ב ,

ביקורת: רוקטמן

בקרוב על הבמה עם חילופי תלבושות בלתי אפשריים

שלום, אני רוצה להזמין ביופיק מוזיקלי על רוקר בריטי הומו שהתחתן בשלב מסויים עם אישה ורב עם המנהל המוזיקלי שלו, אם אפשר להגדיל בשקל תשעים ולשדרג למחזמר, תודה.

רוקטמן, הסרט החדש המספר את סיפורו של אלטון ג’ון הוא כל מה שרפסודיה בוהמית לא הצליח להיות. שני הסרטים, שיצאו בהפרש של פחות משנה אחד מהשני, מגוללים את סיפוריהם של כוכבי רוק בריטיים שמגולמים על ידי שחקן שעושה עבודה פנומנלית, מכילים פסקול של מיטב הלהיטים בביצועים מחודשים ובוימו על ידי דקסטר פלטשר. אין מנוס מלהשוות בין הסרטים האלו, אבל אשתדל להוריד את זה למינימום.

הסרט מכיל את סיפור המסגרת הסטנדרטי ביותר שקיים. אלטון, בנקודה כלשהי בשיא הקריירה שלו, נכנס עם אחת מהתלבושות המאוד אלטון ג’וניות שלו לקבוצת תמיכה ברעש וצילצולים ומספר לקבוצה ולקהל שהוא הומוסקסואל שמכור לסמים, אלכוהול, קניות וסקס. השאלה התמימה של “איך הייתה הילדות שלך” מפי מדריכת הקבוצה מעבירה את הסרט לפלאשבק לילדותו של אלטון, (אז רג’ינלד). רק שבשלב הזה, הסרט רוקטמן עושה צעד אמיץ ומבורך, והפלאשבק הוא בעצם הזיה של אלטון הצעיר שהופכת לנאמבר מוזיקלי ענק וססגוני לצלילי The Bitch Is Back.

רוקטמן הוא לא סתם ביופיק – הוא מחזמר על-אמת, עם נאמברים מוזיקליים גדולים מהחיים וריקודים המוניים מלאי תלבושות מטורפות שמרגישות מאוד במקום כי בכל זאת, אנחנו בסרט על אלטון ג’ון (אין לי ספק שמחלקת התלבושות של הסרט תהיה מועמדת לאוסקר, ובצדק). הסרט מאמץ סגנונות עיבוד שלקוחים ממחזות זמר לחלק מהשירים, ועושה את זה היטב. לטעמי לא היה שימוש בכלי הזה מספיק אבל אני לא באמת יכולה להתלונן כשאת רוב הסרט אנחנו מבלים עם אלטון על במה. העיבודים לשירים ממש בסדר (כמו תמיד קשה להתעלות על המקור), אבל הסרט מנסה לעשות לפעמים משהו שונה עם השירים והמאמץ מבורך, אפילו אם התוצאה בינונית. ואפילו קיבלנו שיר חדש שמופיע בזמן כתוביות הסיום.

יתרה מזאת, הסרט אומנם מספר את סיפור חייו של אלטון ג’ון באופן כרונולוגי, אבל לא תמיד הוא נצמד למציאות וזה דווקא מוצלח. Goodbye Yellow Brick Road הוא שיר מוקדם בקריירה של אלטון ובסרט הוא מופיע לקראת הסוף, ו-Crocodile Rock מופיע משהו כמו שנתיים לפני שנכתב. יוצרי הסרט לא מנסים לשים את השירים בסדר הכרונולוגי, אלא יותר מתמקדים במתי הם מתאימים לסצינה. הסרט נכנס למצב הזיה מלא כשבסוף השיר Rocketman אלטון ג’ון פשוטו כמשמעו נזרק אל החלל בנעלי סילון באדיבות קסמי האפקטים. אפשר לראות גם בטאג ליין של הסרט – “מבוסס על פנטזיה אמיתית” – את חוסר המחויבות לדיוק היסטורי או לוגי.

