ב ,

סנטה סודי: גאווה ודעה קדומה

משהו פה מוכר לי

בחג המולד האחרון התחלנו משחק סנטה סודי בתת-תרבות, שבו כל אחד מאיתנו העלה שם של אחד מחברי הבלוג בגורל, ובחר עבורו מתנה – המלצה על יצירה שהנמען עשוי לאהוב. אור בחרה להמליץ לי לצפות במיני-סדרה גאווה ודעה קדומה של ה-BBC.


אמת המקובלת על כולם היא שמעריצת ג'יין אוסטן עם זמן פנוי בשפע מן הסתם חשה מחסור בעיבודים לגאווה ודעה קדומה. מהסיבה הזאת, העובדה שמעולם לא צפיתי בגרסה הכי מוכרת (ואולי הכי אהובה) של הקלאסיקה הזאת עשויה להפתיע את מי שמכיר אותי. ובכל זאת, אולי כי היא יחסית ישנה ולא כל כך קל להשיג אותה, אף פעם לא הרגשתי משיכה מיוחדת לצפות בגאווה וגאה קדומה של ה-BBC. משימת הצפייה במיני-סדרה בנושא הזה הייתה אמורה להיות די קלה, לכאורה: אני מכירה את הדמויות, את מערכות היחסים ביניהן ואת העולם שלהן, והצלילה אליו צריכה להיות כמו חזרה לחוויית ילדות מאושרת. אבל כמעט שנה עברה מאז שאור המליצה לי על הסדרה והצלחתי לראות רק שני פרקים מתוך שישה.

אז מה הבעיה שלי? זה לא שהאירועים בסדרה משעממים, או שהשחקנים חסרי כריזמה. ג'ניפר אילי בתפקיד ליזי בנט מעבירה את הסרקזם המעודן שהוא סימן ההיכר של הדמות בצורה יוצאת דופן, בלי להקריב את החיבה והאינטימיות בינה לבין אחיותיה. קולין פירת' נולד לשחק את מר דארסי (ואכן שיחק אותו בשני עיבודים שונים לסיפור, השני מביניהם הוא יומנה של ברידג'ט ג'ונס), והוא מציג היטב את ארכיטיפ החנון חסר הכישורים החברתיים שלימים הפך למרבה הזוועה למושא אהבתן והערצתן של נשים רבות. כל דמות מאופיינת באופן עצמאי לגמרי מהאחרת, והדיאלוגים עשירים ומייצגים בכבוד את הטקסטים של אוסטן. באמת קשה למצוא פגם ברור ומפורש ביצירה הזאת, אבל עדיין משהו עצר אותי.

כשהייתי ילדה אהבתי ללכת למוזיאונים. הייתי מסתובבת בין החדרים ומתפעלת מהמוצגים – בין אם אלה היו תמונות ופסלים, או מכונות מסובכות שמדגימות איך שעון עובד או את תהליך התפלת המים. אבל ככל שהתבגרתי היחס שלי למוזיאונים השתנה: התחלתי להרגיש מחויבת להביע הערכה ולהתעכב על כל יצירה, למרות שבדרך כלל הבנתי את הרעיון אחרי בערך חמש דקות וכל מה שרציתי זה לשבת ולחכות שזה ייגמר. בכל זאת, לא נעים להיות המבאסת שנגררת אחרי המשפחה ושואלת כל חמש דקות מתי הולכים לעשות משהו אחר. עוד פחות נעים לי להסתכל על אוסטן, מהסופרות המשפיעות ביותר על הספרות הרומנטית, ולהגיד "הבנתי, איזה יופי, בואו נעבור הלאה".

ועדיין, אני מוכרחה להודות שלמרות שאני אוהבת מאוד את גאווה ודעה קדומה, קצת השתעממתי. אני מכירה את הסיפור הזה (ואת כל התרבות הבנויה עליו) כל כך טוב שכבר ידעתי מה קורה בכל סצנה, מי מתחתן עם מי, מי דוש דוחה ובלתי נסבל ומי בסך הכל מנסה להגן על האנשים שקרובים אליו (ואצל מי, אבוי, שני הדברים האלה מתקיימים בו זמנית). בעיבודים אחרים שראיתי, במיוחד אלה שמתרחשים במאה העשרים ואחת, הקצב מותאם לטווח הקשב המודרני שבו בכל רגע חייב לקרות משהו מעניין, אחרת הצופה מתנתק. הסרקזם נעשה יותר חד ומפורש, הגיבורה מקבלת עוד עיסוקים ותחביבים בחיים מלבד לחכות למחזר, והקונפליקטים של הדמויות מעודכנים בצורה שתאפשר לצופה להזדהות איתן יותר בקלות (למשל, תהיתי איך יומני ליזי בנט יתמודדו עם קו העלילה של לידיה, והאמת היא שהם דווקא לקחו אותו למקום שלא ציפיתי לו). גם כשהסרט מתרחש בתקופה שבה הספר נכתב כבר אין לנו סבלנות ל"סתם" ביקורת חברתית מהמאה ה-19, ואנחנו עדיין צריכים ריגושים וחידושים כמו אליזבת בנט שנלחמת בזומבים (אז מה אם המגפה השחורה פרצה בכלל במאה ה-14).

גם אני וגם אור התבאסנו קצת כשהודיתי שפשוט אין לי חשק להמשיך לצפות בסדרה. שתינו הרגשנו שנכשלנו חלקית במשימה שהצבנו לעצמנו בדצמבר שעבר. אבל בסופו של דבר אני חושבת שהמלצות צפייה הן כמו שידוכים: לפעמים הכל נראה מושלם על הנייר, אבל בפועל כשנפגשים זה פשוט לא זה.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: הגרינץ'

ביקורת: ספיידרמן: ממד העכביש