ב ,

ביקורת: סקוב!

Scooby-Dooby-Don’t

כשהייתי קטן, כמו הרבה ילדים, פחדתי מהחושך. אחד הדברים שתרמו לפחד הזה היה קלטת וידאו בשם פנטו, שכללה מספר קטעי פנטומימה בכיכובו של חנוך רוזן. באחד הקטעים, בשם הילד וצילו, רוזן מגלם ילד שמנסה ללכת לישון וחולם שנכנסת לחדר שלו רוח רפאים עם צחוק מרושע. בתור ילד, זה הפחיד אותי מספיק כדי לגרום לי לישון עם מנורת לילה לזמן מה. כשגדלתי קצת וצפיתי בקלטת שוב, ראיתי בבירור שה”רוח” היא רק בן אדם מתחת לסדין. כי אין דבר כזה רוחות – רק אנשים בתחפושת. זה גם המסר של סקובי-דו, לפחות בחלק מהזמן.

ב-1969 עלתה לאוויר סקובי-דו, איפה אתה!, סדרה מצוירת שעקבה אחרי ארבעה צעירים וכלבם הנאמן, שנוסעים ממקום למקום ופותרים תעלומות תחת השם “מסתורין בע”מ”: פרד ג’ונס הוא המנהיג (והנהג) וזה שמתכנן את התכניות. דפני בלייק היא לרוב העלמה במצוקה, אך עם השנים התפתחה ונעשתה יותר עצמאית. ולמה דינקלי היא המוח של החבורה, שעושה את עבודת המחקר. נורוויל “שאגי” רוג’רס וסקובי-דו חולקים את אותן תכונות – שניהם פחדנים אך נאמנים, ובעיקר תמיד רעבים (לא סתם אומרים שכלבים דומים לבעלים שלהם). החבורה של סקובי-דו! הם ארכיטיפים שאפשר לראות בוריאציה כזאת או אחרת בהרבה אנסמבלים קולנועיים וטלוויזיונים שונים (למשל, בבאפי קוטלת הערפדים או בסרטי סלאשר).

סקובי-דו, איפה אתה! הייתה מהסדרות שדגלו בשיטת “המפלצת השבועית”: כל פרק עמד בפני עצמו – בלי המשכיות או השלכות עתידיות – והמבנה של הפרקים היה פחות או יותר זהה: החבורה מגיעה למקום כלשהו, הם מגלים שהוא רדוף על ידי יצור כביכול על-טבעי כזה או אחר, מנסים לעצור אותו ונכשלים, מתפצלים כדי לחפש רמזים לגבי המקום, מכינים מלכודת למפלצת ולבסוף מגיע הרגע של הסרת המסיכה וחשיפת הנבל האנושי והאמיתי מאחורי הכל. בדרך כלל זה גבר ממורמר שעשה את זה מתוך חמדנות או נקמה, והוא היה מצליח אלמלא הילדים החטטנים האלו.

אבל המותג לא היה מצליח לשרוד כבר למעלה מחמישים שנה רק באמצעות הנוסחה הזאת. במהלך הזמן, נעשו כל מיני שינויים ותוספות, כשמדי פעם הופיעו גם שחקני חיזוק. למשל, באחד הספיישלים ששודרו בשנות ה-70, החבורה מקבלת עזרה מבאטמן ורובין במשימתם להציל את “ווירד אל” ינקוביק לאחר שהוא נחטף על ידי הג’וקר והפינגווין. מאז, סקובי והחבורה פגשו עוד הרבה דמויות מוכרות – אמיתיות או בדיוניות – ועשו קרוסאוברים עם להקת KISS, מתאבקי WWE וסדרות כמו כוח הטיטאנים ועל טבעי. 

באחד מגלגוליה בשנות השמונים, הסדרה עשתה שינוי גדול: במקום בני אדם בתחפושות, חלק מהנבלים באמת היו על טבעיים. זה משהו שהמשיך גם בחלק מהסרטים שיצאו היישר למדיה ביתית (החל מ-1998 ועד היום יוצא לפחות סרט אנימציה אחד של סקובי-דו בכל שנה). אני יכול להבין את הרצון לגוון ולשחק קצת עם הנוסחה, אבל לדעתי, המוטיב של אנשים בתחפושת הוא אחד היסודות שעליו המותג של סקובי-דו בנוי. הרי לא חסרים סרטים וסדרות עם איומים על טבעיים אמיתיים או עם כלבים מדברים. ברגע שסקובי-דו גולשת גם לטריטוריה המוכרת הזאת, זה הופך אותה להרבה פחות מיוחדת בנוף. ויותר חשוב: בתור ילד שצפה בה בגיל צעיר התנחמתי בכך שלא משנה מול איזו מפלצת החבורה התמודדה באותו פרק, בסוף זה היה רק עוד בן אדם שהשתמש בכמה טריקים. בגלל זה צפיתי בסקובי-דו!, לא כדי לראות עוד רוח או זומבי. זה גורם למסר להשמע יותר כמו “זכרו, ילדים: אין דבר כזה יצורים על טבעיים, רק גברים ממורמרים בתחפושת. חוץ ממקרים שבהם יש כזה דבר”.

