תת-תרבות
בסוף השנה שעברה היה לנו רעיון: לשחק משחק של סנטה סודי במסגרת הבלוג. לא היינו בטוחים איך זה יעבוד, אבל החלטנו לנסות. התאמנו את החוקים של משחק החברה המסורתי לחג המולד אלינו – ההגרלה היא הגרלה רגילה, המתנות שנותנים זה לזו הן המלצות על סרטים, ספרים, סדרות טלוויזיה וכו'. החלפת המתנות התרחשה בפוסט שבו כל אחד מאיתנו סיפר את מי הוא הגריל, מה המתנה שהוא בחר לו, ולמה. במהלך השנה כל אחד מאיתנו כתב על המתנה שהוא קיבל (אפשר למצוא את הפוסטים תחת התגית סנטה סודי). בסך הכל אנחנו חושבים שהצלחנו – כולנו הקדשנו זמן יקר להמלצות שקיבלנו, וכל אחד פרסם פוסט שלם שעוסק ביצירה שנבחרה עבורו.
מכיוון שאנחנו כל כך מרוצים מזה שעמדנו באתגר שהצבנו לעצמנו, החלטנו להמשיך עם המשחק. ערכנו הגרלה חדשה, חשבנו על המלצות חדשות, והסיבוב השני של סנטה סודי בתת-תרבות מתחיל עכשיו. כמו בשנה שעברה, ההמלצות הן על יצירות שאנחנו אוהבים, ולכן אתם מוזמנים לשחק ביחד איתנו ולהתייחס להמלצות המותאמות אישית שלנו גם כהמלצות כלליות שעשויות להתאים לכם.
אור > קסם
הוגו (2011)
כשקיבלתי את קסם חשבתי שיהיה קל לבחור לו מתנה כי הטעם שלנו מאוד דומה, ואז התחלתי לחשוב קצת יותר. אני לא רוצה לתת לקסם סתם מתנה – זאת לא חוכמה להמליץ אחד לשני על סרטים, סדרות ואמנים כשאנחנו בכל מקרה עושים את זה על בסיס שבועי. האינסטינקט שלי היה ללכת לסרטים שאני יודעת שהוא לא ראה, והמחשבה שקפצה לי לראש מיד אחרי כן הייתה "סרטי ילדים!" זה לא כי קסם לא מסוגל לראות אפוסים היסטוריים ביפנית בדירוג R שנמשכים שעתיים וחצי, או בגלל הפרש הגילאים שלנו. להפך – אחד הבילויים שאני הכי אוהבת של שנינו הוא מרתונים של סרטי ערוץ דיסני, ולכן אני יודעת כמה קסם אוהב סרטי ילדים ומשפחה וכמה הם מדברים אליו. הרגשתי שאני צריכה לוודא שהוא ראה את אחד מסרטי הילדים האהובים עליי שאנשים נוטים להתעלם מהם.
המחשבה הראשונית שלי הייתה לחזור לסרטי הילדים שאני גדלתי עליהם שיצאו בשנות השמונים והתשעים, ולהמליץ לקסם על הסיפור שאינו נגמר, הוק או הגוניס, אבל משהו בהמלצה הזאת לא הרגיש לי מספיק טוב, עד שחשבתי על הוגו. הרי קסם הוא גם חובב קולנוע גדול, והוגו הוא סרט ילדים שביים לא אחר ממרטין סקורסזה. להרגשתי, הסרט הזה פשוט נבלע בפילמוגרפיה העצומה והמגוונת של הבמאי המהולל. הסרט הזה הוא גם מכתב אהבה לקולנוע,1 ואחד הסרטים הבודדים שאני ממליצה לראות בתלת ממד אם אפשר, כי הוא מוסיף המון לסרט ורואים שהוקדשה לזה מחשבה מעבר לגימיק. אני מאוד רוצה לשמוע את דעתו קסם על הסרט. יש פה הרבה רבדים שאפשר לדבר עליהם והרבה נקודות השקה לדברים ששנינו אוהבים.
