לכל אחד מאיתנו יש נקודות חולשה. זה יכול להיות ז'אנר שאנחנו אוהבים במיוחד, או שחקן שתמיד עושה לנו את הסרט, או עיר שמקסימה אותנו. דברים כאלה שסרט יכול לעשות כדי להבטיח שנהנה ממנו, גם אם אנשים אחרים לא יהנו ממנו. אחת האהבות הגדולות שלי – וכתוצאה מכך גם אחת החולשות הגדולות שלי – היא בחזרה לעתיד. הסרט מ-1985 הוא הסרט האהוב עליי, ולכן אני אוהבת פחות או יותר כל דבר שקשור אליו. בכל פעם שמייקל ג'יי פוקס וכריסטופר לויד נמצאים ביחד על אותו מסך אני נמסה. אני עדיין מחפשת אנשים שיש להם סבלנות ללמוד את משחק הקלפים שיצא על פי הסרט ולשחק אותו איתי. ופעם תוך כדי גלילה באתר רדיט התחלתי לבכות, כי ראיתי תמונה של דלוריאן והיא הייתה ממש יפה. מכוניות לא ממש מעניינות אותי, אבל הדלוריאן היא לא רק מכונית – היא מכונת זמן, היא יכולה לעוף (בגרסאות מסוימות), והיא עושה את כל זה בסטייל. אז לכאורה, ברגע שראיתי את הדלוריאן בטריילר של שחקן מספר אחת, הייתי צריכה להתלהב. ברגע שראיתי את הסרט ואת התפקיד הלא מבוטל שהדלוריאן משחקת בו, הייתי צריכה להתאהב. אבל גם לסרט שחקן מספר אחת יש נקודת חולשה. לנקודת החולשה הזו קוראים ארנסט קליין.

ארנסט קליין הוא הסופר שכתב את שחקן מספר אחת, הספר שעליו מבוסס הסרט. ואיך אני אגיד את זה? זה הספר הכי גרוע שקראתי מאז שסיימתי את התיכון. קשה לי אפילו לקרוא לקליין סופר. הכתיבה שלו מסורבלת, מביכה ומכוערת. הוא לא מסוגל להמציא אף אלמנט מקורי, ולכן כל פרט ופרט בספרים שלו שאול מיצירות שקדמו לו. אפילו כותב פאנפיקים לא הייתי קוראת לו – זה עלבון לכותבי פאנפיקים, שחלקם מוכשרים ויצירתיים. ובכל זאת סטיבן שפילברג, הבמאי המפורסם ביותר בדורנו, החליט לביים סרט על פי הספר ואפילו לערב את קליין בתהליך הכתיבה.
אז כן, הדבר ההגיוני לעשות אחרי שרואים סרט הוא פשוט לכתוב ביקורת על הסרט. אבל אני לא מסוגלת להפריד בין הסרט לספר במקרה הזה. כל כך הרבה דברים גרועים בסרט בחיים לא היו קורים אם היה מדובר בתסריט מקורי של תסריטאי הוליוודי ממוצע. אי אפשר להתעלם מרוחו של ארנסט קליין שנשפכת אל תוך היצירה של שפילברג כמו הדם מתוך המעלית בסצנה הידועה מהניצוץ. אני לא מסוגלת לכתוב ביקורת רגילה ושקולה על שום דבר שיצא ממקלדתו של ארנסט קליין (מקלדת שבטח מחוברת למחשב Apple II מקורי משנת 1977). הדברים שהוא כותב מכעיסים אותי – בתור חובבת תרבות הפופ, בתור גיקית, בתור מישהי שמתעניינת בכתיבה, בתור אישה ובתור בת אדם. כל מה שאני יכולה לעשות זה להעביר אליכם קצת מהכעס שלי. אני אדבר גם על הספר וגם על הסרט, ויהיו ספוילרים. אבל אלה ספוילרים לשחקן מספר אחת, אז בסך הכל אני עושה לכם טובה.