בתפקיד הראשי משחק טארון אג’רטון שעושה עבודה נפלאה (ואם שואלים אותי, הרבה יותר טובה מזוכה האוסקר הטרי רמי מאלק). חוץ מהעובדה שהוא לא שמנמן כפי שהוא טוען על עצמו במהלך הסרט, הדמיון בין אג’רטון בסרט לבין אלטון ג’ון במציאות לאורך כל שלבי חייו הוא מופלא. לא רק רמת המשחק שלו היא טובה, אלא גם יכולת השירה והריקוד שלו לאורך כל הסרט. את חברו הטוב וכותב השירים שלו ברני טופין משחק ג’יימי בל, ואין לי שום דבר רע להגיד עליו. לצד שני השחקנים האלה, את אמו של אלטון משחקת ברייס דאלאס האוורד ואת המפיק המוזיקלי הרשע התורן משחק הפעם שחקן אחר ממשחקי הכס – ריצ’רד מאדן (ברפסודיה בוהמית, אותו אדם בדיוק מופיע בגילומו של איידן גלן). שניהם עושים אחלה של עבודה, אבל הם ממוסגרים בתוך הקלישאות הכי שחוקות של הז’אנר ומחווירים מול הביצוע של אג’רטון.

זהו אינו שיתוף הפעולה הראשון של אג’רטון ואלטון ג’ון. בסרט לשיר אג’רטון שיחק גורילה ששרה שיר של אלטון ג’ון, ובסרט קינגסמן: מעגל הזהב בכיכובו של אג’רטון מופיע אלטון ג’ון בהופעת אורח. את שני הסרטים הפיק מתיו ווהן. את התסריט של רוקטמן כתב לי הול, שכתב גם את בילי אליוט שבו ג’יימי בל שיחק בתפקיד הראשי שבו פרץ לתודעה.

דבר נוסף שהסרט עושה בצורה מוצלחת הוא חוסר הצנזורה, או יותר נכון, חוסר ההתעלמות מחייו האישיים של גיבור הסרט עליו הוא מדבר. אלטון ג’ון, כמו שהוא אמר בעצמו, לא חי “חיי PG-13”. ולכן אנשים מקללים, עושים כמויות מכובדות של סמים ומתמזמזים בכבדות במהלך הסרט. לא, אין עירום, ובמובנים מסוימים זה מרגיש כאילו אם רפסודיה בוהמית היה “הסרט הכי R שאפשר לעשות ב-PG-13” אז רוקטמן הוא “הסרט הכי PG-13 שאפשר לעשות ב-R”, אבל זה בכל זאת שינוי חיובי שמאפשר לסרט מרחב נשימה.

המעברים החדים בין הסצנות השונות בתוספת לעובדה שאני לא חושבת שיש זוג משקפיים אחד שהחזיק בסרט ליותר מסצנה אחת מדגישים בצורה בלתי רגילה את חיי התהילה של כוכב רוק. בזכות כל הדברים לעיל הסרט מלא באנרגיה, שלמרבה הצער נשמרת רק לאורך שני שליש מהסרט. בשלב מסוים הסרט קצת מאבד את זה, ולשם שינוי זה לא בגלל האורך, אלא סתם הורדת הילוך שעושה עוול לסיפור הססגוני של אלטון ג’ון.

הדבר שהסרט עשה בצורה הטובה ביותר היה לגרום לי לְצפות לגרסת הבמה שלו (שלא קיימת, אבל יש לי תחושה שהיא תוכרז בשנה הקרובה, ועוד שנתיים-שלוש נוכל לראות אותה בתאטרון הדומיניון בווסט אנד). בערך דקה לתוך הסרט ראיתי את הבמה בעיני רוחי ואת הסצנה הפותחת של המחזמר הבימתי. האנרגיות, השימוש הנכון בשירים והעובדה שאפשר לשזור אפילו עוד להיטים בסיפור המסגרת הגנרי של הזמר רק מועילה לזה. במקום לקחת שירים אהובים ולתפור סביבם סיפור אהבה סתמי כמו במאמה מיה, פה המציאות קיימת, והיא עובדת נהדר בתור כיף בימתי. הדבר היחיד שמפריע לי לדמיין את המעבר לבמה באופן מושלם הוא החלפת התלבושות הבלתי נגמרת, אבל אני בטוחה שטובי המומחים יכולים לחשוב על דרך לעשות את זה בצורה מספקת.

רוקטמן הוא לא סרט מופתי, אבל הוא כיפי. הוא סרט שבקלות יכול היה לצאת בעונת האוסקרים ולהיות מועמד מוביל בקטגוריית המשחק (למרות שעוד מוקדם להספיד את האפשרות הזאת לחלוטין). זה סרט שלא הולך עד הסוף עם המוזרות שלו, אבל הוא עדיין מספיק מרענן כדי שזה יעבוד. והכי חשוב, הוא מזכיר לכולנו כמה איזה כוכב רוק נהדר הוא אלטון ג’ון.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: חורשות את הלילה

הנני קאן: עוד שלושה ימים בפסטיבל קאן