קסם > שני
(Welcome to Me (2014
שני היא בן אדם מקסים עם המון תחומי עניין מעניינים אבל כשזה נוגע לקולנוע, היא קצת חלשה. היא לא רואה הרבה מאוד סרטים, ולכן לקבל אותה בהגרלה זאת מתנה בפני עצמה. אפילו לא הייתי צריך לשאול אותה אם היא ראתה את הדברים שחשבתי עליהם, כי היה ברור לי שלא. אבל בפועל כשיש כל כך הרבה אפשרויות זה הופך את הבחירה ליותר קשה ומסובכת. יש נושא אחד שאני יודע שמעניין את שני במיוחד, וזה ייצוג של מחלות נפשיות במדיה. שני מתעסקת בנושא, אוהבת לדבר עליו, לכתוב עליו ובאופן כללי נהנית לרוב מיצירות אם הן מייצגות בצורה נאמנה למקור את חוויותם של אנשים עם מחלות נפשיות. לכן אחד הרעיונות הראשונים שלי היה לתת לה את יצירת המופת הקולות עם ריאן ריינולדס, אבל ידעתי שהיא כבר ראתה אותו. הסרט השני האהוב עליי שמתעסק במחלות נפשיות הוא Welcome to Me, ובמקרה הזה היה ברור לי ששני אפילו לא שמעה עליו מעולם. אני אפילו לא מכיר אפילו עוד בן אדם אחד שראה אותו.
בסרט Welcome to Me קריסטן וויג משחקת, לדעתי בתפקיד הטוב ביותר שלה אי פעם, את אליס קליג – בחורה עם הפרעה נפשית שחיה לבדה על קצבת נכות. היא מעריצה גדולה של אופרה ווינפרי וצופה בתוכנית שלה מדי יום. לכן, כאשר היא זוכה בשמונים מיליון דולר בלוטו, הרעיון היחיד שיש לה לשימוש בכסף הוא לשלם לערוץ טלוויזיה סכום מגוחך כדי שיפיק לה תוכנית בדיוק כמו של אופרה, רק שלה יש את כל השליטה היצירתית. אליס היא לא העיפרון הכי מודע לעצמו בקלמר, והתוכנית שלה הופכת במהרה לבדיחה וללהיט ויראלי שכולם חייבים לצפות בו. הרייטינג של התוכנית עולה – בהתחלה רוב האנשים שצופים בה נמשכו לבדיחה, אבל אחר כך הם ממשיכים לצפות בגלל הכנות והאמינות שאליס מציגה. אליס לא יודעת שהדברים שהיא כל כך אוהבת בטלוויזיה הם שקרים, אז היא עושה את כל שביכולתה בשביל ליצור תוכנית שתציג לעולם את אליס האמיתית, אפילו אם זה כולל עימותים עם אנשים שפגעו בה בעברה או מונולוגים שלמים על ילדותה. הסרט אומנם מתחיל בתור מין בדיחה מוזרה של "מה אם בן אדם שלא מודע לעצמו היה מקבל תוכנית טלוויזיה לעשות בה מה שהוא רוצה" (ולזכותו של הסרט יצוין שהוא בהחלט מגיע למחוזות מאוד מוזרים, אם זה מה שאתם מחפשים), אבל הוא ממשיך בתור חקר דמות מרתק ועצוב. לרגע הסרט לא שופט את דמותה של אליס או צוחק עליה – הוא מציג אותה ואת המוגבלות שלה בצורה טבעית ואמיתית… לפחות מבחינתי.