אז הנה מה שבטח כבר שמעתם על הספר והסרט: הם עוסקים בעולם עתידני שבו אנשים בורחים מהמציאות הדיסטופית של החיים שלהם בעזרת משחק מציאות מדומה עצום שנקרא האואזיס. אולי גם שמעתם שהעלילה נסובה סביב תחרות שארגן מפתח המשחק כדי לקבוע מי ישלוט באואזיס לאחר מותו. בטח גם שמעתם ששחקן מספר אחת מהווה את השיא של גל הנוסטלגיה לשנות השמונים שהפך לאופנה בשנים האחרונות. אולי אפילו שמעתם שמסיבה כלשהי מחלקת השיווק של הסרט שחררה פוסטר מזעזע שבו הרגל של הגיבור ארוכה באופן מטריד. כל זה נכון. וחוץ מהנקודה האחרונה, אלה דברים שהיו יכולים להיות נחמדים ומעניינים בידיים של מישהו אחר. אבל שום דבר בספר לא עובד, והסרט משפר רק חלק מהדברים. הגיע הזמן למנות את הכישלונות של היצירה הזו.
נתחיל בדמויות. הגיבור הוא ווייד ווטס – הכינוי שלו בתוך האואזיס הוא פרזיבל – והוא שמוק שלא ייאמן. אין לו אף תכונה חיובית או מעניינת שהופכת אותו לראוי להיות הגיבור או לזכות בעושר ותהילה. המאפיין היחיד שלו הוא שהוא שינן בעל פה המון המון סרטים ומשחקי וידאו. זה, לכאורה, מה שהופך אותו לטוב יותר מכל האחרים. הוא לא מתפתח לאורך הספר וגם לא לאורך הסרט. הוא ממשיך להיות ממוקד במטרה ממניעים אנוכיים ולא לפתח שום אופי מלבד זה. בסרט הוא גם פסיבי מאד, כשרוב הזמן דמויות אחרות אומרות לו מה לעשות ולאן ללכת, ובלי העזרה שלהן הוא היה מת מהר מאוד. הדברים היחידים שהוא מתכנן בעצמו נכשלים, ורק את אחת מהחידות הוא פותר בעצמו. מעבר לזה שהוא לא נותן לנו אף סיבה להעריך אותו, הוא גם מה שמכונה Nice Guy™ – בחור שחושב שהוא זכאי לחיבתה של בחורה מסוימת כי הוא חביב וכנוע ומעריץ את האדמה שעליה היא דורכת. השיפור שהסרט מציע הוא שהוא לא חושף אותנו לעומקים המטרידים של האובססיה שלו. אין לו ממש הזדמנות לספר באריכות על השעות שבילה בקריאת הבלוג של מושא אהבתו ועל הידע הנרחב שלו על תחומי העניין שלה. מצד שני, ההצגה שלו כגיבור בגלל שהוא ממשיך לחבב את הבחורה למרות "פגם" גופני זניח אצלה אפילו יותר מודגשת בסרט. תנו לבחור מדליה, הוא מסוגל להיות קריפ כלפי בחורה שתואמת את אידאל היופי המערבי רק ב-95 אחוזים! אני חושדת שווייד הוא בן דמותו של הסופר – קודם כל כי גם במקרה של ארנסט קליין, הכישורים היחידים שהוא מפגין הם מאגר ידע מסיבי על תרבות הפופ. הסיבה השנייה היא היחס של הסופר לנשים, שמשתקף בפואמה שכתב, Nerd Porn Auteur1. בבקשה תשמרו את הקישור ותאזינו לו רק אחרי שתסיימו עם הפוסט שלי, כי אחרי חשיפה – אפילו מינימלית – לפואמה הזו אנשים נוטים למצוא את עצמם שוכבים במיטה שעות ארוכות, בוהים בתקרה ומזילים דמעה בודדת.
הבחורה בת המזל שזוכה בקסמיו של ווייד היא ארטמי0 – או סמנת'ה. היא כנראה בת אדם טובה יותר מווייד בכל צורה אפשרית. אכפת לה מהעולם שסביבה, בניגוד לווייד שלא מקדיש אפילו חצי דקה של מחשבה לעובדה שדודה שלו – המשפחה היחידה שנותרה לו – נרצחה. אין שום סיבה שארטמי0 תרצה להיות עם ווייד, אבל הוא הגיבור, אז כמובן שהוא זכאי לקבל את נערת חלומותיו בסוף הסיפור. וחוץ מזה, יש לה בעיה. יש לה כתם לידה על הפנים. כן, כן, מה ששמעתם, פיגמנטציה קצת שונה מסביב לעין גורמת לה להאמין שהיא לא שווה כלום ושכל מי שיראה אותה במציאות יאבד עניין בה מיד. זה תרגיל ממש מלוכלך שמופיע גם בספר וגם בסרט. כל אחד יבין מיד שבחורה מוכשרת וכריזמטית כמו ארטמי0 בחיים לא תתקרב לאידיוט כמו ווייד, אז מנמיכים את הביטחון העצמי שלה לאפס כדי שהעובדה שווייד מצליח לראות מעבר לאדמומיות הקלה של העור שלה תספיק כדי שהיא תיפול לזרועותיו. בעצם היוצרים עושים לדמות שלהם negging: טכניקה של "אמני פיתוי" שבה מחבלים בביטחון העצמי של בחורה כדי להפוך אותה לפגיעה יותר ולאפשר לה לקבל בברכה ניסיונות חיזור.

