ביקורת: אדום, לבן וכחול מלכותי

אלכס קלרמונט-דיאז הוא הבן של נשיאת ארצות הברית הדמוקרטית אלן קלרמונט, שצריכה בקרוב לרוץ שוב לנשיאות. הנרי ג'ורג' אדוארד ג'יימס הנהובר-סטיוארט-פוקס הוא בן למשפחת המלוכה הבריטית, האח הקטן של פיליפ יורש העצר. הם גם די שונאים אחד את השני. האחד זחוח, סגור ומלכותי והשני מלא בעצמו, פוליטיקאי בהתוות ואמריקאי להחריד. הסרט נפתח בחתונה המלכותית של פיליפ, ואלכס נשלח להיות הנציג האמריקאי בטקס (זהו השלב להזכיר לצופים שאין בסרט המון מחשבה לגבי המציאות ומה הגיוני בה). בזמן החגיגות אלכס הורס בטעות את עוגת החתונה, רב עם הנרי וכתוצאה מכך נוצרת בעיית תדמית. עכשיו, כדי לתקן את המצב, צוות הבית הלבן ומשפחת המלוכה שולחים את שני הבנים לעשות עבודת יח"צ משותפת לתיקון התדמית שלהם.

הסרט אדום, לבן וכחול מלכותי הוא עיבוד של ספר באותו השם. עברו שלוש וחצי שנים מאז שקראתי את הספר ואני עדיין אוהבת אותו בכל ליבי. הסרט אומנם משמיט חלקים נרחבים מעלילת הספר – המאבק בהתמכרות של ביאטריס, כל העלילה המפורטת של הבחירות והפוליטיקה האמריקאית, ג'וּן, האחות של אלכס! – אבל בעיבוד הסיפור המרכזי, הרומן בין אלכס להנרי, הוא עושה לטעמי עבודה נהדרת. אז אומנם יש דברים ששונו, ולא משנה כמה ינסו הספר יותר מוצלח, יותר הגיוני ובעל עומק רב יותר, אבל הסרט עצמו הצליח במשימה של להיות קומדיה רומנטית נפלאה.

"מאויבים לנאהבים" הוא אחד הטרופים העתיקים ביותר בספר, וברור מאוד למה הוא עובד. לא מזיק בכלל ששני השחקנים הראשיים בעלי כריזמה נפלאה – יצוין לטובה במיוחד טיילור זקהאר פרז שהמשחק שלו כמעט גרם לי לסלוח על העובדה שהוא ממש לא נראה בן 20 וקצת. אחרי שהם מחויבים לבלות אחד בחברת השני, הנרי מתאהב ואלכס חווה משבר מיניות מזורז, הם פוצחים ברומן סודי וחווים אהבה ראשונה. באופן מאוד מפתיע הסרט הזה ממש לא מתנצל על היותו רומן. אין בו עירום או סצנות סקס גרפיות (יש סצנת סקס אחת שמאוד חסרת מעוף בצילום ועריכה שלה, כמעט סטרילית) אבל יש כמה וכמה רגעים מיניים ומונטאז'י גילויי חיבה שלא משאירים הרבה מקום לספק, ועל זה אני רוצה להצדיע למעורבים בדבר.

כאמור ההיגיון הוא לא החלק החזק של הסרט, ויש לי כמה וכמה הערות על דברים שקורים בו –  בראשם המבטא הטקסני המזעזע שאומה תורמן מנסה לעשות לאורך הסרט; העובדה שסטיבן פריי בתור המלך ההומופוב לא לחלוטין עובדת; העריכה שמשחקת עם הטיימליין בצורה קצת מוזרה; ואי אפשר שלא להזכיר חלק מהשינויים שנעשו מהספר. וזאת לא סתם תלונת "לקחו את השורה של רון והעבירו להרמיוני" – העובדה שבסרט האימיילים הרומנטיים בין השניים מוזכרים רק כמכשול כנראה נובעת מהקושי לעבור בצורה מלאה מהכתב לצפייה, אבל המעבר טיפה מבאס וגורם לכך שהשורה הזכורה ביותר בספר נאמרת בקול רם במקום להיות סיסמה של ההמונים התומכים במערכת היחסים הזאת. לזכות הסרט אומר שהוא כן מנסה לגשר על הפער הזה, והחלקים שבהם רואים את אלכס והנרי באותו חדר כשהם בעצם "רק" מתכתבים עשויים בצורה ממש חמודה ויצירתית. פער גדול נוסף שקיים הוא איבוד העומק של שאר הדמויות. בסרט הם ברקע לסיפור האהבה, ובספר כל ואחד ואחד מהם מקבל קשת עלילתית ודילמות משלו (כן, כמו רוב העיבודים מספרים לסרטים, אני יודעת). בנוסף, הספר מפוצץ ברפרנסים גיקיים, שהיו מאוד חסרים לי מצד אחד, ומצד שני ההסרה שלהם גורמת לסרט להיות קצת יותר על-זמני ולא מוגבל לתקופת זמן ספציפית.

בסופו של דבר, אם יש למישהו התלבטות בין קריאת הספר לצפייה בסרט, תמיד אמליץ על הספר. הסרט מהנה מאוד, ומכיל את האלמנטים הכיפיים של צעירים יפים שמתאהבים ומורדים בסמכות, אבל לרגעים אירועים בו מרגישים נמהרים ולא מוסברים לגמרי לעומת הספר. ואם איזו דמות צד תפסה את ליבכם, הספר הוא הכתובת להעמקה באופי שלה. הסרט הוא לא הספר, והוא עושה עבודה טובה במה שהוא – רומן רומנטי. לעיבוד שלם יותר מתאימה איזו מיני-סדרה, אבל בכל זאת אני יכולה להכריז – הסרט הוא תענוג צרוף לכל חובבי הז'אנר, ולמעריצי הספר בפרט.