אני מתעסק פחות משני בנושא הזה, וייתכן שהרף שלי בתור מה עובד כייצוג ראוי להפרעות נפשיות הוא נמוך יותר משלה. אני התאהבתי לחלוטין בסרט הזה בפעם הראשונה שראיתי אותו כשיצא ב-2014 ואני צופה בו לעיתים קרובות, אבל אם יש מישהי שאני רוצה לשמוע את דעתה על הסרט, זאת שני. אני רוצה לשמוע את דעתם של כולם על הסרט הזה (באמת! כל אחד! אף אחד לא מדבר עליו!), אבל את של שני במיוחד. היא מבינה בנושאים שבהם הסרט מתעסק יותר מכל בן אדם אחר שאי פעם הכרתי, ואני רוצה לדעת אם מבחינתה הוא עובר את הרף. אבל מעבר לזה זה סרט שאני אוהב מאוד, ואני חושב שגם היא תאהב אותו.
שני > מתן
מלחמת העולם Z / מקס ברוקס
התשובה לשאלה "למה בחרת להמליץ למתן על מלחמת העולם Z?" נראית די מובנת מאליה – כי מתן אוהב זומבים, דה. אבל זה יותר מורכב מזה, כי ההמלצה הזו באה ממני, שרואה סרט זומבים פעם בירח כחול. בניגוד למתן, אני לא אוהבת זומבים – אבל אני גם לא לא-אוהבת זומבים. מה שאני כן אוהבת זה ספרים טובים. האהבה שלי למלחמת העולם Z לא קשורה בכלל לזה שהוא עוסק דווקא במתים לשעבר אוכלי מוחות וחסרי בינה שניתן להרוג רק בפגיעת ראש, והיא קשורה כולה לזה שהוא פשוט ספר מבריק. סיפור המסגרת של הספר הוא שהיסטוריון חסר שם וחסר חשיבות לסיפור החליט לאגד ביחד עדויות שהוא שמע מאנשים בכל רחבי העולם כשחקר את מגיפת הזומבים הקטסטרופלית שכמעט השמידה את האנושות. העדויות האלה מתפרשות לאורכו ולרוחבו של האירוע הגלובלי הזה – אנחנו שומעים על כל מהלך המגיפה, מההידבקות הראשונה ועד למאמצי השיקום של הציוויליזציה, ונחשפים לעדויות על מה שהתרחש בכל מקום בכדור הארץ, וגם מחוצה לו. הספר הוא תוצאה של מחקר מעמיק שנעשה על ידי הסופר, מקס ברוקס (בנו של מל ברוקס, כן). בשביל לתאר את הדרך הריאליסטית ביותר שבה מגיפת זומבים תשפיע על העולם שלנו הוא היה צריך ידע מעמיק על פוליטיקה, גאוגרפיה, פסיכולוגיה, כלכלה, וכל מה שקשור באסטרטגיה צבאית וכלי נשק. הכמויות העצומות של המחקר מורגשות בספר, והעולם שהוא בונה מרגיש אמיתי, הגיוני, ומפורט (נכון, החלקים על ישראל טיפ-טיפה פשטניים וסטראוטיפיים, אבל אפשר להרגיש את החריקות רק מתוך היכרות מאוד קרובה עם נושא ספציפי שמופיע בספר).
אני מרגישה שאני חייבת להתייחס בהמלצה הזו לפיל שבחדר. כן, יש עיבוד קולנועי למלחמת העולם Z. הוא יצא ב-2013 ומככב בו בראד פיט. ראיתי את הסרט הזה רק חלקית ואני בסדר גמור עם זה, כי ממה שראיתי נראה שזה סרט זומבים בינוני וגנרי לחלוטין, ואני כאמור לא מתעניינת בזומבים עצמם, אלא רק אם הם חלק מיצירה טובה. וזה שאני יודעת שמתן ראה את הסרט לא משפיע בכלל על ההמלצה שלי. לא נראה שהסרט משחזר את המעלות הספציפיות של הספר שהזכרתי, וקשה לי להאמין שהוא מחליף את חוויית הקריאה באיזושהי צורה. יש סרטים שמבוססים על ספרים ומייתרים את הקריאה בהם, כי הם נאמנים מאד לרוח הספר או סתם משחזרים אותו בצורה מדויקת מדי. מלחמת העולם Z מאד רחוק מלהיות סרט כזה. הוא עיבוד די רופף שמפספס את כל מה שמייחד את הספר, והוא כל כך לא רלוונטי לספר המדהים הזה שאני פשוט אפסיק לדבר עליו עכשיו. טוב, אחרי הגיף, כי גיפים של הספר אין.