החבר הכי טוב של ווייד הוא אייץ'. הוא סחבק ומדבר איתו בגובה העיניים על משחקי וידאו ובחורות. לכן אנחנו צריכים להיות מאד מופתעים כשמסתבר שאייץ' הוא בעצם בחורה. לא סתם בחורה, בחורה שמנה. ולא סתם בחורה שמנה, אלא בחורה שמנה שחורה. ולא סתם בחורה שמנה שחורה, היא גם לסבית! נראה שקליין החליט לייצג כל קבוצה מודרת שהוא הצליח לחשוב עליה בדמות אחת. יש רק בעיה אחת עם הניסיון הזה לייצוג: לאורך תשעים אחוז מהספר הזהות של אייץ' מוסתרת, ולאורך עשרת האחוזים הנותרים הוא מתעלם ממנה. הוא אפילו ממשיך להתייחס אליה כ"הוא"! אם במקרה נשפך לכם קפה על פסקה אחת בספר אתם אף פעם לא תדעו שהיו בו דמויות להט"ביות, דמויות נשיות שאינן מושא אהבה, או דמויות לא לבנות שאינן סטראוטיפים מאד לא מעודנים. ווייד כמובן מקבל את הגילוי המסיבי על האדם שהוא חשב שהוא מכיר די בסבבה. הוא מזכיר לעצמו שבסך הכל זה אותו חבר אהוב והזהות שלו לא משנה את החיבור המנטלי העמוק שקיים ביניהם. ההתרפקות על מערכת היחסים שלהם קצת מוזרה בהתחשב בכך שמוקדם יותר בספר הוא מתאר את הדברים שהם עושים ביחד: להשפיל אחד את השני אחרי הפסד במשחק וידאו מסוים, ללעוג ליצירות שהשני אוהב ולכנות זה את זה בשמות כמו crapburger. אם הייתי זוכה לחברות אמת מהסוג הזה במהלך חיי, אולי גם לי לא היה אכפת מי בעצם החבר שאיתו אני חולקת אותה. בסרט הנטייה המינית של אייץ' לא מוזכרת, אבל לפחות הזהות שלה נחשפת באמצע הסרט ואפשר להרגיש שהיא באמת נוכחת בתור אישה שחורה. מערכת היחסים של ווייד ואייץ' בסרט רגועה יותר. הם מציקים אחד לשני, אבל בחביבות, והם לא הופכים פתאום לאהובי נפש כשווייד צריך להוכיח כמה הוא פרוגרסיבי. אפשר לומר שבסרט אייץ' פשוט נמצאת שם. איכשהו, זה מהווה שיפור.
כמובן שצריכים להיות גם רעים בסיפור. במקרה שלנו מדובר בתאגיד IOI והם רעים כי… הם רעים. כלומר, יש כמה הסברים. למשל זה שהם מתכננים לגבות כסף על שימוש באואזיס במידה ויקבלו את השליטה עליו – למרות שעל פי הספר בכל מקרה עולה הרבה כסף אפילו לזוז ממקום וירטואלי אחד לאחר בתוך המשחק. או זה שהם מחזיקים בעלי חוב כעבדים – רק שלא נראה שלמישהו מהגיבורים אכפת מהעבדים האלה, והם לא טורחים לנסות לעזור להם בשום שלב. חלק מהשנאה של הגיבור כלפי הרעים קשורה לאמונה הילדותית שלו שתאגידים זה איכסה. זה לא שאני אומרת שתקוותנו כאנושות צריכה להיות תלויה בחברות מסחריות, אבל חייבים להכיר בכך שהמצב קצת יותר מורכב. למשל, כדאי להזכיר שכל היצירות שווייד כל כך אוהב לא היו קיימות לולא היו תאגידים גדולים שיצרו אותן. אבל החטא האמיתי של עובדי IOI הוא שהם לא באמת אוהבים את הסרטים, הספרים, משחקי הווידאו והמוזיקה שהגיבורים כל כך אובססיביים אליהם. יש להם קבוצת מחקר שמספקת להם את המידע הרלוונטי. בדיוק כפי שהגיבור הוא זה שיודע הכי הרבה טריוויה רנדומלית, הדמויות השליליות יהיו אלה שלא יודעות מספיק, כי המדד היחיד לערכו של אדם בשחקן מספר אחת הוא הידע שלו על תרבות פופ של סביבות שנות השמונים.
