אור רואה סרטים: מהדורת נובמבר-דצמבר 2021

לא תהיה זו אמירה מפתיעה אם אני אספר לכם שראיתי לא מעט סרטים בתקופה האחרונה. אם אתם עוקבים אחרי פרסומי הבלוג, גם לא יפתיע אתכם שלא כתבתי על אף אחד מהסרטים האלה בחודשיים האחרונים. אז בלי להכביר במילים, הנה מיני-ביקורות ורשמים על הדברים שראיתי לאחרונה:

הכרוניקה הצרפתית 

בימוי: ווס אנדרסון; תסריט: ווס אנדרסון; שחקנים: אדריאן ברודי, טילדה סווינטון, פרנסס מקדורמנד, אוון ווילסון.

במשפט: העורך הראשי של הכרוניקה הצרפתית נפטר ואנחנו רואים את הכתבות השונות בגיליון האחרון.

למי שלא מכיר את ווס אנדרסון, זה לא הסרט להתחיל בו את הרומן עם הבמאי. זה לא שהסרט הזה לא מוצלח (להפך) אבל הוא כל כך ווס אנדרסוני שאפילו אני ממעריציו קצת עייפתי בשלב מסוים בסרט ורציתי שמישהו מההפקה יבוא ויעצור את החזון ההו-כו-אקסצנטרי של הבמאי. זה סרט טוב, העלילה מונפצת יותר מהרגיל בסרטים שלו (יש עיתון, אנחנו רואים את הכתבות ממנו, לפעמים בשינוי צבעים וסגנון כי ככה), ויש פה את כל הכוכבים הרגילים והלא רגילים מסרטיו הקודמים. כמובן, הכל יפה וסימטרי ומגה אסתטי גם כאשר מדובר ברצח.

כשהייתה בפסטיבל קאן, אילי כתבה עליו קצת יותר בהרחבה. קישור קאן.

הפלייליסט של זואי – ספיישל חג המולד

בימוי: ריצ׳ארד שפרד תסריט: אוסטין וינסברג; שחקנים: ג׳יין לוי, סקיילר אסטין, אלקס ניואל, מרי סטינבורגן.

במשפט: אחרי שתי עונות בוטלה הסדרה המוזיקלית הפלייליסט של זואי (שבה אישה צעירה מתחילה לחוות את הרגשות של אנשים בחייה בצורת נאמברים מוזיקליים) רק כדי לחזור לסרט ספיישל חג המולד באפליקציות כדי לסגור את הקצוות הפתוחים של עלילות הסדרה.

לא. לא ושוב פעם לא. כאילו, באמת, הסדרה הזאת מראש לא טובה, ולא באמת מוצלחת או כיפית, אבל מה לעשות שיש לי חולשה למחזות זמר וראיתי כמובן את שתי העונות של הסדרה. הפעם יש תירוץ קלוש לעלילה סביב חג המולד שמשפחתה של זואי צריכה לחגוג, פעם ראשונה ללא אבא שלה, ומה אני אגיד לכם, חבל על הכסף שכמעט ולא בזבזו על עשיית הספיישל הזה. המלצת הצפייה שלי היא כזו – אם אין סקיילר אסטין בסצנה, דלגו הלאה.

טירה לחג המולד

בימוי: מארי למברט; תסריט: אלי קרטר, קיים בייר-ג׳ונסון; שחקנים: ברוק שילדס, קארי אלווס.

במשפט: קומדיה רומנטית לכריסמס של נטפליקס עם נופים סקוטיים.

כן. ככה עושים סרט חג מולד מטופש וכיפי. העלילה פשוטה: הגיבורה של הסרט היא סופי (ברוק שילדס), סופרת מפורסמת שהוציאה את הספר האחרון בסדרת ספרי הרומנטיקה שהתפרסמה בזכותם, אבל למורת רוחם של מעריציה האדוקים היא הרגה את מושא אהבתה של גיבורת הסדרה. כדי לברוח מהביקורת, ואולי לצאת ממחסום הכתיבה שלה, היא נוסעת לסקוטלנד לכפר נידח ליד טירה שבה סבא שלה גדל כבן לעובדי משק הבית.

בעל הטירה הוא כמובן איש רווק וממורמר (קארי אלווס, לנצח הפיראט רוברטס האיום) ובעצם גם דוכס. מה אני אגיד לכם? הם יפים, הם מתאהבים, יש נופים, ובין לבין הם מדקלמים את שורות הדיאלוג המטופשות שנכתבו להם כדי להצדיק עלילה.

בית גוצ׳י

בימוי: רידלי סקוט; תסריט: בקי ג׳ונסון, רוברט בנטיבנה; שחקנים: ליידי גאגא, אדם דרייבר, ג'ארד לטו.

במשפט: האירועים שהובילו לרציחתו של מאוריציו גוצ'י, ראש בית האופנה גוצ'י, בידי גרושתו, פטריציה רג'יאני.

דבר ראשון ולפני הכול מגיע לליידי גאגא פרס. אני לא בטוחה על מה, אבל תנו לה פרס. הסרט הזה פשוט מוגזם, יש שיאמרו קאמפי – הוא מלא בדרמה ובמבטא האיטלקי הכי מגוחך ששמעתם (עד שייצא הסרט של מריו כנראה). כביכול הסרט מבוסס על החיים האמיתיים של בני משפחת גוצ׳י, אבל בסרט הזה הם בעיקר קריקטורות. הסרט הזה ארוך מהרגיל, אבל קשה מאוד להוריד את העיניים ממה שקורה על המסך. 