ההחלטה להמליץ למתן על ספר לא הייתה קלה. הוא נתן לי ספר בשנה שעברה ולקח לי שבועות להתחיל לקרוא אותו וחודשים לסיים. קריאה דורשת קשב וריכוז שלרובנו בדרך כלל קשה לגייס. סתם ככה זה לא נורא שאנחנו לא קוראים המון, אבל בפרויקט סמי-מחייב כמו זה, להטיל על מתן לכתוב בוק ריפורט זו דרישה די גדולה, והיו לי אופציות אחרות שבטוח היו קלות יותר בשבילו. אבל החלטתי לתת במתן אמון, ולפעול מתוך הנחה שהוא ישקיע את המאמץ בהמלצה שלי. ואני באמת מאמינה שהמאמץ יצדיק את עצמו, כי מלחמת העולם Z נחשב ליצירת מופת ולאחת הפסגות של הז'אנר גם בקרב אנשים שיודעים על זומבים קצת יותר ממני. אם אני כל כך אוהבת את הספר הזה למרות האדישות המופגנת שלי כלפי זומבים, אני לא רואה סיבה שמתן לא יהנה ממנו. בשבילו התמריץ לקרוא אותו כפול – זו גם יצירה שעוסקת באל-מתים החביבים עליו, וזה גם ספר ממש ממש טוב.
מתן > לימור
(The Skeleton Twins (2014
האינסטינקט הראשון שלי היה לתת ללימור משהו שקשור לבלשנות. בכל זאת, זה מה שהיא לומדת. אני לא מתעניין במילים באותה מידה, אבל כן אוהב אנשים שמוצאים דרכים יצירתיות לשחק איתן, כמו בו ברנהם או ג'ורג' וואטסקי. את הראשון לימור כבר מכירה ואת השני נתתי לשני בפעם שעברה, וצריך קצת לגוון (וגם אותו לימור מכירה). ואז חשבתי על זווית אחרת – אחים (בזכות הפוסט הזה גיליתי שיש מילה בעברית ל-siblings – "אחאים". אבל היא מסורבלת ועדיין ממוגדרת אז היא די נכשלת בלשרת את המטרה שלה).
קצת רקע: לכל כותבי הבלוג יש אחים. איכשהו יצא שאף אחד מאיתנו לא ילד יחיד. מן הסתם, היחסים של כל אחד עם האחים שלו שונים, אבל לפעמים כשמישהו מאיתנו מספר על משהו שקרה לו עם האח או האחות נדלקת בי תחושת הזדהות, ואני בטוח שזה קורה גם לאחרים. אותו דבר קורה בסרטים – גם אם יש דמויות של אחים שהן הכי רחוקות מאיתנו ומהאחים שלנו, כמעט תמיד יהיה אפשר למצוא רגעים של הזדהות או של חיבור אל מערכות היחסים ביניהם. חשבתי על סרטים שאהבתי שיש בהם מערכות יחסים בין אחים, ולבסוף החלטתי לתת ללימור את The Skeleton Twins.
זה סרט שלא הופץ בארץ, וחבל. הסרט נפתח עם מיילו (ביל היידר) שמנסה לשים קץ לחייו, ולאחר שהוא נכשל הוא נוסע להתאושש אצל אחותו מגי (קריסטן וויג), שאותה הוא לא פגש במשך עשור. את וויג מעולם לא חיבבתי במיוחד, אם כי כאן לשם שינוי היא נותנת הופעה מוצלחת, אבל לדעתי היידר בקלות גונב את הסרט עם תצוגת משחק קומית, צינית ומלנכולית – שזה גם תיאור טוב של הסרט כולו. על הנייר הוא בקלות יכול היה ללכת למקומות קלישאתיים ולהוציא ממני גלגולי עיניים, אבל וויג והיידר עובדים יחד באופן פנטסטי וגם חולקים את אחת הסצנות המוזיקליות הטובות של העשור.