כשאני אומרת שבספר ובסרט האלו אנשים נמדדים על פי הידע שלהם בתרבות פופ, אני מתכוונת לזה. שניהם מכילים סצנות שבהן דמות אחת בוחנת דמות אחרת על ידע כללי בתרבות גיקית או על ידע בתחומי העניין הספציפיים של ממציא האואזיס. והבעיה עם המוזרות הספציפית הזו היא שהיא משקפת בעיה גדולה שקיימת במציאות בקהילות של גיקים וחנונים. הביטוי גייטקיפינג (gatekeeping) מתאר מצב שבו מישהו רואה עצמו כשומר הסף של תחביב מסוים ומרשה לעצמו להחליט מי ראוי להיקרא מעריץ אמיתי ומי לא. הביטוי הזה גם מתאר את שחקן מספר אחת באופן מושלם. הרי כל הסיפור הוא תחרות שמטרתה למדוד מי הכי אובססיבי לדברים שמפתח האואזיס היה אובססיבי אליהם. ווייד מקבל אנשים לחוג החברים שלו רק אם הם עוברים את המבחן שלו, ומביט בזלזול על מי שיודע פחות ממנו. והפרקטיקה של גייטקיפינג היא בעייתית מכמה סיבות. קודם כל היא נגועה בסקסיזם: נשים נדרשות לעמוד במבחנים האלה לעתים קרובות יותר כדי להוכיח שהן מעריצות אמיתיות. ההנחה שמהווה ברירת מחדל היא שנשים לא מבינות בתחומים חנוניים מובהקים ומתעניינות בהם באופן שטחי כאופנה. אם מישהי מצליחה להוכיח את עצמה ברמה שמספקת את הגברים שמינו את עצמם לשופטים, הם יכריזו עליה כ"לא כמו כל הבנות". כלומר, לא מספיק לקבל אותה, אלא צריך בו זמנית גם להמשיך לזלזל בנשים אחרות. וזה מביא אותנו לבעיה הבאה עם גייטקיפינג, והיא שזה שמישהו מחזיק בפחות ידע לא עושה אותו פחות טוב. במקום למדוד עד כמה מישהו אכפתי כלפי משהו שאתה אוהב, עד כמה הוא מתחבר אליו או מבין אותו, מודדים ידע אנציקלופדי, דבר שלא מעיד כלום על האדם עצמו ויותר על כמה גישה הייתה לו ליצירות מסוגים שונים. ובנוסף לכל זה, העובדה שגייטקיפינג כל כך נפוץ אצל חנונים היא אירוניה במיטבה. לרוב חנונים רואים את עצמם כאנשים שהיו בתחתית הסולם החברתי בשלבים שונים בחיים, או נדחו על ידי קהילות מיינסטרימיות. במקום להפוך את המרחבים שלהם לפתוחים ומקבלים, הם מעתיקים את ההיררכיה שראו במקומות אחרים. אני מבינה את התסכול של אנשים שבילו את חייהם בתחתית הסולם, אבל הפתרון לזה הוא לא למצוא סולם אחר שתוכל להיות בראשו. הפתרון הוא לבטל את קיומו של הסולם וליצור קהילה שוויונית. שחקן מספר אחת מדגים את כל הבעיות עם גייטקיפינג: הוא ממצב את ארטמי0 כבחורה המיוחדת שעומדת במבחן, הוא מעדיף ידע על פני הבנה, והוא כולו נראה כניסיון של הסופר לבנות את הסולם הספציפי מאוד שבראשו הוא יוכל לעמוד. ארנסט קליין מדמיין עולם שבו תחומי העניין המדויקים שלו הם הדברים הכי חשובים, ובעולם כזה בן דמותו הוא המלך.
