג'ליקה סקיילר. מחלופות מכתבים בין המילטון ללורנס ניתן לראות שמערכת היחסים ביניהם הייתה קרובה וחמה מאד, אבל הדעות חלוקות בקרב היסטוריונים האם מדובר בקשר אפלטוני או רומנטי. העובדה שאחד מבניו של המילטון השמיד חלקים מההתכתבות ביניהם מקשה על בירור האמת, אבל גם מגבירה את החשדות. במחזמר מירנדה רומז לאפשרות של קיומו של קשר רומנטי בין השניים בשורה "Laurens, I like you a lot" אבל לא קובע סופית. גם עם אנג'ליקה סקיילר הייתה לאלכסנדר המילטון מערכת יחסים קרובה במיוחד שככל הנראה כללה משיכה הדדית. מה שלא ברור הוא האם הם מממשים את העניין שלהם זה בזו. במחזמר, שוב, מוצג הקשר המיוחד ביניהם בלי לאשר או להכחיש שהיה ביניהם רומן.

ההחלטה להשאיר סוגיות בנוגע לכוונות או למערכות היחסים של הדמויות פתוחות מאפשרת למירנדה לא להכריע בנוגע לשאלות נפיצות ולא לקבע בציבור תפיסות שעלולות להכפיש את שמן של הדמויות ההיסטוריות. היא גם נותנת לצופים ולמאזינים להשתתף בסיפור בעזרת הפרשנות שלהם והופכת סיפור שעלול היה להיות מקובע וצפוי – לאור זה שהוא מבוסס על אירועים היסטוריים – ליותר פתוח ומסקרן.

Erasing Myself from The Narrative

השיר Burn עוסק בתגובתה של אלייזה המילטון לגילוי שבעלה ניהל את הרומן עם מריה ריינולדס. אלייזה שורפת את המכתבים שלה ושל אלכסנדר בזמן שהיא שרה את השורות "I’m erasing myself from the narrative. Let future historians wonder how Eliza reacted when you broke her heart". מעט מההתכתבויות בין אלכסנדר ואלייזה שרדו עד היום, ולכן באמת היה קשה ללין מנואל מירנדה לדעת מה היא חשבה והרגישה במהלך מערכת היחסים המורכבת שלהם. במקום זה הוא לקח את הסיבה שהוא לא יודע מספיק – חסרונם של המכתבים – והפך אותה למוקד השיר שעוסק בשריפתם. הוא מתייחס ישירות לכך שאנחנו, שמסתכלים על הסיפור מנקודת מבט היסטורית, לעולם לא נדע את כל הפרטים, ונותר לנו רק לתהות. אבל זה לא מסתכם בזה, כי הוא גם מקשר את אי הידיעה הזו לתמת הנרטיב שחוזרת לאורך המחזמר. כמעט בכל שיר שהיא מופיעה בו אלייזה מתייחסת לסיפור חייו של אלכסנדר כאל נרטיב, באופן כמעט נבואי. היא יודעת שיש לו תפקיד היסטורי בחייה של האומה ושעוד יכתבו עליו, והיא אומרת לנו ישירות שהנרטיב הזה תמיד יהיה חסר. אנחנו לעולם לא נדע את כל הסיפור, מה אנשים הרגישו וחשבו, והתהליך של הפיכת ההיסטוריה לסיפור כרוך בהכרח בשינוי והמצאה של פרטים. אלייזה כמעט שוברת את הקיר הרביעי – היא כמעט מודעת לכך שהחיים שלה ושל המשפחה שלה הפכו לסיפור, והיא מזכירה לנו שיד ביד עם זה מגיעה אי הידיעה, אותה אי ידיעה שאיתה לין מנואל מירנדה מתמודד בכתיבה שלו.

The Unimaginable

אחד מרגעי השיא של המחזמר הוא מותו של פיליפ, בנם של אלכסנדר ואלייזה. אומנם לין מנואל מירנדה חולק עם הגיבור שלו תכונות אופי כמו שאפתנות ונועזות, אבל למרבה המזל הוא מעולם לא איבד ילד. זה הופך את הניסיון שלו לכתוב את הרגשות של אנשים שחוו אובדן כזה למסוכן. איך אפשר להתיימר לתאר תחושות כאלה? איך אפשר לכתוב את זה בלי לרדד או לחטוא לאמת של איך שאנשים שאיבדו ילד מרגישים? Hamilton: The Revolution, הספר שמתאר את מאחורי הקלעים של הפקת המחזמר, מספר שמירנדה העסיק את עצמו הרבה בשאלה הזו, עד שהבין שחוסר הניסיון שלו הוא לא מכשול בדרך לכתיבת השיר, הוא השיר עצמו. במקום לתת לאלכסנדר ואלייזה לתת שם לרגשות שלהם הוא שם את השיר It's Quiet Uptown בפיה של אנג'ליקה, וכותב לה את המילים "There are moments that the words don’t reach, there is suffering too terrible to name". מירנדה מכיר בכך שלמרות היכולות המדהימות שלו בתחום הכתיבה, יש דברים שהוא לא יכול לתאר במילים. הוא לעולם לא יוכל לתאר לעצמו איך זה לאבד ילד, וגם אם יקרא על מקרים דומים או ידבר עם אנשים שחוו את זה, התחושה הזו נשארת דבר שלא ניתן להעביר במילים. זה תמיד יישאר The unimaginable, משהו שלא ניתן לדמיין. במקום שאי היכולת לדמיין תפגע בסיפור, היא הופכת לסיפור עצמו. אין טעם לנסות לספר איך זה לאבד ילד כשלא חווית את זה. אתה תיכשל. אבל לספר על כמה זה בלתי מושג ונורא מעבר לכל דמיון, זה לספר את האמת. השיר It's Quiet Uptown מצליח לרגש כמעט את כל מי ששומע אותו, ובדרך כלל גורם לבכי אצל הקהל, אצל השחקנים ואפילו אצל הדמויות. זה מעיד על כך שהוא הצליח לגעת בנקודה אמיתית ולתאר משהו שאנחנו יכולים להזדהות איתו – שיש דברים שנמצאים מעבר להבנה שלנו. דברים שאנחנו לא יכולים ולא רוצים לדמיין.

לין מנואל מירנדה מודע למגבלות שלו כמספר, ולחוסר האמינות האינהרנטי של סיפור שמבוסס על אירועים היסטוריים. כותב קצת פחות מבריק אולי היה מנסה לחפות על הדברים שהוא לא יודע ולמלא את החורים האלה בדברים שהוא ממציא. אבל מירנדה לא עושה את זה. למרות שיש מקומות במחזמר שבהם הוא ממציא או משנה פרטים כדי לשרת את הסיפור, במקומות החשובים באמת הוא מכיר בכך שהוא לא יודע הכל ולא מנסה לטייח או להסתיר את זה. הוא מתמודד עם זה ישירות ובצורה הכי טובה שהוא יכול – בכך שהוא מודה בפנינו שלא הכל אפשר בכלל לדעת. הדברים שאנחנו לא יודעים לא מפחיתים מעוצמת הסיפור ולא גורעים מהמשמעויות שקיימות בו. הם מוסיפים עוד שכבה של רגש ושל אמת, ומראים את הכוח האמיתי של לין מנואל מירנדה ככותב.