סיבה נוספת שלדעתי לימור תאהב את הסרט חוזרת אל הנושא של הפוסט הראשון שכתבה באתר – Sonder, מילה שפירושה כאן הוא ההבנה שכל עובר-אורח אקראי חי חיים מורכבים המתקיימים ללא תלות ברמת המודעות שלנו כלפיהם. הסרט בקלות יכול היה להשקיע רק באחת הדמויות ולהציג את השניה כ"מתוסבכת" באופן שטחי וסטראוטיפי, אבל הוא מציג בפנינו את המורכבות של חייהם של שני ה….אחאים ושכל אחד מהם מתמודד עם שיט משלו, למרות מה שהשני אולי חושב.
לימור > אור
(In the Flesh (2013-2014
אז מה אפשר להמליץ למישהי שראתה הכל? כשקיבלתי את אור נכנסתי קצת ללחץ, כי לא רק שיש לנו טעם מאוד דומה בדברים, היא גם ראתה, שמעה וקראה הרבה יותר דברים ממני. מסתבר שההימור הבטוח היה לפנות דווקא ליצירה שמכילה אלמנט שהיא לא משתגעת עליו – זומבים. כשגיליתי שאור לא צפתה בסדרה In the Flesh הייתי דווקא מופתעת, כי לגמרי יכולתי לדמיין את שתינו כותבות אחת לשנייה בהתלהבות על מה שקורה בה, אם היינו מכירות בתקופה שבה היא יצאה.
In the Flesh (שהייתה זמינה ב-HOT VOD בעבר בשם בבשר החי, ובוטלה בטרם עת אחרי שתי עונות קצרצרות) מתרחשת שלוש שנים אחרי אפוקליפסת זומבים, לאחר שנמצאה תרופה שמחזירה למתים שקמו לתחייה את התודעה האנושית שלהם. אותם אנשים שסובלים מ"תסמונת המוות החלקי" עוברים תהליך שיקום ארוך שבסופו הם חוזרים לחיים בחברת האנשים שהיו צריכים להילחם נגדם במצבם הפראי. קיראן הוא צעיר זומבי-לשעבר שחוזר לחיות בבית הוריו ונאלץ להתמודד עם אפליה ודעות קדומות נגדו מצד תושבי כפר הולדתו (ובמיוחד מצד מיליציית הלחימה בזומבים, שאחותו הקטנה חברה בה).
ההשוואה בין הזומבים-לשעבר לבין קבוצות מוחלשות בחברה היא לא מושלמת, אבל היא מאפשרת לסדרה לעסוק בדמוניזציה של קבוצות כאלה בצורה מעניינת ומעוררת חמלה והזדהות. כבר יצא לי לראות כמה יצירות שמציגות אפוקליפסת זומבים מנקודת המבט של הזומבים, אבל אני חושבת שזאת היחידה מביניהן שמתייחסת לנושא בשיא הרצינות, וגם מכניסה קצת איחוד מאבקים לסיפור. ממש חבל לי שהסדרה נקברה ולא זכינו לראות עוד ממנה. אני ממש רוצה לדעת מה אור תחשוב עליה, כי על אף שלכאורה היא בז'אנר שלא הכי מתאים לה, אני חושבת שהיא תתרגש ממנה כמוני.
הערות שוליים
- לא צריך לעשות שיעורי בית כדי להנות מהסרט, אבל לחוויה מלאה אפילו יותר אני ממליצה מאוד לראות לפני (ובכלל) את הסרטים של ג'ורג' מלייס.
תגובות