בעוד הדמויות והדברים שהן מייצגות הרגיזו אותי, העלילה של הספר היא אחד הדברים הכי משעממים שאפשר לדמיין. הגיבור צריך לאסוף שלושה מפתחות. סביב כל מפתח כזה יש שניים או שלושה אתגרים שהוא צריך להשלים. אם לא התמזל מזלך להכיר את היצירה הספציפית שבה אתגר מסוים עוסק, מה חבל. תצטרך לשרוד פרק שלם שבו אין לך ממש מושג מה הגיבור עושה. באתגר האחרון יש מכשול קטן, כשהרעים עומדים בדרכם של הגיבורים, ולכן יש סטייה קלה מהמסלול כדי לסכל את התוכניות שלהם, אבל בסך הכל הסיפור מאוד לינארי: פותרים חידה, עושים משימה, שוב ושוב עד שזוכים בפרס. החידות אפילו לא מורכבות במיוחד. אני לא הצלחתי לפתור אותן, כמובן, אבל זה רק בגלל ההיכרות המוגבלת שלי עם מבוכים ודרקונים. אם הייתי מישהו שמסוגל לצרוך בערך שני עשורים של מדיה בחמש שנים של חייו – כמו ווייד – אני מתארת לעצמי שזה היה לוקח לי הרבה פחות זמן. העלילה הזו גם מוקפת בהמון פירוטים שגורמים לי להבין שלקליין אין מושג מה מעניין את בני התמותה הרגילים שאיתם הוא חלק את הפלנטה כל חייו. הוא מוותר על דברים כמו קונפליקטים אנושיים ומתח כדי להקדיש עוד ועוד פסקאות למכניקה ולחוקים של משחק הווידאו, או לתיאור של הציוד שבו השחקן משתמש. כמעט מדהים בעיניי שהוא מתעכב על דברים כמו הדרך שבה הפיצה מגיעה אליך הביתה, אבל לא מקדיש אפילו חצי עמוד לרגשות של הגיבור אחרי שהיה עד לרצח המשפחה והמכרים שלו.
הסרט לוקח לעצמו מגוון חירויות עם העלילה. קודם כל, הוא מחליף את כל המשימות, ולרוב זה לטובה. המשימה הראשונה שבספר כוללת משחק וידאו מיושן הופכת למירוץ מדהים שבו צריך להתחמק מהדינוזאורים מפארק היורה ומקינג קונג – בקלות הסצנה הכי טובה בסרט. בספר הגיבור נכנס לסרט ונדרש לדקלם כל שורת דיאלוג בו מהזיכרון, בדיוק כפי שהופיעה במקור. בסרט מן הסתם אי אפשר לחזור על זה, ולכן כשהגיבורים נכנסים לסרט אחר ההשתתפות שלהם בו יותר אינטראקטיבית ומעניינת. הסרט גם קיצץ ללא רחמים כמה מהסצנות היותר משמימות מהספר – לדוגמה זו שבה הגיבור משחק משחק מושלם של פאקמן, פעילות שלוקחת לפחות שלוש וחצי שעות. בסרט יש גם יותר התרחשויות בעולם האמיתי, שנותנות לנו לכמה רגעים להתעניין בגורלו של הגיבור. אבל הסרט עדיין כבול לחומר המקור שלו, כמו שמישהו שהסתבך עם מאפיונרים כבול לבלוקים של בטון. הסיפור הגנרי וחסר ההשראה של הספר גורר את הסרט למטה ולא נותן לו להיות מעניין, מפתיע או מותח באמת.

