ב ,

ביקורת: חיות הפלא: הסודות של דמבלדור

אם נאמין ממש חזק אולי נוכל להעלים את הסרט הקודם

השנה היא 2022, עברו 25 שנה מאז שהספר הראשון של הארי פוטר יצא לעולם, ומאז המון שרביטים נקנו אצל אוליבנדר. הסדרה הפכה לאחת היצירות הכי נמכרות בעולם, דור שלם גדל על הספרים וחזר לקרוא בזכותם, יצאו שמונה סרטים, נפתחו פארקי שעשועים ורוב המעריצים הכבדים שאני מכירה שונאים את הסופרת שיצרה את העולם שאנחנו כל כך אוהבים. לפני כמה שנים1, כשעוד היה רצון חלקי לשמוע עוד ממה שיש לרולינג להגיד על העולם, הוכרזה סדרת הסרטים של חיות הפלא.

הסרט החדש והשלישי בסדרה, הסודות של דמבלדור, פחות גרוע מהסרט השני, הפשעים של גרינדלוולד, שיצא לפני ארבע שנים. זה לא הופך את הסרט הזה לטוב או מעניין בשום צורה, אבל הוא בהחלט לא גרוע. סתם עוד סרט עם אפקטים שמשחק ברגשות הפאנגירלז ומנצל את הנוסטלגיה שלהן ליותר מדי זמן. את הסודות של דמבלדור אני יכולה להגדיר במילה אחת: מיותר. העובדה שהכריזו על חמישה סרטים בפרנצ׳ייז הזה גורמת לי לתהות האם מישהו בכלל עצר לחשוב על עלילה וקווי זמן ביקום הזה, כי ממש נוצר רושם שהיוצרים מאלתרים פה הכול, ממש כמו שבמהלך הסרט התוכנית להצלת עולם הקוסמים היא ״ללא תוכנית״, כי למה להתאמץ בכלל.

אנחנו מתחילים את הסרט כביכול ישר אחרי שהקודם נגמר, אבל בעצם, לא בדיוק, כי יש פערים להשלים. מה הם? זה לא חשוב – הנה דמבלדור וניוט! מצד אחד אנחנו נזרקים ישירות לעולם ולדמויות המוכרות, מרדף ויצור קסום, קונספירציות להחלפת השלטון ואגודות סודיות של קוסמים נאצים; מצד שני, יש רגעים שבהם הכול מוסבר באופן מפורש לצופים, ובהם מתזכרים אותנו באופן בוטה מה קרה בפרקים הקודמים, כדי שנוכל לקפוץ ישר לעלילה. לאורך הסרט, בכל פעם שהיה דיאלוג חשוב או גילוי, המוח שלי היה צריך זמן לעבד ולהחליט האם כבר ידעתי את פריט המידע הזה, או שהוא חלחל אל התודעה שלי לפני 15 שנה, בתקופה הבלשית של הפאנדום. 

הייתי רוצה להגיד שיש עלילה לסרט הזה, טובה או רעה, אבל נראה שהכותבים הלכו על אלמנט הבלבול (אחיו הקטן והטיפש של אלמנט ההפתעה). הבעיה המרכזית שלנו היא שיש רע ואנחנו הטובים. ויש קסם, אז הנה המון שוטים יפים וקרבות מגניבים. כל סצנה לאו דווקא מחוברת לקודמתה, וכולן פשוט חיות באותו עולם קסום ומעוצב להפליא. אחד היתרונות הבודדים והבולטים של הסדרה הזאת, וזה מאוד הודגש בסרט הזה, הוא הרקע והאסתטיקה – התפאורה, התלבושות וכל שאר האלמנטים שהופכים את עולם הקוסמים לקסום, מאוד נוכחים ומוצלחים פה. אין מה לעשות, לא משנה כמה אשתעמם או אכעס על היוצרים, ברגע שיש שוט בהוגוורטס והמנגינה נשמעת ברקע, בלוטות האושר שלי מדגדגות.