העיבודים המודרניים המוכרים ביותר של המותג הם כנראה שני סרטי הלייב אקשן שיצאו בתחילת המאה. סקובי-דו מעולם לא היה מותג שנון או מחוכם במיוחד – הרבה מההומור שלה במחוזות הכל-כך-מטופש-שזה-מבריק – אבל פרט לכמה רגעים מוצלחים, שני הסרטים האלו היו פשוט אידיוטיים ועצלניים. את התסריטים של שניהם כתב ג’יימס גאן (הבמאי של סרטי שומרי הגלקסיה), שבמקור רצה לעשות עיבוד שנועד לקהל מבוגר יותר, עד שהאולפן החטטן הזה התערב. לאחרונה הוא חשף רעיון מהפכני למדי לסרט שלישי ואני מחכה שמישהו יתן לו תקציב לעשות את זה. בינתיים, קיבלנו את סקוב!, שבעקבות הקורונה דילג על בתי הקולנוע והופץ ישירות למדיה ביתית.

הסרט נפתח עם סיפור קצר על איך החבורה (בקולותיהם של זאק אפרון, אמנדה סייפריד, ג’ינה רודריגז ו-וויל פורטה) הכירה והתגבשה כשהיו ילדים. הם נתקלים בבית מפחיד, פותרים תעלומה די בטעות ומחליטים שיכול להיות נחמד לעשות את זה בכוונה ובאופן קבוע. ואז אנחנו מקבלים גרסה כמעט זהה של הפתיח המקורי, אך עם האנימציה התלת מימדית שבה הסרט נעשה. זאת מחווה מוצלחת ויצירתית שמצליחה גם לכבד את המורשת של המותג וגם להראות שהזמנים השתנו. ולכן חבל שהכבוד הזה נגמר בדיוק בנקודה הזאת. סקוב! הוא סרט סקובי-דו נהדר, במשך שתים עשרה וחצי הדקות הראשונות שלו, ואני בהחלט ממליץ לצפות בהן ואז לעצור ולהעמיד פנים שזה סרט קצר.

אחר כך אנחנו קופצים עשר שנים קדימה ולא עוברות אפילו חמש דקות לפני שהחבורה מופרדת – בגלל סיבה מאוד מטופשת שכוללת את אחת מהופעות האורח הכי מסיחות דעת שראיתי בשנים האחרונות – ותישאר כך למשך רוב הסרט. כבר לא התחלה בכפה הימנית. נכון, החבורה נוהגת להתפצל מאז ומתמיד, זה אחד מסימני ההיכר של המותג. אבל הם עדיין מקבלים גם זמן מסך ביחד, יש דינמיקה קבוצתית. ברגע שהסרט מתחיל באמת, נראה כאילו הוא לא יודע מה לעשות עם כל הדמויות האלו ביחד או שהוא יודע אבל לא רוצה לעשות את זה. ואני לא יודע מה מביניהם יותר גרוע.

אפרופו מאכזב, גם סקוב! כולל את החטא הגדול של אספקטים על טבעיים. וזה אפילו לא הנבל עצמו. הנבל הוא דיק דסטרדלי (ג’ייסון אייזקס), עוד דמות אנושית מאוד שכיכבה בסדרות אנימציה בשנות השישים העליזות. לא אאשים את מי שיתקשה לעקוב אחר העלילה הלא עקבית והמקושקשת של הסרט, אבל בגדול: דסטרדלי רוצה לאסוף את שלוש הגולגולות של הכלב המיתולוגי סרברוס כדי לפתוח את השער אל השאול אלא אם קודם לכן יעצור אותו גיבור העל “הבז הכחול” (שגם הוא שריד מאותה התקופה של סקובי ושות’). כי כאילו שזה לא מספיק, סקוב! הוא הסרט התורן שהחליט שהוא רוצה להתחיל יקום קולנועי, הפעם של הסדרות המצוירות הישנות של חברת האנה ברברה. וכמו רבים לפניו, נראה שאין לו את המושג הכי בסיסי מה הופך יקום קולנועי למוצלח.

לא הכל גרוע: האנימציה של הסרט בהחלט יפה מאוד, עבודת הדיבוב טובה, יש בו רפרנסים לסדרה המקורית ופה ושם יש איזו בדיחת מטא שהוציאה ממני צחקוק, או לפחות הוצאת אוויר מהאף. אם התסריט היה נשאר יותר מקורקע ושומר על אותה אהבה לחומר המקור כמו ההתחלה שלו, יכולנו לקבל גרסה עדכנית ומוצלחת של המותג. אבל לסקוב! חסרים יצירתיות, השראה, משהו שייחד אותו. באחת הסצנות, סקובי ושאגי מגיעים לפארק שעשועים וחובטים ברובוטים מרושעים במשחק “הכה בחפרפרת“. יש קטע דומה בסרט הלייב אקשן סקובי-דו 2, רק ששם המשחק נמצא בפאב שבו נפגשים הנבלים של הסדרה המקורית, והם חובטים בראשים של חברי “מסתורין בע”מ”. זאת לא איזו הברקה מדהימה, אבל לפחות נראה שהיה ניסיון להיות יצירתיים.

לכן אני לא יכול שלא לשאול למה, למה צריך את כל ההגזמה הזאת? כן, היו גם סרטים מוגזמים יותר בעבר של סקובי-דו, אבל גם הם שמרו על איזשהו קשר לחומר המקור. אם הסרט אמור להציג את המותג לקהל חדש וצעיר, למה להפשיט אותו מכל מה שהופך אותו למה שהוא? אם אין דינמיקה קבוצתית ואין תעלומה ואין בתים מפחידים, מה כבר נשאר? סקוב! רק עוטה מסיכה של משהו ישן ואהוב, אבל מתחתיה מסתתר סתם עוד סרט ילדים רועש, תזזיתי ומוגזם, שכמעט מובך להיות קשור למותג שעל שמו הוא נקרא. זאת כנראה חשיפת הנבל העצובה והמאכזבת ביותר בחמישים שנותיו של סקובי-דו.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: הוליווד

אתגר Letterboxd חוזר