ההבדל המשמעותי ביותר בין הסרט לספר הוא ברמת הביצוע הטכני. בתחום הזה הסרט מצטיין, והספר מייצג את התחתית העמוקה ביותר שניתן להידרדר אליה. דמויות גרועות, עלילה אידיוטית ומסרים בעייתיים הם דברים שאפשר לסבול, בנסיבות מסוימות. אבל אצל קליין הבעיות מתחילות כבר מהכתיבה עצמה, וכבר מהרגע הראשון. הספר שלו כולל הרבה אקספוזיציה, ורובה מיותרת. הוא חוזר שוב ושוב על פרטים שהוא כבר הזכיר ומסביר את קווי המתאר הבסיסיים של העולם שבו הוא מתרחש בשלוש דרכים שונות לפחות. הוא זורק פרטים חסרי משמעות שלא הופכים לרלוונטיים באף שלב. הוא מנסה להעניק לדמות הראשית אופי, למשל כשהגיבור מעיד על עצמו שיש לו בעיות אמון, אבל האופי הזה לא מתבטא בשום אינטראקציה שלו עם הדמויות האחרות, אז התיאור נשאר תלוש ומיותר. ועמודים שלמים מהאקספוזיציה מוקדשים לרשימות. פשוט רשימות של יצירות או יוצרים שהגיבור מכיר. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה זה משעמם. אבל אפילו זה עדיף על פני העמודים שמוקדשים למניפסטים על תפיסת העולם של הגיבור. הגרוע בהם הוא זה שעוסק באוננות,2 וגורם לי לרצות להתנצל בפני מארי קירי בשם כל קוראי הספר. דוגמה נוספת לנאום כזה היא כשלושה עמודים שהמטרה שלהם היא לספר לנו שהעולם הוא בעצם מקום ממש מחורבן. הו, תודה, זה מכניס אותי לאווירה לקראת ספר שעוסק במשחקים. או התובנה פורצת הדרך של הגיבור שדת היא הונאה. איזו מחשבה חתרנית, ממש כאילו קרל מרקס לא אמר כבר ב-1884 שהדת היא אופיום להמונים, וכאילו חנונים באינטרנט ב-2011 לא עפו על עצמם גם ככה כי הם אתאיסטים וזה אומר שהם כל כך הרבה יותר חכמים מכולם. גם כשהאקספוזיציה המתישה הזו נגמרת והעלילה המתישה בזכות עצמה מתחילה להתגלגל, המצב לא משתפר. ארנסט קליין כנראה לא שמע על הכלל שאומר "הראה, אל תספר", כי כמעט תמיד אנחנו שומעים תיאור עקיף על הדברים שקורים בחייו של הגיבור, במקום שיוצגו לנו דוגמאות לכך. כשהדרך להמחיש את מעבר הזמן היא לספר לנו בקווים כלליים מה הגיבור עשה בתקופת זמן מסוימת, זה נשמע כאילו אנחנו קוראים תקציר של הספר ולא את הספר עצמו. וכשקליין סוף סוף יורד לפרטים, המצב רק מחמיר. הוא לא ממש יודע לתאר… שום דבר, ולכן הוא נסמך כמעט בלעדית על תיאורים מסרטים או משחקי וידאו. למה להסביר איך אובייקט מסוים נראה כשאפשר להגיד שהוא כמו ביצירה מסוימת ולסמוך על הקוראים שתיווצר להם תמונה בראש? אם במקרה אתם לא מכירים את אחת היצירות שעליהן מדובר, לעולם לא תדעו איך המבנה שבו הגיבור מסתובב או כלי הרכב שאותו הוא מפעיל נראים (אלא אם כן, כמובן, אכפת לכם מספיק כדי לחפש בגוגל. לי לא היה אכפת מספיק). למען האמת, הדימויים האלה עדיפים על פני הפעמים הבודדות שבהן קליין מנסה לתאר משהו שהוא המציא. לא משנה בכמה מילים הוא משתמש, התיאור שלו לא עובד. אני נוטה לחשוב שאני בעלת דמיון בריא, ובכל זאת התיאורים המסורבלים של קליין לא מצליחים לייצר אף תמונה בראש שלי.
הסרט, לעומת זאת, בולט בצד הטכני שלו. הכתיבה עדיין מרושלת – התסריטאי שהופקד על כתיבת התסריט כנראה לא היה מבריק מספיק כדי לאזן את החור השחור של חוסר כישרון שהוא ארנסט קליין. עדיין יש יותר מדי אקספוזיציה. לפעמים תוך כדי שדמויות מוציאות לפועל תכנית מסוימת הן עדיין מסבירות אותה זו לזו. גם הדיאלוגים לא השתפרו בהרבה. אמנם אין לנו פנינים כמו "Go fuck a duck" אבל מלבד כמה סצנות חביבות הכל עדיין די מביך. אבל הבימוי של הסרט מופתי, וזה מורגש. סטיבן שפילברג הוא אדם בעל ניסיון, והוא יודע איך לגרום לדברים להיראות מגניב. העיצוב של הסרט ברובו יפהפה והאפקטים מרשימים. אם יש מישהו שמסוגל לעבוד עם חומר מקור כל כך כושל ולהוציא ממנו משהו שניתן לעיכול, זה רק שפילברג. הוא אפילו לא צריך להתרפק על התרבות הגיקית של שנות השמונים – הוא בעצמו התרבות הזו. העושר הוויזואלי הוא הדבר שהופך את הסרט לנסבל. בעוד הדמויות והסיפור עוברים שינויים קוסמטיים קלים, אבל ממשיכים לשקף את רוחו של ארנסט קליין, העיצוב ממריא באמת. ואולי יש אנשים שזה מספיק להם, וכל מה שהם רוצים מסרט הוא שהוא יהיה חגיגה לעיניים. אם אתם כאלה, תראו את הסרט. אבל אל תספרו לחברים שלכם, שחקן מספר אחת באמת לא צריך להפוך לתופעה תרבותית יותר גדולה ממה שהוא כבר עכשיו.