מכסחי השדים: החיים שאחרי

בימוי: ג׳ייסון רייטמן; תסריט: ג׳ייסון רייטמן; שחקנים: מקנה גרייס, פין וולפהארד, קארי קון, פול ראד.

במשפט: הנכדים של אגון ספינגלר, אחד ממכסחי השדים המקוריים, עוברים לגור בביתו שבאמצע עיירה באוקלהומה ומנסים לסיים את מה שהוא התחיל במלחמה עם העל טבעי.

אני יכולה להניח שאנשים עם סנטימנטים למותג המקורי התענגו על כל רגע בסרט החדש, כי גם אני, שאין לי שום חיבור לארבעת הגברים רודפי הרוחות, הרגשתי שלוקחים אותי למסע שלם וכיפי בעקבות התעלומה התורנית.

עוד לא עבר חודש מהצפייה שלי בסרט ואני צריכה להתאמץ כדי להיזכר מה קרה ואיך הרגשתי מעבר לתחושת החמימות הזאת שהיה לי כיף לשבת בקולנוע ונראה שגם כל הקאסט¹ נהנה במהלך הצילומים.

טיק, טיק… בום!

בימוי: לין מנואל מירנדה; תסריט: סטיבן לווינסון; שחקנים: אנדרו גארפילד, וונסה האדג׳נס, ג׳ושוע הנרי, רובין דה חזוס, בראדלי וויטפורד.

במשפט: אוטוביוגרפיה מוזיקלית של ג׳ונתן לרסון המבוססת על המחזמר בעל אותו השם.

לרסון הוא מחזאי ומלחין שכתב את להיט מחזות הזמר Rent. לרסון נחשב להבטחה של עולם התאטרון, אבל בגיל 35 הוא מת מהתקף לב בבוקר עליית Rent בברודוויי, בשנת 1995. לא אגיד שהסרט הזה נוצר בשבילי, אבל הוא קצת כן – אני בגדול אוהבת כל אספקט ופרט הקשורים לסרט. אפילו שאין ספק שזהו לא סרט מושלם, הוא בהחלט סרט נהדר. יש פה ג׳ונתן לרסון, ושירים של ג׳ונתן לארסון, ובימוי נפלא של לין מנואל מירנדה, הופעה שמגיעים לה פרסים של אנדרו גארפילד, רפרנסים לברודוויי מפה ועד הודעה חדשה ובמיוחד המון רמיזות לרנט, הופעות אורח של כל מי שמגניב מספיק וקצת כאלה שלא. קלישאתי? לעיתים. מעצבן? אבל אלו החיים. או לפחות, אלו החיים של ג׳ונתן לרסון בניו יורק בתחילת שנות התשעים, דרך העיניים הנוצצות של לין.

אנקאנטו

בימוי: ג׳ארד בוש, ביירון האוורד; תסריט: ג׳ארד בוש; שחקנים: סטפני ביאטריז, ג'ון לגוויזאמו, וילמר ולדראמה, מריה ססיליה בוטארו.

במשפט: במשפחה שבה לכל אחד יש כוח מיוחד, מריבל הגיבורה של הסרט היא נערה רגילה לגמרי.

או בקצרה: לין מנואל מירנדה ממש רוצה לקבל כבר EGOT². כאילו, זה באמת סרט מקסים, ונהדר, ויש פה עיסוק בנושא קבלת השונה בצורה נפלאה, השירים ברובם כיפיים רצח (ע״ע תנו ללין אוסקר) והאנימציה צבעונית וחיה כפי שדיסני יודעים לעשות היטב. ברור שאני ממליצה, זה גם סרט שמשחק על האספקט הרגשי כאילו הוא סרט פיקסאר מתחילת העשור הקודם (בהצטיינות יתרה) ואולי זו קלישאה, אבל אני לא חושבת שנשארה עין יבשה אחת באולם בסוף ההקרנה. 

נקודה חשובה בקשר לסרט היא השירים: במהלך הסרט נהניתי מהפסקול ממש, הרגשתי את טביעת אצבעו של לין על כל שיר ושיר, והרגשתי את כל עבודותיו הקודמות מתנקזות לפסקול הזה, אבל כשהאזנתי לפסקול בבית משהו במיקס פתאום לא עבד לי – השירים נשמעו פחות עוצמתיים, פחות כיפיים ובקושי התגלגלו על הלשון. זה ממש חבל, כי אני יודעת שלין יכול ליצור לי המנונים שלא יוצאים מהראש (בין אם בסרטי אנימציה ובין אם במחזות זמר) ועוד יותר חבל כי זה מקטין לדעתי את הסיכוי שלו לקבל על השירים האלה אוסקר (ועם כל אהבתי לטיק, טיק… בום! כפי שכתבתי למעלה, אני בספק שעליו הוא יזכה באוסקר הנחשק על בימוי). 

1. ובמיוחד, פול ראד, האיש הסקסי ביותר לשנת 2021
2. ראשי תיבות של ארבעת הפרסים הגדולים של תעשיית הבידור – אמי, גראמי, אוסקר וטוני. זכייה בכל ארבעת הפרסים נחשבת לאחד ההישגים הגדולים ביותר שאמן יכול להגיע אליו, מכיוון שהם מכילים בתוכם שלל כישורים. עד היום זכו בתואר רק 16 אנשים ועוד 105 אנשים, ביניהם לין מנואל מירנדה, זכו בשלושה פרסים מתוך הארבעה.