אז עלילה אין, רקע יש, ומה עם דמויות? רובן פלקטים. אל רוב השחקנים אין לי תלונות – נראה שהם מנסים להוציא את המיטב ממה שנתנו להם, שזה לא הרבה. לא אגיד רצח אופי, כי מראש לרוב הדמויות הראשיות פה לא היה כזה, אבל אפילו עם דמות אהובה וותיקה כמו אלבוס דמבלדור, שעל שמו נקרא החלק הזה בסדרה, נראה שאין לתסריטאים פנאי להתמודד: כל הלבטים והמניעים שלו שטחיים לחלוטין. יותר חמור מזה – נראה שכל תירוץ למעשיו של האיש מסתכם ב״פעם הייתי מאוהב2 וטיפש״, וזאת פשוט כתיבה עצלה שנראה שנועדה להחליף פיתוח דמות של ממש. גרינדלוולד בתורו נראה כאילו הוא עושה לנו טובה בכלל שהוא נזכר בעניין השולי הזה. וזה לא שרציתי לקבל פה סיפור אהבה, אבל גם לא ציפיתי לסימון וי על הנושא בלבד.

בין כל ההמולה עם הקוסמים הנאצים (הנאצים הנאצים לא מוזכרים בסרט הזה, במהלך מפתיע אחרי הסרט הקודם) יש חיית פלא אחת או שתיים, רק כדי להצדיק את שם המותג. יש המון ״הכנה״ לסרטים הבאים, ומאוד מאוד בולט ההבדל בין הסיפור שאנחנו יודעים שיגיע ובעצם אמור להיות המסגרת של הסרטים האלה, לבין מה שקורה בפועל, וכל השתלשלות האירועים שכמעט ולא מרגישה רלוונטית. פרט מידע חשוב להחריד שגילינו בפרק הקודם משתנה כלאחר יד בסרט הזה כי נראה שהכותבים נבהלו מהבקלאש. בכלל הפחדנות היא הרגש הכי גדול שעולה מההפקה הזאת, וזה זולג גם למאחורי הקלעים. ההחלפה של דפ ברגע האחרון ביותר כי בשלב הזה אולי כבר אי אפשר להכחיש את ההיסטוריה האלימה שלו; היעלמות הדמות הנשית הראשית שלנו, טינה גולדשטיין, בתירוץ שאני לא בטוחה שאפילו טורחים להציג בסרט, כי השחקנית קת’רין ווטרסטון יצאה נגד רולינג, המלכה האם של המותג הגדול בהיסטוריה; ומעל הכל ההתעלמות הגורפת והמוחלטת של אולפני וורנר מהמעשים הנתעבים של רולינג.

אני באמת לא בטוחה למה אני חוזרת לצפות בסרטים האלה. הפאנגירל שבי חזקה, ואומנם היו כמה רגעים מאוד מצחיקים ונחמדים, אבל לא בא לי על עוד עשור עם שאריות הארי פוטר בלויות ועייפות. אני בטוחה שיש קבוצה גדולה של אנשים שאוהבים את הפרנצ׳ייז ורוצים לצרוך כל דבר פוטריסטי שאפשר, לא משנה מה אגיד על הסרט. ומצד שני, הסרט השלישי והפושר בעולם הצד של הסדרה הראשית הוא לא מה שיגרום למי שמלכתחילה לא התעניין במותג ללכת לקולנוע. אבל לכל האנשים שבאמצע שעוד פתוחים להצעות רק אומר שחבל – יש דברים הרבה יותר טובים לעשות עם הזמן שלכם, בקולנוע ומחוצה לו; במיוחד כשמדובר בסדרת סרטים ששברה אפילו את המעריצים הגדולים ביותר של המותג, ואני ביניהם.

הערות שוליים

  1. הסרט הראשון, חיות הפלא והיכן למצוא אותן יצא בסוף 2016, אבל הוכרז לראשונה ב-2013 – מה שגורם לזה להרגיש כמו סדרת הסרטים הארוכה בהיסטוריה.
  2. אלא אם אתם בסין, ואז אסור להגיד דברים כאלה… חבל.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: מורביוס

ביקורת: הכול בכל מקום בבת אחת