אני באמת מתקשה להבין איך שחקן מספר אחת הפך לרב מכר בסדר גודל כזה. אין לי אפילו דבר חיובי אחד להגיד עליו. יש מי שיגיד שאני לא קהל היעד. אם הייתי גדלה בשנות השמונים ומשחקת בנינטנדו, הייתי מבינה. אבל יש הרבה ספרים שאני אוהבת מאד למרות שהם מדברים על עולמות ששונים מהעולם שלי. יש דברים אוניברסליים שצריכים לעבוד בספר. יכולת התנסחות סבירה של הסופר היא דרישה בסיסית שלא קשורה לתוכן הספר. למה כל כך הרבה אנשים מתעלמים מהכשלים הברורים מאוד בכתיבה של הספר הזה? וזה השלב שבו אני נזכרת שהספר משקף קהילה לא קטנה של אנשים שקיימים באמת. חנונים שבו זמנית גם נעלבים שנשים לא מתייחסות אליהם, גם עושים פטישיזציה לבחורות גיקיות, וגם מציבים להן מבחנים שנועדו לקבוע אם הן גיקיות אמיתיות. אנשים שמתחרים זה בזה בהפגנת ידע טריוויאלי ונהנים לתקן טעויות של אחרים יותר משהם נהנים ללמוד וללמד. הספר הצליח, כי הוא נוצר בדמותו של ארנסט קליין, והעולם מלא בקליינים כאלה. לא רק שהם מתרפקים על העבר ונותנים ליצירות האהובות עליהם להגדיר את גבולות עולמם, הם גם שקועים בפנטזיה שכל הזמן הזה שהם השקיעו בצריכת יצירות תרבות כדי להיות מסוגלים להקיא אותן בחזרה ישתלם יום אחד. הדברים המדהימים שיקרו להם לא יקרו למרות שאין להם שום אופי מעבר לתחומי העניין שלהם, אלא בזכות זה. הם ימצאו את הבחורה היפה שתתאהב בהם רק כי הם יודעים את השם של דמות מסרט של שוורצנגר. הם יצילו את העולם וכל האנשים הרגילים, שבזבזו את החיים שלהם על הבלים כמו להתעניין במצב העולם, או לתקשר עם הסובבים אותם, יכירו בעליונות שלהם. הספר הזה פשוט מייצג פנטזיה חנונית שאנשים אולי לא ידעו שיש להם. וכשמישהו רואה את החלום שלו מתגשם מול עיניו, זוטות כמו היגיון פנימי לא ממש מטרידות אותו.
חשוב לי להדגיש שאין שום דבר רע בלהתעניין בתרבות פופולרית. גם אני מבלה ימים ושעות בצריכה של סרטים, ספרים, טלוויזיה, מוזיקה, פודקאסטים ומחזות זמר. אני אפילו כותבת בבלוג שמוקדש כולו לתרבות פופולרית, וכבר שפכתי אלפי מילים על יצירות שונות. ובכל זאת אני לא נהנית כששחקן מספר אחת מתייחס ליצירות האלה. במקום להתמוגג למראה הדלוריאן, אני מתכווצת. במקום לחשוב "פאק יה!" אני חושבת "הו לא, גררתם את פיירפליי לתוך זה?" כי רפרנסים לבד זה לא מספיק. אני צריכה יותר מזה. לרוב מה שאני עושה כשאני צורכת תרבות פופולרית זה לנסות לחלץ ממנה אמירה בעלת משמעות. כן, אני מסוגלת פשוט ליהנות מיצירות מסוימות, אבל אלה שבאמת נשארות איתי הן היצירות שמאפשרות לי להבין משהו לגבי העולם האמיתי. שחקן מספר אחת לא מצליח אף פעם לייצר שום משמעות. ולא רק זה, הוא גם מפשיט את היצירות שאותן הוא מאזכר מהמשמעות שהייתה להן במקור, ולא מאפשר לשילוב שלהן בתוך העולם שלו לטעון אותו במשמעות. כל הזמן חיכיתי לרגע שבו ווייד יבין שהתפיסה שלו לגבי טובים ורעים לקוחה מסרטי אקשן והעולם האמיתי הוא יותר מורכב מזה, או שהוא יבין שלמרות הלעג שלו לדת מאורגנת הוא בעצמו מתייחס לתחרות כמו אל דת, ויחליט להפסיק לחיות את החיים שלו לפי הכתבות מגבוה של דמות בעלת מניעים מפוקפקים. אבל הספר אף פעם לא מגיע לשם. הוא נשאר ברמה השטחית של "איזה מגניב אם היה מועדון לילה שאפשר לרקוד בו באפס כבידה… ו-R2D2 היה הדי.ג'יי?" רפרנסים זה נחמד, ואני משתמשת בהם בנדיבות, אבל הכמות שלהם צריכה להיות פרופורציונלית לתוכן האמיתי שאתה מספק. אני יכולה ליהנות גם משוקולד שיש בו 80% קקאו וגם משוקולד שיש בו 30% קקאו, אבל חייב להיות בו קקאו. אם מוציאים את כל הקקאו ונשארים רק עם סוכר, אני אקבל בחילה. גם הספר וגם הסרט מנסים להדביק לסוף מסר קלוש שלפיו כדאי לנו לצאת החוצה לפעמים ולהתחבר לחיים האמיתיים, אבל המסר הזה לא מתחבר לשום דבר שבא לפניו, כי הגיבור שלנו זוכה בכל מה שהוא אי פעם רצה בזכות זה שהוא בילה חמש שנים בלשחק משחקי וידאו ותו לא. וכמובן שהעולם שבחוץ הוא עדיין פוסט אפוקליפטי, ולרוץ יחפים בשדות זו לא ממש אופציה. זה בסך הכל ניסיון נואש לחבר אמירה כלשהי ליצירה שמלכתחילה אין בה שום דבר מלבד אזכורים וקריצות, והוא לא עובד.

אם אתם עדיין מתעניינים בספר שההסבר היחיד לקיומו הוא דליפת גז בבניין ששיבשה את שיקול דעתם של כל העורכים שהמוציא לאור מעסיק, יש פודקאסט יוצא מן הכלל שעוסק בקריאה ביקורתית של הספר. הוא עוסק בהמשך גם בספרו השני של ארנסט קליין, ארמדה, שנחשב לכישלון אפילו בעיני אנשים שמשום מה אהבו את שחקן מספר אחת. אבל אני מקווה שהצלחתי כבר להבהיר לכם שאני לא ממליצה על הספר שחקן מספר אחת בשום אופן, ושהסרט אמנם יותר טוב, אבל זה בעיקר בגלל שגרוע יותר הוא לא יכול להיות. נתקלתי בחיי בהרבה כישלונות יצירתיים, וראיתי הרבה יצירות עם מסרים רעילים ואת כולם שרדתי. שחקן מספר אחת הוא שילוב קטלני של שניהם, ובניגוד לכוכב הקודם בתחום הזה, החדר, הוא אפילו לא איום בצורה משעשעת. עצם קיומו הופך את העולם למקום קצת פחות טוב. עכשיו, אחרי שגיליתי שגם הפסגה של הוליווד לא מסוגלת לגאול אותו ואחרי שעשיתי כמיטב יכולתי להזהיר אתכם מפניו, אני אנסה לשכוח מקיומו ולהמשיך את חיי עם מעט האמון שנותר לי באנושות.
הערות שוליים
- גרסה לקריאה. זו האזהרה האחרונה שלכם, אני באמת לא ממליצה על היצירה הזו בשום צורה.
- נורמליזציה של פעולות שונות של הגוף היא בסדר, אבל להאדיר אותן ולתת להן את הקרדיט על דברים שאנשים השיגו בעבודה קשה זה די דוחה. אני יודעת שאתם סקרנים אז הנה, אבל אני שוב מזכירה שהזהרתי אתכם.
תגובות